וְעוֹד פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה בִכְבוֹד תּוֹרָה וְדָרַשׁ:
"הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם" (דברים כז ט) - וְכִי אוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל? וַהֲלֹא אוֹתוֹ יוֹם סוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה? –
אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁחֲבִיבָה תּוֹרָה עַל לוֹמְדֶיהָ בְּכָל יוֹם וָיוֹם, כְּיוֹם שֶׁנִּתְּנָה מֵהַר סִינָי [1] (ברכות סג ב)
[1] על מצעד החביבות האלוהיות בתלמוד הבבלי ראי/ה, בין השאר במקורות הבאים - מִפְּנֵי מַה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תּוֹרָה כָּאַיָּלָה? לוֹמַר לְךָ, מַה אַיָּלָה זו, רַחְמָהּ צַר, וַחֲבִיבָה עַל בּוֹעָלָהּ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה חֲבִיבִין עַל לוֹמְדֵיהֶן כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה. (עירובין נד ב) ראי/ה שם ד'ה 'רחם צר מאד ;
וגם "בִּשְׂכַר שֶׁחֲבִיבָה תוֹרָה לִיְשְׁרָאֵל, כְּשֵׁגַל זוּ לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, זָכוּ לְכֶתֶם אוֹפִיר" (ראש השנה ד א – ראי/ה ד'ה התורה כאלת אהבה - חביבה תורה לישראל כְּשֵגַל לעובדי כוכבים)
וגם (יומא כט א) "מָה אַיָּלָה רַחְמָהּ צַר וַחֲבִיבָה עַל בַּעְלָהּ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְשָׁעָה רִאשׁוֹנָה, אַף אֶסְתֵּר הָיְתָה חֲבִיבָה עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְשָׁעָה רִאשׁוֹנָה" (ד'ה מָה אַיָּלָה רַחְמָהּ צַר וַחֲבִיבָה תמיד על בועלה אף אסתר חביבה על אחשורוש תמיד)
והשוי/ה עם ה"חביבה אנושית" הבאה – "מִפְּנֵי מַה אָמְרָה תּוֹרָה נִדָּה לְשִׁבְעָה? - מִפְּנֵי שֶׁרָגִיל בָּהּ וְקָץ בָּהּ. אָמְרָה תּוֹרָה תְּהֶא טְמֵאָה שִׁבְעָה יָמִים, כְּדֵי שֶׁתְּהֶא חֲבִיבָה עַל בַּעֲלָהּ כִּשְׁעַת כְּנִיסָתָהּ לַחוּפָּה (נדה לא ב), עיין שם ד'ה זָכָר נוֹלָד - הַכֹּל שְׂמֵחִים בּוֹ ; נוֹלְדָה נְקֵבָה - הַכֹּל עֲצֵבִים בָּהּ
"חביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שניתנה בהר סיני". רק על לומדיה התורה חביבה וראשונית. רק עליהם היא חביבה ומענגת ככלה ביום כלולותיה. עם הארץ אינו נוטל חלק בטקס הכלולות. הוא ירא את המעמד וירא את התורה וחושש ליקרב אל ההר ומחכה למשה שיבוא ויתווך בינו לבינה.
"כל מה שעתיד תלמיד חכם לחדש בתורה ביום מן הימים כבר ניתן למשה בסיני" (על פי ירושלמי פאה פרק ב הלכה ו) - כל מה שעתיד תלמיד חכם לחדש בסוף כל הדורות כבר חודש על ידי אלוהים תשע מאות שבעים וארבעה דורות לפני שנברא העולם.
כל יום של לימוד יוצר הוא תשע מאוד שבעים וארבעה דורות לפני שנברא העולם וסוף כל הדורות.
בכל יום חביבה התורה על התלמיד חכם הלומד אותה כבשעה הראשונה. מונחת בחיקו ומשחקת לפניו. שעשוע נצחי. בעוד תשע מאות שבעים וארבעה דורות הוא יביט בה ויברא את העולם. בראשית כל עולם ועולם יהיו תלמיד חכם לומד ותורה נלמדת. (מתוך "עלמא די" עמ' 111)
"המורה" – למרות מצבו החומרי השפל – מלה קדושה מאד. מלה זו מובילה אותנו אל אותו היום, שנאמר עליו: "היום נהיית לעם" – זהו מתן תורה.
המלמד הראשון שלנו משה רבנו, הוא היה נביא, מחוקק, אולם העם קרא אותו בשם "רבנו". השם נביא נשאר רק בספרות, ובפי העם הוא "רבנו". כל יוצרי היהדות נקראים בשם "רבנים".
החנוך – זה העמיד אותו על הדת, זה על החכמה, זה על הלאומיות וידיעת הלשון, ואחר כך באו וצרפו לזה גם ידיעת ההיסטוריה. אבל כל אלה הם רק פרטים. האמת היא, שהחנוך הוא התורה, ו"התורה" כוללת בה את הכל. כל מה שעושה את האדם לאיש, כל מה שמשפר אותו – זהו תורה, מיום שעמד העם על הר סיני ועד היום. אמנם היו ימים, שהגבירו יסוד אחד על השני, אולם סך-הכל של כל הזמנים הוא: כל הטוב והנשגב, שאסף ישראל בדרכו, את הכל הכניס לתוך אוצר הקודש, שקרא אותו בשם "תורה".
הועידה בבנותה את ההסתדרות ובהניחה אבן הפנה לחנוך, עשתה דבר גדול. בלקחנו את הטוב שהיה בחנוך הישן, צרפנו לו את כל הטוב והנשגב של כל הזמנים, הכנסנו לחנוך את כל אוצרות העם העברי: נביאינו, הספרות של ימי הבינים, כל השלשלת מיום היותו לעם עד היום הזה, כל המדעים הכלליים. לנו אין מחיצה. הכל נכנס לרשותנו. אם גורדון, הראשון , סגנן את השאיפה של בני זמנו: "היה יהודי באהלך ואדם בצאתך" – אמרנו אנחנו בסגנון אחד-העם: היה יהודי ואדם באהלך ובצאתך". אנו בחרנו את החומר המעולה והמשובח והנחנו אותו ביסוד החנוך. הבנין הבנוי על יסודות מוצקים כאלה יאריך ימים ולא יהרס מהרה. (חיים נחמן ביאליק - קטע מתוך דברי נעילה בוועידת המורים העברים הראשונה באודיסה, אלול תרע"ז)