הַנְהוּ בִּרְיוֹנֵי דַּהֲווּ בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר, וַהֲווּ קָא מְצַעֲרֵי לֵיהּ טוּבָא. הֲוָה קָא בָּעִי רַבִּי מֵאִיר רַחֲמֵי עָלַיְיהוּ, כִּי הֵיכִי דְּלֵימוּתוּ. אָמְרָה לֵיהּ בְּרוּרְיָה דְּבִיתְהוּ: מַאי דַּעְתִּיךְ? מִשּׁוּם דִּכְתִיב, (שם קד לה) 'יִתַּמּוּ חַטָּאִים" - מִי כְּתִיב 'חוֹטְאִים'? - 'חַטָּאִים' כְּתִיב, וְעוֹד, שַׁפִּיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא 'וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם', כֵּיוָן דְּ'יִתַּמּוּ חַטָּאִים' – 'וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם'! אֶלָּא בָּעִי רַחֲמֵי עָלַיְיהוּ דְּלִהַדְרֵי בִּתְשׁוּבָה, 'וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם'.
(תרגום: בשכונתו של רבי מאיר היו בריונים שהיו מרבים להתעלל בו. ביקש רבי מאיר רחמים (בתפילתו האישית) שימותו (הבריונים). אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך? – הרי כתוב "יתמו חטאים" – האם כתוב "חוטאים"? – "חטאים" כתוב. ועוד: השפל לסוף הפסוק "ורשעים עוד אינם" – כיון שיתמו חטאים ורשעים עוד אינם! אלא בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה (וממילא) "ורשעים עוד אינם". ביקש רחמים וחזרו בתשובה) (ברכות י א) [1]
[1] ראי/ה שתי התייחסויות לספור בסימבוליזציה 79 ובאגדתא 88-94. זהו ספור מפורסם ויש לו עוד התייחסויות רבות. ביחס לעניין הסתמאי שבכותרת: זהו באמת ספור סתמאי מובהק וכמעט כולם מתייחסים אליו כאל ספור הסטורי המתעד עוד פרק מפואר בדמותה של ברוריה ההסטורית אשתו של רבי מאיר ההסטורי. כל הנושא הזה של בריונים אלימים המצערים תלמידי חכמים שאינם מן הממסד הוא מוטיב סתמאי מובהק. הוא מופיע במקראה הזאת פעמים רבות ומיוחס לדמויות הסטוריות. לדעתי, בכל המקרים הללו אין כל משמעות הסטורית, ויש כאן תיאור של מציאות סתמאית שמתוכה נכתבו הספורים הללו. יש קשר ישיר בין הבריונים שציערו את רבי מאיר לבין אנשי בי נשיאה שציערו את רבי מני בתענית כג, ועבדי ריש גלותא שציערו את רב עמרם (גיטין סז א) והמינים שציערו את רב ספרא (ע'ז ד א) והמין שציער את ריב'ל (ברכות ז א) וההוא אלמא שציער את ההוא צורבא מרבנן (מו'ק יז א), ועבדי רבן גמליאל שיצערו את רבי עקיבא וחבריו בספור ההדחה המפורסם. הטענה שלי נכונה באותה מידה גם ביחס לספור ההדחה המפורסם שכל כך הרבה נכתב על ההסטוריות שלו. אם מקבלים את הכיוון שלי הרי שבספור ההדחה מתעללים אנשי ראש הגולה במאה הששית בחבורה אוונגרדית של תלמידי חכמים סתמאים וכך הלאה... אגב, בספור ההוא יש הרבה פעמים שימוש בפועל צ.ע.ר... רבן גמליאל מצער את רבי יהושע כמה פעמים, וגם אנחנו מצערים אותו לפיכך, וגם רבן גמליאל אינו יודע בצערם של תלמידי חכמים וכו... בקצור, עניין ציעור תלמידי חכמים הוא עניין סתמאי מובהק שחוזר ושב בספורים רבים, וכמובן יש לו קשר ישיר למנודה שכתב את הספור התלמודי...