בסוגיה שלפנינו הולכת להתחולל מלחמת עולם בין שתי השיטות העיקריות בתלמוד – שיטת הסְבָרָא (סברה) ושיטת הקְרָא (פסוק). האמת היא שמלחמה כזאת מתחוללת ברוב הסוגיות התלמודיות.
מה שמרתק בסוגיה הזאת (וביתר סוגיות הפרק) זה הבלגן המוחלט שנוצר כתוצאה מכך שגם אנשי הסברא וגם אנשי הקרא נכנסים זה לתוך דברי זה ובקלות רבה מאבדים כל הלומדים את הצפון ומתחילים להתברבר בים התלמוד האינסופי. יש בין הלומדים כאלו שאוהבים מאד את ההתברברות הזאת, כי רק כשהם מתברברים בשטח הם מוצאים את עצמם. משום כך יכול לימוד התלמוד להוות חגיגה אחת מתמשכת לסוג מסוים, יצירתי במיוחד, של בעלי תסמונת איי-די-די הנהנים מחוסר ריכוז ומהפריית קשב. טיפוסים כאלו מתענגים לעתים קרובות על סוגיות תלמודיות מוטרפות, וככל שהסוגיה יותר ביזארית הם נסחפים עמה לעבר איי הזהב שכחתי מה שמם שמעבר לנהר הסמבטיון, וממריאים עמה אל מעל לרקיע השביעי.
לימוד סוחף כזה הוא בדיוק הסיוט הגדול של כל הפריק קונטרולים שכל זרימה אסוציאטיבית גורמת להם למחלת ים מיידית וכדי שלא יקיאו את נשמתם ויתברברו סופית בים התלמוד, הם חייבים לשחות נגד הזרם האסוציאטיבי, ובכל רגע ורגע הם חייבים לעשות סדר בבלגן של הסוגיה. זאת הסיבה שהפריק-קונטרולים הללו באים לכל שעור תלמוד עם סרגל ועם סט של עפרונות צבעוניים ומחודדים, וזאת הסיבה שלפני שהם פותחים את הגמרא ואומרים "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" הם מוציאים דף חלק, ובעזרת הסרגל הם מעבירים קו אורך ישר כסרגל העובר בדיוק לאורך הצנטרום של העמוד, ואז, בזהירות רבה ובכתיבה תמה, הם כותבים את המלה "סברא" בדיוק באמצע השורה העליונה של העמודה הימנית, ומותחים מתחתיה קו ישר כסרגל. אחר כך הם עוברים בזהירות אל ראש העמודה השמאלית, ובדיוק באמצע העמודה השמאלית הם כותבים "קרא" בכתיבה תמה, וגם מתחת למלה "קרא" הם מותחים קו ישר כסרגל. רק לאחר שעמוד העמודים הזה מוכן ומזומן למסדר המפקד הם מרשים לעצמם לפתוח את הגמרא, לומר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", ולשאול את עצמם: "כל כך למה?"...
גמרא. וכל כך למה?
תנא: הוא כפר בתחיית המתים - לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה.
דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה - שנאמר (מלכים ב ז א) "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר־יְקֹוָק כֹּה אָמַר יְקֹוָק כָּעֵת מָחָר סְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן", וכתיב (שם שם שם ב) "וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר־לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל־יָדוֹ אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר הִנֵּה יְקֹוָק עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?, וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל", (עמוד ב) וכתיב (שם שם שם כ) "וַיְהִי־לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת"!...
(ודילמא קללת אלישע גרמה ליה, דאמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם, אפילו על חנם היא באה?
אם כן לכתוב קרא וירמסוהו וימת?
מאי בשער - על עסקי שער)
(בבלי סנהדרין צ א+ב)
וכל כך למה? -
זוהי שאלה (קושיה) טיפוסית המופיעה פעמים רבות בתלמוד וביתר ספרות חז"ל, והמנסה להבין את ההגיון שבקביעה שקבעה המשנה (או מקור אחר)... מפני מה, שואלת הגמרא, נענש הכופר בתחיית המתים עונש כה חמור שגורם לו לאבד את חלקו בתחיית המתים העתידית ואת חלקו בחיי העולם הבא? כל כך למה?...
שאלה זו מחפשת את ההגיון שבעונש, והיא מעוניינת להבין אותו מצד הסברא. מול שיטת הסברא התלמודית המנסה להבין את ההגיון שבעונש נצבת שיטת הקְרָא (הפסוק) המעדיפה לתת תוקף לעונש (או לכל קביעה) על ידי פסוק מן התורה יותר מאשר על ידי ההגיון והסברה. שיטה זו תיכנס לזירת הסוגיה בעוד כמה שורות כאשר תישָאֵל השאלה: "תחיית המתים מן התורה מנין?", שתגרור בעקבותיה הצעה של למעלה מעשרים פסוקים מהתורה מהם עולה במפורש כי המוות הוא זמני, כשם שהעולם הזה הוא זמני, וכל מי שכופר בשתי עובדות אלו הריהו כופר בתורה וממילא אין לו חלק בתחיית המתים ואין לו חלק לעולם הבא...
הוא כפר בתחיית המתים –
הניסוח הזה מחזק את גישתם של הרמ"ה הרמב"ם ואחרים (כנגד רש"י) שהנוסח שצריך להיות במשנה הוא: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא – הכופר בתחיית המתים וכו" ולא "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא – האומר אין תורה מן השמים. ראי/ה על כך בהערות לעיל ד"ה האומר אין תחיית המתים מן התורה...
לא יהיה לו חלק בתחיית המתים -
כדאי לשים לעובדה שבמשנה מדובר על מי שאין לו חלק לעולם הבא, ובשורה הראשונה של הגמרא מדובר על מי שאין לו חלק בתחיית המתים – האם זה אותו הדבר? – יש לזה כמובן קשר למחלוקת הגדולה של הפרשנים בדבר היחס שבין העולם הבא ותחיית המתים. הרמב"ם, כזכור, קובע שמדובר בשני דברים שונים, ואילו הרמ"ה, הרמב"ן ואחרים קובעים כי תחיית המתים והעולם הבא הם שני שלבים באותו תהליך. על פניו, מחזקת השורה הראשונה הזאת את דעת החכמים האחרים ומקשה על הרמב"ם...
כך גם עולה מדבריו הבאים של רבי יוסף אלבו בעל "ספר העיקרים" –
"... היסוד שעליו בנו בעלי זה הדעת השני טירות כספיהם לומר שהעולם הבא הוא מדרגת השכר שלא יגיע אדם אליה אלא אחר תחית המתים, הוא מה שמצאנו במשנה פרק חלק (סנהדרין צ' ע"א) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחית המתים מן התורה, ואמרו עליה בגמרא תנא הוא כפר בתחית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחית המתים, ודנו מכאן שהעולם הבא שהוא עיקר השכר, שעליו אמרו רבותינו ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, לא יהיה אלא אחר תחית המתים ולזוכים לתחית המתים. וזו אינה ראיה, שיש לבעל דין לחלוק ולומר כי תחית המתים במקום הזה ירמוז לשכר הנפש ותחיתה בעולם הנשמות הבא מיד אחר המות, ויקראו את זה תחית המתים לחלוק על הצדוקים והכותיים הכופרים בהשארת הנפש ואומרים שהנפש תמות במות הגוף... (ספר העיקרים מאמר ד פרק לא)
אני כופר משמע אני קיים
אם אני כופר בתחיית המתים משמע אני קיים בעולם החיים.
הוא כפר בתחיית המתים - לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים -
האם זה עונש צודק? האם אינו מוגזם? האם יש בו מן המידתיות ? – ואם מדובר במישהו שכל ימיו עשה מעשים טובים וקיים את כל המצוות הכתובות בתורה, אבל היושר האינטלקטואלי שלו לא אפשר לו שלא להטיל ספק בתחיית המתים – האם רק בגלל הכפירה הזו יאבד את כל חלקו בעולם הבא? הרי זה עונש הרבה יותר חמור ממאסר עולם ומעונש מוות כאחד. שעונש מוות חל רק בעולם הזה ואילו כאן הוא מאבד את כל חיי העולם הבא. וזה מוביל אותנו למשפט הבא בגמרא המסביר לנו שהטענה כי "הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים" היא לא סתם טענה צודקת ומידתית, אלא שהיא המייצגת של טענה הרבה יותר כוללת והרבה יותר מכוננת הקובעת כי "כל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה".
(המשך יבוא)