"רב רחומי היה מצוי לפני רבא במחוזא,
והיה רגיל שהיה בא לביתו[1] בכל ערב יום כיפורים.
יום אחד משכה אותו השמעתא[2] (התורה) –
היתה מצפה אשתו –
עכשיו בא
עכשיו בא –
לא בא.
חלשה דעתה.
ירדה דמעה מעינה.
היה יושב על הגג
נפחת הגג מתחתיו ונחה נפשו [מת].
(בבלי כתובות סב, ע"ב)
רב רחומי עשה לעצמו הרגל מגונה ביותר - לבוא אל אשתו (אין לה שם) [3] פעם אחת בשנה, בערב יום הכיפורים. הוא ישלם על כך בחייו.
השורש ר.ח.מ. בארמית הוא השורש א.ה.ב. בעברית. רב רחומי הוא שם של אוהב. שם של תלמיד חכם שאהבתו לאישה האלוהית – התורה – קיפחה לחלוטין את אהבתו לאישה האנושית.
מרוב אהבתו לאישה האלוהית הוא שוהה במחיצתה כל ימות השנה. פעם בשנה – בכל ערב יום כיפור – הוא נוהג לבוא אל אשתו האנושית. מנהג זה נעשה לו הרגל כפייתי ומחייב – הוא "היה רגיל לבוא לביתו בכל ערב יום כיפור".
המתח בין התורה לבין האישה איננו אלא פן נוסף של המתח בין אלת האהבה הנשית לבין אל הדין הגברי. הציווי של אל הדין הגברי ונוכחותה המחייבת של אשתו הארצית מונע מרב רחומי להינתק לחלוטין מכוח המשיכה הארצי ולהיסחף לתוך אקסטאזה שאין ממנה דרך חזרה.
כידוע, אין יום הכיפורים מכפר על חטאים שבין אדם לחברו עד שירצה אותו אדם את חברו ויביאו לידי פיוס. ערב יום הכיפורים הוא ההזדמנות האחרונה לריצוי, ומשום כך הוא הפך ליום הריצוי הלאומי של כל היהודים והיהודיות שפגעו בחבריהם ובחברותיהם. התייצבותו של רב רחומי אצל חברתו בכל ערב יום כיפור מהווה מעין הארכת אשראי לשנה נוספת. מערב יום כיפורים לערב יום כיפורים עוצרת האשה את דמעתה ונושכת את שפתיה ומתגברת על חולשת הדעת[4] המאיימת למשוך אותה אל מצולות הדכאון. כשבא אליה רב רחומי היא מתרצה לו ושבה לאגור דמעה עד ערב יום הכיפורים הבא.
מיום הדין ליום הדין אוגר רב רחומי חטא כבד ומתמשך כלפי אשתו וכלפי אלוהי הדין. הוא חייב לתת על כך את הדין. אלמלא נהגה עמו אשתו לפנים משורת הדין והתרצתה לו, לא היה אלוהי הדין מוותר והיה מתיר את דמו.
האישה הנוהגת לפנים משורת הדין ואלוהי הדין הם המשקולות הארציים של רב רחומי הנסחף השמיימה אל אלת האהבה שלו. הוא עתיד למות על הגג בעיצומו של לימוד מענג עם אהובתו. הוא לא יקבל אשראי לשנה נוספת.
המציאות החברתית המקיפה את רב רחומי מאפשרת לו לכאורה למצות עד תום את התמכרותו לאלת האהבה שלו, ואף נושאת אותו על כפיים כגיבור ונערץ. זוהי המציאות החברתית שחרתה על דגלה את הסיסמה: "תלמוד תורה כנגד כולם". זוהי המציאות החברתית שכנגדה יוצא המספר.
אומנות הדיכוי
סיפור זה הוא יישום והמחשה טרגיים של שתי "מימרות" (אמירות) תלמודיות חשובות המופיעות בליבה של הסוגיה התלמודית העוסקת בהלבנת פנים ואונאת דברים:[5]
"כל השערים [שערי תפילה] ננעלו חוץ משערי דמעה".
"לעולם יהא אדם זהיר באונאתה של אשתו – שמתוך שמדעתה מצויה פורענות אונאתה קרובה לבוא".
תלמידי החכמים העומדים מאחורי המאמרים הללו מודעים לאונאת הדברים (פגיעה נפשית) החמורה והמתמשכת שהם גורמים לנשותיהם בכך מעדיפים את תורתם עליהן. הם גם מודעים לכוחה של דמעת העשוקים והמדוכאים שהיא הרבה יותר חזקה מכוחן של כל התפילות האחרות – שהתפילות האחרות אין בכוחן לפתוח את שערי השמים ואילו דמעת העשוקים בכוחה לפתוח את כל שערי השמים ולהוציא לפועל את כל הבקשות והתחינות המתלוות אליה. המודעות לכך גורמת לתלמידי חכמים אלו לחיות בפחד מתמיד מפני דמעותיהן העצורות של נשותיהם.
"לעולם יהא אדם זהיר באונאתה של אשתו – שמתוך שדמעתה מצויה פורענות אונאתה קרובה לבוא..." תמצית אמנות הדיכוי גלומה במאמר זה – איך נמשיך להחזיק את המדוכאים שלנו באופן שלא תחלש עליהם דעתם והם יורידו עלינו את דמעתם ויקברו אותנו תחתיה. איך לא נמתח את חוט הדיכוי יתר על המידה.
אמנות הדיכוי היא אומנות גדולה שיש ללמוד אותה. הן כאשר מדובר ביחידים מדכאים (גברים-נשים, אבות-בנים), הן כאשר מדובר במעמדות או בעמים מדכאים. המלבין פני חברו ברבים ויתר המדכאים והפוגעים פגיעות נפשיות הם בני מוות על פי הגמרא במסכת בבא מציעא ובגמרות אחרות. רגע ההלבנה והדיכוי הוא רגע מתן פסק דין המוות למדכא. לעומת זאת – ביצוע גזר הדין תלוי במדוכא. ביצוע גזר דינו של רב רחומי תלוי לאורך כל השנים הללו באשתו – תוריד דמעה או לא תוריד דמעה.
אשתו, שאפילו שם אין לה, היא זו שמאפשרת לו לנתק מגע מכל העולם ולהתמסר לתורתו. היא זו שמאפשרת לו להלך על פני המיתר המתוח ביותר של האיזון. צעד אחד מוגזם מצִדו והמיתר יפקע והדמעה תיפול והאיזון יופר והפורענות תמהר לבוא.
כל השערים ייפתחו במהירות בזק על ידי מנגנון מיידי וסמוי של מנוף הידראולי המופעל על ידי מאזן האימה שבין הדיכוי המתמשך וה"זהיר" של האיש לבין ההבלגה המתמשכת וה"זהירה" של האישה. כל עוד מסוגלת האישה להבליג יכול הגבר שלה להמשיך ולהתמסר לתורתו.
עצם חטא הדיכוי טומן בחובו את עונש המוות עליו – הפורענות (גזר הדין) על החטא ועונשו מותנית בעוצמת הפגיעה וביכולת ההבלגה של הנפגעת.
איך נוכל לדעת אם פצעה התנהגותנו את נפשו/ה של הנפגע/ת פגיעה אנושה או פגיעה סבירה? – לא נוכל לדעת. מי יוכל לדעת כמה פגועים/ות מבליגים/ות מסתובבים בינינו ומונעים את דמעת/ם וחונקים את צעקתם/ן ודוחים לנו את הפורענויות.
[1] היה בא לביתו: ביתו בארמית גם אשתו. (ביתהו או דביתהו). ההבחנה בין woman לבין wife משמעותית מאוד בארמית התלמודית. Woman זה איתתא. (תי"ו ושי"ן מתחלפות בין עברית וארמית). Wife זה דביתו. (אגב, העברית המדוברת מסרבת לעשות הבחנה בין Wife ל woman. היא דחתה את האפשרות היפה של "רעיה" או "חברה" ופשוט עושה הטיה של שייכות מ"אישה" סתם לאישה שלי או שלך או שלו...) מכל מקום לענייננו אם ביתו זה גם אשתו אז למשפט "היה בא לביתו בכל ערב יום כיפורים" יש משמעות רבה שאיננה ניתנת לתרגום בעברית. [2] משכה אותו השמעתא: שמעתא זו מילה שתורגמה בצורות שונות (הלכה,שמועה, לימוד וכו'). התרגום הנראה לי ביותר הוא סוגיה. מדובר בסוגיה מפולפלת המכילה בתוכה אפשרויות רבות של סחרורים יצירתיים-אינטלקטואליים ומביאה לידי התמכרות. כך גם בסיפור הבא על יהודה בן רבי חייא, וכן אצל נחמיה בן חנילאי שמשכתו השמעתא ויצא מחוץ לתחום שבת (עירובין מג, ע"ב) וכן אצל אדא בר אהבה שרשב הונ משך אותו בשמעתא (תענית כ, ע"ב), וכן בפסחים הלכה מפורשת לפיה אסור לתלמיד חכם ללמוד תורה בלילה של ביעור חמץ שמא תמשוך אותו השמעתא ויימנע מקיום מצווה (פסחים ד, ע"א), ועוד ועוד. [3] אין לה שם: אין שמות לנשות תלמידי חכמים בפרט ולנשים בכלל בתלמוד הבבלי. מעט השמות המוכרים לנו הם יוצא מן הכלל המעיד על הכלל – שתי הידועות ביותר הן אמא שלום וברוריה – וגם עליהן יש מעט מאוד חומר יחסית. בנוסף להן אנו פוגשים את חומה אשת אביי), ילתה (אשת רב נחמן), יהודית (אשת רבי חייא) ועוד מתי מעט). לעומת הנשים הרבות המוכרות לנו מהתנ"ך בשמותיהן, מוכרות רוב רובן של הנשים התלמודיות דרך השתייכותן לגבר. (בת רב חסדא, אמו של רבי טרפון, אשת רבי עקיבא, אשת אבא חלקיה ועוד ועוד). שלא לדבר על כך שאין לנו אף תנאית או אמוראית. (לעומת זאת יודעת המסורת התלמודית לספר לנו על שמונה נביאות ידועות בשמותיהן. ביניהן דבורה, חולדה, מרים, וכמובן – אסתר... [4] הביטוי "חלשה דעתה" או "חלשה דעתו" הוא מוטיב בולט ביותר בסיפורי התלמוד הבבלי. מדובר כאן בחולשת הנפש. במצב של דיכאון קשה, הקשור עם איבוד השליטה. בדרך כלל כאשר נחלשת דעתו של אחד מגיבורי הסיפור הוא הופך להיות מסוכן. כולנו מפחדים ממה שהוא עלול לעשות לנו, שהרי איבד את השליטה על עצמו. (ראי/ה למשל בסיפור על רבי יוחנן להלן, וכן בעוד סיפורים רבים). זוהי עוצמתו של החלש שכולנו חוששים מפניה. [5] בבא מציעא נט א. אונאת דברים היא פגיעה נפשית – להבדיל מפגיעה ממונית או פגיעה פיזית אין היא מותירה את רישומה באופן חיצוני אלא חודרת פנימה ומותירה צלקת סמויה ונצחית.