פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה ב'. שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיני. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים. רק רצנו לטפס פעם נוספת ונפלנו ורצנו וטיפסנו ונפלנו. וטיפסנו ונפלנו. לא שאלנו למה אנחנו נופלים. נפלנו. והחולות היו רכים כמו קטיפה.
בהפסקות היינו שופכים את החולות הרכים לתוך שקי יוטה. מיליוני שקים מלאנו בחול, שוחות, מחפורות, ארמונות, חומות של חול מהודק על חול רך.
וכשהפגזים היו נופלים קלטו השקים הממולאים חלק מהרסיסים הרבים והצילו חלק מהחיים של חלק מאתנו.
בסוף שנות השישים ירדנו אחוזי תזזית קדושה אל ארגז החול הזה שקוראים אותו סיני. האוגדות המפוארות של ברן, שרון ויופה היו נר לרגלינו. כל צומת בסיני היה לנו אגדה, וכל חייל היה חשוף בצריח. דור של פאנטומים היינו. אינפרא אדומים. דור של נסיכים קטנים טסים לשבת חופשית מטרמינל רפידים לארץ ישראל. ארבעים שנה בחצי שעה. אבק מדבר על ריפוד של בואינג. עוזי עם קת מתקפלת. נעליים אדומות. יפים ומטונפים. פרחי לוחמים.
בנובמבר 69 גיליתי לראשונה את משקפת הפלאים של הנסיך הקטן. היא היתה מוצבת מאחורי עמדה מדופנת במוצב הראשון של חיי. בין הפגזה להפגזה הייתי מסתכן בנפשי ומשקיף על חורשת הדקלים שממערב לתעלת סואץ. חיילים מצריים במדים בהירים דיברו ביניהם בתנועות ידיים רחוקות. אוניות גדולות וחלודות עגנו ביני ובינם. במשקפת משוכללת עקבתי אחר שפתותיהם הנעות של החיילים המצריים. משך ימים רבים ורעים ראיתי קולות עוינים ומרתקים ורשמתי אותם בדמיוני.
בדיוק ארבע שנים לאחר מכן – בתחילת נובמבר שבעים ושלוש – מצאתי את עצמי ממוקם בחורשת הדקלים שעליה צפיתי בנובמבר שישים ותשע החיילים המצריים עברו לשכון במוצב בו שכנתי אז, ואני המשכתי להשקיף במשקפתי אחר תנועותיהם המרתקות. המלחמה גרמה לנו להתחלף במוצבים, אבל האוניות החלודות המשיכו לעגון בינינו.
שנה לאחר מכן נדד הגבול ארבעים קילומטר מזרחה לתעלה. בקיץ 75 ישבתי ארבעים יום וארבעים לילה בתצפית הארעית של אותה שנה. מגדל גבוה ניצב בתוך החולות המקריים, ובתוכו משקפת עשרים על מאה ועשרים. משקפת יותר משוכללת מזאת שעמדה לרשותי בסוף שנות השישים.
בעזרת המשקפת המשוכללת ראיתי את האוניות הגדולות השטות בתעלת סואץ אשר נפתחה לתנועה כמה חודשים לפני כן. את המים לא יכולתי לראות – הם היו מוסתרים מאחורי הדיונות. על פי השנתות שבמשקפת היה עליי לדווח לחמ"ל על צורת האוניה, אורכה, גובהה, דגלה וכיוון הנסיעה שלה.
ארבעים יום וארבעים לילה רשמתי את הפלא במסירות רבה ודיווחתי עליו לחמ"ל. ארבעים יום וארבעים לילה השקפתי על אוניות גדולות השטות על פני היבשה, ולא זכיתי לראות את רבבות העבדים הגוררים את האוניות בחבלים שקופים.
כמה שנים לאחר מכן נדד הגבול מזרחה. שוב התייצבתי בנקודת גבול זמנית הממוקמת על הכביש שחיבר פעם את רפידים ונחל ים – שבעים קילומטר דרומית מזרחית לתצפית האוניות של קיץ שבעים וחמש. את מגדל התצפית הצבתי ליד הכביש המטולא, והעליתי עליו את משקפתי הנצחית, ועברתי לשכון בו.
חלק מהחיילים שלמרגלותיי שיחקו שש בש עם החיילים המצריים והשאר הניחו מיטות מתקפלות על הכביש והשתזפו.
לא נותר לי גבול להשקיף עליו. אוניות ענק חלודות לא שקעו במים, ואוניות ענק מבהיקות על נגררו על היבשה. רק נקודות השקיעה והזריחה המשיכו להורות לי את הכיוון המשוער של הצפון. עננים סגולים הצטברו מעל השמש השוקעת ועננים סגולים אחרים הצטברו מעל השמש הזורחת הכתומה. תמיד כתומה. כמו בנובמבר שישים ותשע, כמו בקיץ שבעים וחמש.
חודש לאחר מכן המשיך הגבול לנדוד מזרחה. באחד ממוספי השבת של עיתוני הצהרים התנוססה הכותרת: "וייסעו מרפידים ויחנו בקדש ברנע". ובכתבות ענק מצולמות תיארו את נדידת צבא ההגנה אל הגבול החדש. הזמני.
חטיבות ואוגדות נעו מזרחה. מיליוני שקי חול התפוררו במערב השכוח. היתמרו כמו תלי זיכרון מתוך חולות הקטיפה. מיליארדי עקבות של שרשראות טבועות נמחקו עם החולות הנודדים, ואלפי קבלני עפר וקבלני מים וקבלני ביצורים ועיתונאים...
מאז אני נודד עם מגדלי ומשקפתי בין גבולות רבים. מתעד זריחות ושקיעות במשקפת. אוסף השראות לימים האפורים שבין מילואים למילואים. מדי שחר אני רואה איך בוקעת השמש מתוך החושך של עזה, ואיך, כמו בנובמבר שישים ותשע, היא מקדימה לשלוח את קרניה-ניצניה אל תוך שמי הבוקר. מאחורי עננים סגולים, דמויי גמלים וארנבות, היא מטפסת כמו פקעת ענקית, וקרניה – רבע שעה בלבד לאחר שהזדקרו בעוצמה כלפי מעלה – תלויים כלפי מטה כמו שורשים משולחים של פרח ענק וגבוה. הפרח הרחוק ביותר מן האדמה.
עד עצם היום הזה אני ממשיך להיות אספן זריחות כפייתי. הרי הדיונות התחלפו בערים עשוקות אבל הזריחות המרהיבות נותרו בעינן.
עד עצם היום הזה אני מתרפק על יופייה של הקרקע הבוערת למרגלותיי, כאילו שמה שרואים משם לא רואים מכאן, והריהו צאלונים רבים ועפיפונים וסהרי מסגדים. ועמודי עשן שחורים מיתמרים במחול שדים מרהיב מתוך מעיינות נובעים של צמיגים מבעבעים.
מייפה כאבים שכמוני. ממצה פורענויות. נסיך קטן בדימוס. שוחר מוסר משחר נעוריו מדושני העונג. מתענג על הסבל מבלי לגרום אותו. מתענג על המחזה מבלי לנתק מגע. נהנה מכל העולמות האפשריים. נהנה מן ההפקר.
כמו קברניט נוּגֶה – מתמוגג למראה אונייתו הטבועה; כמו קיסר על גג – מתלקח למראה עירו הבוערת.
כמו אללה – אוהב ריח של צמיגים שרופים. הקטורת השחורה, הסמיכה, המבעבעת, היא ריח ניחוח בעיניו. אם לא היו מכבים אותם בְּאִבַּם היו השמים שחורים בצהרי היום, והיו ריבואות כוכבי זהב קטנים שטים בחצות היום בין העפיפונים, וריבואות הנסיכים הקטנים אשר על הגגות היו מתנדנדים בנדנדות מאופק לאופק, כשהם שקולים במאזניים בין הארץ הכבושה והשמים השחורים.