חצות. חום היום. יום שני לעוצר. רחובה הראשי של עזה כמו מוזיאון שעווה נמס. הכל עומד ויוקד ומתאייד. אף מכונית אנה צופרת. אף רוכל לא מכריז על מרכולתו. אף נהג מונית לא מפציר בעוברים ושבים לבוא אתו לרפיח, לאל-חליל.
אני מתחיל להתגעגע אל הקולות והמראות של ימי התצפית השוקקים. אל ריחות הזעתר והתבלינים. אל נעירות החמורים. אל פניהם המרתקות והמעונות של המוני הנראים ואינם רואים. אני מתחיל לשחזר את המולת השוק מתוך דממתו היוקדת.אבל מתוך הבתים בוקעים קולות רבים. קולות של רבבות ילדים עצורים שכבר אינם יכולים להחזיק מעמד בתוך הבתים היוקדים והצפופים.
בשלב מסוים הם מחליטים לקחת על עצמם סיכונים ולשחק אתי באש. בחשאיות משעשעת הם פותחים את דלתות בתיהם ומוציאים רגל החוצה. אני מתעלם בכוונה. כעבור דקה ארוכה הם מוציאים את הרגל השנייה. אני ממשיך להתעלם. לאט לאט הם מתקדמים לעברי. האמיצים שבהם עברו כבר מרחק של עשרים מטר.
אני מרגיש כמו גרי קופר, לועס גפרור בזווית הפה ומפנה להם את גבי.
רק כשמגיע ראשון הילדים אל המטר השלושים אני צועק "הנזפ" ומסובב לעברו את המשקפת בתנועה חדה. תוך שנייה נבלעים כול הילדים בבתיהם כשצעקות "אל יאהוד" מלוות את מנוסתם.
אחרי עשר דקות מתחילים מהתחלה. הפעם מצטרפים למשחק הרבה יותר ילדים. גם ילדות. ממשחק למשחק מתרבים הילדים. ממשחק למשחק אני נותן להם להתקדם עוד כמה מטרים.
לפעמים אני צועק "הנזפ" תוך כדי תנועה סיבובית חדה. לפעמים אני צועק "חת שתיים שלוש דג מלוח". הם, לעומת זאת, צועקים רק "אל יאהוד".
"הנזפ" הוא משחק יותר מותח. "דג מלוח", לעומת זאת, יותר מגרה. "הנזפ" הוא קרב שליפות המתחולל אך ורק בין ילדים. "דג מלוח" הוא מחול פנטומימה של ילדים וילדות.
משעה לשעה אנחנו משתכללים. לפנות ערב אני כבר משחק עם כל ילדי רובע פומבדיתא את הגרסה המשוכללת ביותר של "חת שתיים שלוש דג מלוח".
אני משעין את ראשי על המעקה וסופר כמו במחבואים: "עשר, עשרים, שלושים...", לפעמים אני סופר עד מאתיים, לפעמים אני מתקרב לאלף. פתאום אני מסיט את ראשי לאחור ומכריז "חת שתיים שלוש דג מלוח! ..."
בבת אחת עוצרים מאות ילדים את תנועתם ונעמדים כמו פסלים. אני סוקר אותם היטב במשקפת והם מתאמצים מאוד לא לזוז לא כלום לא לדבר. מי שלא מחזיק מעמד חוזר אל נקודת הזינוק שבקצה הסמטה.
המנצח יהיה מי שיצליח להגיע לפתח מלון סמיראמיס מבלי שאתפוס אותו בתנועה.
ממשחק למשחק אני מלמד את עצמי להסתובב בתנועות חדות ובלתי צפויות. גם הם משכללים ממשחק למשחק את עוצמת הפתאומיות שלבלימתם. הם מפסלים בעזרת גופם פסלים בלתי צפויים ו אני רושם אותם כמו מודלים – רגל ימין לאחור וראש קדימה; ראש אחורה וידיים קדימה; עיניים למעלה וידיים למטה; פה פתוח ועיניים עצומות; יד לופתת עקב; מרפקים דרוכים לאחור; ידיים צמודות לגוף ורגליים פשוקות; רגליים צמודות וידיים מושטות אל על; שתי ידיים קדימה ורגל שמאל מאחור; ראש נזרק לאחור וידיים צונחות למטה; יד למעלה ורגל נגדית קדימה...
כשאני רושם אותם הסמטה עומדת. כשאני מפנה להם את הגב היא שוקקת. עמודי עשן שחורים מיתמרים מצמיגים רחוקים. יריות מעטות נרשמות במערב. יהודה ראובן ואמסלם משחקים קלפים בחדר פנימי של המלון, אבות ואמהות צופים בנו מהחלונות, מעט עפיפונים – אולי עשרים – מתעופפים לקראת השמש השוקעת.
רוב הילדים לא מחזיקים מעמד יותר מארבעה סיבובים. בסופו של דבר הם מזיזים יד או רגל\ או שהם לא יכולים להתאפק ופולטים משפט לא ברור. אני רואה הכול במשקפת, ואני מסמן להם לסגת פעם נוספת אל נקודת הזינוק.
שני ילדים בשיער קצוץ הצליחו לעבור שישים מטר, עד שאיבדו את שיווי המשקל ונתקלו זה בזה. הם מסננים "אל יאהוד" ונסוגים לאחור. גם ילדה אחת עם פלסטר על המשקפיים התקדמה שמונה סיבובים מבלי להיתפס. בסיבוב התשיעי לא הצליחה להתאפק ופרצה בצחוק. כשסימנתי לה לשוב אל נקודת הזינוק היא סימנה לי "וי" באצבעות קטנות ופרצה בבכי.
אולם יש שם שניים – ילד וילדה – שמתקרבים מאוד אל פתח המלון ומאיימים באופן רציני על עמדת התצפית שלי. כל הניסיונות שלי לתפוס אותם תך כדי תנועה עלו בתוהו. הם כבר עברו למעלה ממאה וחמישים מטר והותירו את כל הילדים מאחור. זריזותם ויציבותם מעוררים אצלי התפעלות מהולה בדאגה.
אחד מהם הוא ילד הרוגטקה (יהודה ממשיך לשחק קלפים בחדר הפנימי של המלון, כך שילד הרוגטקה החדש מרשה לעצמו התנועע חופשי ולהתמסר למשחק). הילדה שמתקדמת לצדו היא רחל המרוקאית משערי חסד. היא עדיין בכיתה אל"ף. יש לה שמלה צבעונית ורחבה ואין לה תחתונים. יש לה הרבה אחים ואחיות ומשפחתה מוחרמת בשערי חסד. אמא שלה מנקה בתים ברחביה, ואני הייתי אחד מהילדים היחידים מרחביה שהסכים לצרף אותה למשחקים שלנו. במשחקי המחבואים היינו מוצאים לנו מחבוא משותף – שם היא היתה מפשילה את שמלתה ומראה לי. אחר כך אני הייתי מראה לה. עכשיו היא מתקדמת עקב בצד אגודל לצד ילד הרוגטקה ואני לא מצליח ללכוד אותם בתנועה, למרות שאני מחדד יותר ויותר את פניותיי הפתאומיות. תמיד הם מגיבים יותר מהר ממני.
אני מתחיל לדאוג ומתלבט אם לא כדאי לקרוא לעזרת הקלפנים. ברגע שילד הרוגטקה יבחין ביהודה הוא יאבד את שיווי משקלו ואז אצליח ללכוד אותו תוך כדי תנועה, ואאלץ אותו לסגת לאחור. גם רחל לא תחזיק מעמד בלעדיו ותאבד את שיווי המשקל. עדיין אין לה תחתונים מתחת לשמלה הצבעונית. אני עוקב אחריה במשקפת. עוד כמה חודשים תסיים את כיתה אל"ף ועדיין אין היא יודעת לקרוא ולכתוב.
ובכלל, אבא שלה פועל בניין ואימא שלה עוזרת בית והאחים הגדולים שלה פושעים – כלומר, לא לומדים ולא עובדים. רק יושבים רעולי פנים על החישוקים ברחוב הראשי של השכונה ומסיתים אותנו – הילדים והילדות מכיתה אל"ף – לזרוק א בנים על מכוניות ולשרוף צמיגים.