פורנוגרפיה תלמודית או רומנטיקה נוסח יוספוס?

פרשת בלק

מה קרה בין בנות מואב ובני ישראל? – על פי חז"ל לא היתה שם אלא פורנוגרפיה לאומנית ודמונית. כל בנות מואב ומדין היו זונות מיומנות וכל בני ישראל היו בחורי ישיבה שלא עמדו בפיתוי. הזונה הגדולה היתה כזבי בת צור בת נשיא מדין, וזמרי בן סלוא היה תלמיד חכם מתפקר שתפס את כזבי בבלוריתה, ארגן אורגיית מחאה, ובעל אותה 424 בעילות רצופות מול אוהל מועד. על פי יוסף בן מתתיהו התחולל שם ספור אהבה רומנטי ובורגני בין בנות הטובים של מואב שהבהירו לבני הטובים של ישראל שהן מעוניינות בחתונה מוסרית ויוקרתית ולא בסתם זיון. כזבי וזמרי היו זוג אוהבים נשוי, על פי יוסף בן מתתיהו, וספור אהבתם מספר את המפגש בין נסיך הכובשים ונסיכת הילידים. משהו בסגנון של ג`ון סמית ופוקהונטס.

נתחיל בפורנוגרופיה של חז"ל:

האגדה התלמודית מספרת כי לאחר כשלונו של בלעם לקלל את בני ישראל הוא הציע לבלק ואנשיו לשלוח את בנות מואב ולדרדרן לזנות. רק ככה הם יצליחו לעצבן את יהוה כי "אלוהיהם של אלו שונא זימה". מה עשה בלק? – הציב קובות של זונות מהחרמון בצפון ועד נחל ארנון בדרום ובני ישראל לא עמדו בפיתוי והצליחו לעצבן את יהוה שגם הוא לא עמד בפיתוי והחליט לחסל אותם בפעם המי יודע כמה.

"אמר להם בלעם: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשֵׂה להן קלעים, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן. עָשַׂה להן קלעים מהר שלג (חרמון?) עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: אי אתה מבקש כלי פשתן? זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות. שתים ושלש פעמים. (רש"י: כשהיה אומר לה – ישראל: כלי פשתן זה בכמה, זקנה אומרת לו דמי שוויו, וילדה אומרת לו בפחות מכדי שוויו, וכן עושין עד שתים או עד שלש פעמים) ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי (כדים) של יין עמוני מונח אצלה… אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: הלא יהודי אני. – אמרה לו: ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור, [והוא אינו יודע שעבודתה בכך]. ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך". (בבלי סנהדרין קו א)

מיד לאחר מכן מביאה הגמרא שתי מחלוקות פורנוגרפיות מביכות בין רבי אליעזר ("מן השמים יוכיחו") לבין רבי יהושע (:לא בשמים היא"). המחלוקת הפורנוגרפית הראשונה היא על משמעות המלה "שִּׁטִּים" בפסוק "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב"[1]: – רבי אליעזר אומר "שטים שמה". רבי יהושע אומר "שנתעסקו בדברי שטות"[2] (רש"י: לזנות אל בנות מואב). לפי רבי אליעזר אין למלה "שִּׁטִּים" כל משמעות מדרשית מעבר לשם מקרי של ישוב. לפי רבי יהושע יש שיטה בין השיטים של השם "שִּׁטִּים" . שם השיטה: "שטות".

שיטתו של רבי יהושע מתכתבת עם המדרש הידוע "אין המנאפין נואפין עד שתיכנס בהן רוח שטות"[3] , שמתייחס לפסוק הפותח של פרשת סוטה "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ" [4]. רוח סוחפת של שטות מרחפת על פני המחלוקת הזאת, ובמחלוקת הפורנוגרפית הבאה הופכת רוח שטות זו לסערת יצרים ממש.

המחלוקת הפורנוגרפית הבאה היא על משמעות המלה "וַתִּקְרֶאןָ" בפסוק "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן" [5] – רבי אליעזר אומר: "ערומות פגעו בהן" (רש"י: בגופן, ותקראן – [משמע] לשון מקרה). רבי יהושע אומר: "שנעשו כולם בעלי קרי"[6].

על פי מדרש הזימה המיוחס לרבי אליעזר הלכו בני ישראל שטופי הזימה בין השטים, ולפתע התנפלו עליהם כל בנות מואב כשהן ערומות. על פי רבי יהושע בנות מואב גרמו לבני ישראל להיות בעלי קרי בדרך אחרת (לאו דוקא על ידי מגע ממש)

ישנם עוד מדרשי חז"ל על המפגש בין בנות מואב לבני ישראל, וגם ממדרשים אלו עולה שכל בנות מואב ומדין היו זונות מקצועיות, וכל בני ישראל היו הלקוחות שלהם. הזונה המלכותית ביותר על פי מדרשי התלמוד היתה כזבי בת צור נשיא מדין.

אגדה תלמודית אחרת מספרת את הספור הבא: "מה עשה (זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון)? – עמד וקיבץ עשרים וארבעה אלף מישראל, והלך אצל כזבי, אמר לה: השמיעי לי! (שכבי עמי)- אמרה לו: בת מלך אני, וכן צוה לי אבי: לא תשמעי אלא לגדול שבהם…. תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? … געו כולם בבכיה ואז בעל זמרי את כזבי לעיני כולם. בעלי האגדה הזאת לא נרגעים עד שהם מבהירים לנו כי "ארבע מאות ועשרים וארבע בעילות (424) בעל אותו רשע אותו היום. והמתין לו פנחס עד שתשש כחו"… רק אז, לאחר שתשש כוחו של זמרי נעץ פנחס את רומחו בזכרותו ובנקבותה של כזבי ושיפד אותם לעיני כל ישראל. [7]

————————————————-

עכשיו נעבור ליוסף בן מתתיהו שהיה בן דור החורבן, ממש כמו רבי אליעזר ורבי יהושע הפרושים, שעל פי האגדה יצאו עם ארונו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים על מנת לבוא אל מי שעתיד להיות הקיסר ולבקש ממנו "תן לי את יבנה וחכמיה". יוסף בן מתתיהו לא נמנה על הפרושים. עד סמוך לחורבן נמנה על הקנאים, ולאחר מכן עבר לרומא שם הפך להסטוריון הרשמי של תולדות עם ישראל.

ממש כמו רבי אליעזר ורבי יהושע גם יוסף בן מתתיהו התייחס לכל מה שקרה בשטים בין בני ישראל ובנות מואב כאל אירוע הסטורי מוחלט . וממש כמוהם הוא דרש את האירוע הזה על פי תפיסת עולמו.

על פי תפיסת עולם זו שם יוסף בן מתתיהו בפיהן של בנות מואב את הנאום הנוגע ללב הבא: "בחורים אצילים מאד: לנו בתי אבותינו ומספר אין סוף של נכסים וחיבה ואהבה של הורים וקרובים. ולא באנו הנה להתרועע אתכם מחמת מחסור באחד הדברים האלה. אף לא הסכמנו לדרישתכם כדי לעשות סחורה בעלומי גופנו. אלא משום שחשבנו שאנשים טובים וצדיקים הנכם, נפתינו לכבד אתכם לבקשתכם במתנות אורחים כאלה. ועכשיו, הואיל ואומרים אתם שהנכם אוהבים אותנו ומתעצבים הנכם על שרוצות אנו לעזוב אתכם, לא נדחה את בקשתכם, ורק נבקש לקבל מכם ערובה לאהבתכם, זו הנראית לנו היחידה הראויה לשמה, ונהיה שבעות רצון לבלות את חיינו אתכם כנשיכם, כי ישנו חשש שמא תנהגו בנו מנהג של זדון ותחזירו אותנו חלולות להורינו לאחר שתשבעו חברתנו."

הדוברות אינן זונות מיומנות, אלא בנות טובים ענוגות ומנומסות שבאות מבתים טובים שיש בהם "אין סוף של נכסים וחיבה ואהבה של הורים וקרובים". הן לא באו בשביל כסף או בשביל כל טובת הנאה אחרת, "אלא משום שחשבנו שאנשים טובים וצדיקים הנכם". יש כאן ספור אהבה בורגני ונאיבי של בני ובנות טובים. יש בבנות מואב הטובות משהו שגורם לבני ישראל הטובים להימשך אליהן, ולרצות בחברתן.

הספור הזה של יוספוס הזכיר לי את ספור אהבתם של פוקוהונטס וג`ון סמית. עכשיו אחרי הרבה שנים קמים היוספוסים של אמריקה ומכים על חטא על כל מה שקרה עם האינדיאנים. הם יוצרים מיתוסים רטרואקטיביים על ספור האהבה שבין פוקהונטס וג`ון סמית.

ג`ון סמית, כמו זמרי בן סלוא, הוא מנהיג בן מנהיג. הוא מגיע אל חופי האינדיאנים כמפקד ספינה. המנהיג של הספינה הוא נציגו של המלך ונציגה של הכנסיה הנוצרית. הם מתייחסים אל האינדיאנים כאל פראים וברברים. עם ידיעה זו מגיע גם ג`ון סמית אל החוף. כאשר הוא פוגש את פוקהונטס מתחיל ספור אהבה. הקשר שבין שניהם חזק יותר מעולם המסורת של אבותיהם. פוקהונטס מלמדת את ג`ון סמית לעבוד את אלוהיה הרבים. האלים של פוקהונטס הם ידידותיים לג`ון סמית. לאט לאט הוא לומד להעריך אותם, ולומד לעבוד את אלוהי האינדיאנים. המונותיאיזם שהוא נושא עמו והמונופול שלו על האמת לא כל כך עובדים על פוקהונטס. ג`ון סמית הרבה יותר מושפע ממנה מאשר היא ממנו. זה בגלל האופי הפוליתיאיסטי, הפלורליסטי, של אלוהי האינדיאנים.

ובדיוק כך הדבר עם אלוהי המדינים והמואבים על פי מדרשו של יוסף בן מתתיהו. כך אומרות בנות מדין ומואב לבני ישראל לאחר שהאחרונים התחייבו לשאת אותן לנשים, ובכך הם הראו שהם "רציניים" ואין הם מעוניינים רק ב"סקס ובבילויים" – ".. ..לא תוכל להיות שום ראיה אחרת לאהבתכם, שהנכם רוחשים אלינו כדבריכם עכשיו וגם לעתיד, אלא שתשתחוו אתנו לאותם האלים. ואיש לא יוכל להתרעם עליכם לכשתפנו לבכם לאלוהיה של הארץ, שבאתם אליה, וזאת משום שאלוהינו משותפים לכל הבריות, מה שאין כן אלוהיכם, שאין לו עובדים זולתכם"

ויוסף בן מתתיהו ממשיך לתאר כיצד בני ישראל "ראו מתוך אהבה אליהן את דבריהן טובים מאד, ונענו לתביעתן, ועברו על חוקי האבות וקבלו את האמונה שיש אלוהים רבים, והחליטו להקריב לאלו המקובלים שם לפי מנהגי המקום".

הספור הרומנטי הזה הפך להיות תופעה נפוצה ביותר בין בני ישראל ובנות מואב, עד כדי כך שהמקרא מתאר זאת כך: "ויצמד ישראל לבעל פעור".

וכך מתאר זאת יוסף בן מתתיהו: "ועתה הלכה ופשטה הפקרותם של הבחורים בצבא כולו ורוח מרי נכנסה בם, ונשקפת היתה סכנה של כליון גמור לסדר חוקיהם.. .. ולמראה העניינים האלה פחד משה שמא תגדל עוד הרעה, וכינס את העם.. .. ואמר ש(הם) עושים מעשים שאינם לא לפי כבודם ולא לפי כבוד אבותיהם בזה שמעדיפים את התאווה על כבוד אלוהים ועל החיים לפי מצוותו. יאה להם להיטיב את דרכם כל עוד העניינים נוחים להם, ועליהם לחשוב שגבורה אין משמעה הפרת החוקים אלא כיבוש התאוות.. .. אין בזה משום הגיון להתנהג שלא כהוגן , עכשיו כשהם רואים חיים טובים ולאחר הדחקות, שהסכינו בה במדבר. אל להם לאבד ברווחה מה שהרוויחו במסכנות.. .."

יוסף בן מתתיהו מאריך מאד בתיאור מה שקורה סביב שלושת הפסוקים המופיעים בתורה. ברוב המקרים הוא מצמצם את תיאור הכתוב בתורה כאן הוא מרחיב. הוא בונה ממש דרמה דרך שלושה נאומים שבמקור לא מופיעים כלל. לפני כן הביא את נאומן המרגש של בנות מואב ומדין לפני בני ישראל אהוביהם. עכשיו הביא את נאומו של משה. נאום סובלני. משה מנסה לפנות אל הצעירים המאוהבים, ולשכנע אותם שהם קורבנות תאוותם, כשם שהם קורבנות הרווחה. שהשפע מוביל לפשע. שעכשיו, על סף הכניסה לארץ, הם מורידים לטמיון מפעל של ארבעים שנה. משה מנסה בכל דרכי הנועם האפשריות להחזיר את הצעירים המורדים לתוך המסגרת. או בלשונו של יוספוס: "משה ניסה לתקן את דרכם של הבחורים ולהחזירם בתשובה על מעשיהם"

כמו כל דרשן גם יוספוס מכניס קטעים שלמים שאינם מופיעים כלל בתורה, ולעומת זאת משמיט לחלוטין את המעט הכתוב בה. הנה מה שכתוב בתורה: " וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּיִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיקֹוָק נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְקֹוָק מִיִּשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר".[8]

כמו כל אפולוגטיקן מנסה יוספוס לצמצם מאד את עובדת זעמו וכעסו של יהוה. הוא משמיט זאת באופן עקבי בכל המקומות שבהם מתואר זעמו של יהוה – החל מהעגל, דרך קברות התאווה דרך המרגלים דרך קורח.

הבעיה, על פי יוספוס, אינה נעוצה כלל באל הזועם. אין בתיאור המפורט שלו כל זכר לעובדה שמיד כשחרה אף יהוה, הוא נתן הוראה למשה להוקיע את כל העובדים לבעל פעור, כלומר לתלות אותם לעיני כל ישראל.[9]

כאן, על רקע ההוראה המקראית החד משמעית של משה להרוג את כל העובדים לפעור מופיעה התייצבותו הדרמטית והמתריסה של זמרי בן סלוא לפני משה ולפני כל בני ישראל. בתיאור הופעה זו מתחוללת ההתפצלות הגדולה ביותר בין חז"ל ויוסף בן מתתיהו – על פי יוסף בן מתתיהו יש כאן את שיאה של סצנת האהבה בן הזוג הנשוי (!) זמרי בן סלוא וכזבי בת צור. על פי יוסף בן מתתיהו הם איש ואשה לכל דבר. זמרי וכזבי התאהבו כל כך זה בזו, וזמרי עבר לעבוד לאלוהי מדין. כמו ג`ון סמית ופוקהונטס.

המתיישבים הראשונים, החלוצים הראשונים, מגיעים אל מושבות הילידים עובדי האלילים כאשר באמתחתם אמיתות טוטאליות מונותיאיסטיות. הם נתקלים במציאות מפתה של עבודת אלים מפתה השייכת לכולם והמחבקת את כולם. בארץ אליה הם מגיעים אין חוקים סוגרים ומאיימים, ומעל לכל שאין שם אלוהים קנא ונוקם שיש ללכת על קצות האצבעות מפחד קנאתו האינסופית.

[1] במדבר כה א

[2] בבלי בכורות דף ה עמוד ב. וראי/ב גם בבלי סנהדרין דף קו עמוד א

[3] רש`י לבמדבר פרק ה פסוק כב, דיבור המתחיל `כי תשטה אשתו`.

[4] במדבר פרק ה פסוק כב

[5] במדבר כה א-ב

[6] בבלי בכורות ה ב ; בבלי סנהדרין קו א

[7] בבלי סנהדרין פב א

[8] במדבר כה ג – ה

[9] " `והוקע` – היא תליה, כמו שמצינו בבני שאול והוקענום לה` (שמואל ב` כא ו) ושם תליה מפורשת בעבודה זרה בסקילה, וכל הנסקלין נתלין" (רשי במדבר כה ד דבור המתחיל `והוקע`)