שלושת חלקי אגדת הבריאה
חלק א' (חלק "אלהים")
(ראשיתו)בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א', א')
(סופו) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב', ג')
חלק ב' (חלק י-ה-ו-ה-אלהים)
(ראשיתו) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת י-ה-ו-ה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם (בראשית ב', ד') (סופו) וַיְשַׁלְּחֵהוּ י-ה-ו-ה-אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים (בראשית ג', כ"ג-כ"ד)
חלק ג' (חלק י-ה-ו-ה)
(ראשיתו) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת י-ה-ו-ה (בראשית ד', א') (סופו) וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם י-ה-ו-ה (בראשית ד', כ"ו)
לבראשית
בסופו של דבר נגיע לבראשית ויתברר לנו כי עורכת ספר בראשית עיצבה מסיפור הבריאה אגדה דרמטית בת שלושה חלקים. חלקה הראשון של האגדה הוא סיפורו של אלהים, חלקה השני הוא סיפורו של י-ה-ו-ה-אלהים, ואילו חלקה השלישי הוא סיפורו של י-ה-ו-ה.
בחלקה הראשון של האגדה חוששים כולם - כולל המספר - לקרוא בשם י-ה-ו-ה. העולם המתואר בחלק זה הוא עולמו של אל כללי, אנונימי ומושלם. אין שום קונפליקט בחלק הזה, וממילא אין בו דרמה.
עם תחילת החלק השני פורצת הדרמה אל מעל לפני השטח האידילי שהצטייר בחלק הראשון. המספר של חלק זה מעז לקרוא לי-ה-ו-ה בשמו, אך מקפיד להוסיף לשם הפרטי י-ה-ו-ה את שם התואר אלהים. הקונפליקט שבין השם הכללי והשם הפרטי הוא בבואה של קונפליקט דומה המתחולל בנפשם של גיבורי החלק הזה. האדם, האשה, הנחש והעצים נעים מן הכלליות הסטרילית אל הקונקרטיות הכואבת והמשתוקקת.
החלק השלישי מתחיל בהעזתה הגדולה של חוה, שהיא היחיד הראשון שהעז לקרוא בשם י-ה-ו-ה. חלק זה מסתיים במשפט "אז הוחל לקרוא בשם י-ה-ו-ה" המיוחס לדורו של אנוש.
המשפט "אז הוחל לקרוא בשם י-ה-ו-ה" הוא שיאה ותכליתה של אגדת הבריאה. משפט זה חוזר על עצמו בכל דור ודור, על רקע העזתם החוזרת ונשנית של מאמינים רבים להישיר מבט אל מול פני הַהֲוָיָה ולקרוא בשמה...
עולמו המושלם והמשעמם של אלהים
האל של סיפור הבריאה הראשון הוא מושלם, וכמוהו גם העולם שברא. יום אחר יום הוא הוציא לפועל בצורה מושלמת את תוכניתו וראה כי טוב. משך שישה ימים רצופים הוא הצליח לברוא בזה אחר זה שמים, ארץ, אור, חושך, מים, רקיע, יבשה, עשב, עצים, שמש, ירח, חיה, עוף ודגים. את כולם, כאמור, הוא ראה כי טוב, וביום השישי הוא ברא אדם בצלמו ובדמותו, וראה את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, ושבת ביום השביעי, ובירך אותו, וקידש אותו, וציווה על האדם לעשות כמוהו - ששת ימים לעבוד וביום השביעי לשבות ולא לעשות כל מלאכה. מאז ועד עתה מצווה האדם של האל הראשון ללכת בדרכיו, ולשאוף להידמות לו,
ולהיות רק טוב כל היום.
שונה לחלוטין הוא הסיפור על בריאת עולמו של י-ה-ו-ה-אלהים. קודם כל לא ברור מהסיפור הזה איך בדיוק ברא י-ה-ו-ה אלהים את עולמו וכמה זמן זה נמשך. לעומת זאת ברור לחלוטין שי-ה-ו-ה אלהים טרם סיים את מלאכתו, ושעד עצם היום הזה מרחף צל גדול של סימן שאלה על המשך קיומו של עולמו.
לעומת אלהים שחתם ב"כי טוב" כל יום מששת ימי בריאת עולמו, לא מביע י-ה-ו-ה-אלהים אפילו פעם אחת את שביעות רצונו ממעשה ידיו. יתרה מזאת - אם בסיפור הבריאה הראשון לא מוזכרת המילה "רע" אפילו פעם אחת לעומת שבע אזכרות של המילה "טוב" (ואחת "טוב מאוד"), הרי שבתיאור הבריאה השני כרוכים הטוב והרע זה בזה. אין בסיפור הבריאה השני טוב בלי רע, והם מוזכרים זה בעקבות זה ארבע פעמים.[1]
י-ה-ו-ה-אלהים יכול לדעת טוב ורע, וזה בדיוק מה שהוא רצה למנוע מן האדם שברא בעולמו. לעומת אלהים הטוב והמוצלח שברא את האדם בצלמו ובדמותו, והציע לו להיות טוב ומוצלח כמוהו, הרי שי-ה-ו-ה-אלהים עשה כל מאמץ אפשרי כדי שהאדם לא ידמה לו, ולא יהיה יודע טוב ורע כמותו.
עולמה הסוער של עורכת ספר בראשית
מתקבל הרושם שכאשר הסתיים סיפור הבריאה הראשון ב"ויכולו השמים והארץ" לא הרגישה עורכת ספר בראשית כל-כך נוח כמו אלהים. היא לא הרשתה לעצמה לנוח כמוהו והחלה מיד בהצגתו של סיפור הבריאה השני.
אחרי הכל התיאור "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" אינו מתאים כלל וכלל לי-ה-ו-ה-אלהים, שמעולם לא כילה את מלאכתו, וממילא לא שבת, וממילא לא ציווה על האדם שלו לשבות כמותו.
השבת של האדם שנברא בצלם י-ה-ו-ה-אלהים איננה שבת של שביתה ואי-עשייה, אלא של חתירה וגעגוע בלתי פוסקים אל גן העדן האבוד, ואל עץ החיים ואל עץ הדעת טוב ורע. יש לה טעם של אחד משישים מגן עדן שהוא כה שונה מטעם השבת של האדם המושלם שנברא בצלם אלהים.
עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע הם שני אילנות מאוד פרטיים הבולטים על רקע כלליותם של אילנות העולם הראשון. כל אילנות העולם הראשון הם טובים ויפים וכלליים, ממש כמו החיות, הדגים, העופות, האדם ואלוהי העולם הראשון. אין שמות פרטיים לברואי העולם הראשון כשם שאין שם פרטי לבוראו. חוסר הפרטיות המוחלט אינו מותיר מקום לקונפליקט, ומבטל כל סיכוי לדרמה. אלהים מושלם, אידילי ונטול שם ברא עולם מושלם, אידילי ונטול שם, שאין כל דמיון בינו לבין עולמה הסוער והדרמטי של עורכת ספר בראשית, ושל יתר הנפשות הדרמטיות שגורשו יחד עִמה מגן העדן.
כיצד ינסו כל המגורשים הללו לפלס לעצמם את הדרך חזרה אל גן העדן האבוד שלהם? - הם ינסו לקרוא לדברים בשמם, ולראות את הדברים כהווייתם, וישתדלו להימנע מכל אידיאליזציה של עצמם, של עולמם ושל אלוהיהם. בראש ובראשונה הם יקראו זה לזו בשמם. אחר-כך ינסו לקרוא בשם אלוהיהם.
הפסוק הראשון שלאחר הגירוש מגן-עדן הוא אולי ההמחשה המרתקת לנחישותם של עורכת ספר בראשית ויתר המגורשים לשוב אל הגן - "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את י-ה-ו-ה".
פסוק זה, המתאר את הלידה האנושית הראשונה, מתאר גם את ההעזה האנושית הראשונה לקרוא בשם י-ה-ו-ה. חַוָּה, אם כל-חי, היא גם אם כל החוֹוִים. אמם של כל אלו שידעו לחיות את הַהֲוָיָה ולקרוא בשמה.
האדם החוֹוֶה
"ובאין ברירה, אתרשה לחדש שם בצורת 'חויה' על משקל 'הויה'...[2]"
החויה היא "מקום הדבק שבו תדבק נפש האדם הפרטי בנפש הבריאה כולה והיו לנפש אחת חיה[3]" (א.ד. גורדון, בתוך האדם והטבע)
המילה "חֲוָיָה" נוצרה על-ידי א.ד. גורדון, והיא אחד התיקונים המילוליים היפים שידעה השפה העברית מעודה. גורדון לא יצר אותה יש מאין. הוא צלל אל מעמקי הזיכרון הקולקטיבי שלנו והעלה אותה משם. הוא חש צורך עמוק בביטוי מילולי שיהיה בו כדי להביע את התשוקה האנושית הגדולה לחיות את הַהֲוָיָה מבפנים ולא רק לתאר אותה מבחוץ. השילוב של "חיים" ו"הֲוָיָה" נתן לו את המילה "חֲוָיָה".
השפה העברית מציעה ביטויים למכביר שיש בהם כדי לתאר את הַהֲוָיָה מבחוץ - להכיר, לחשוב, להתבונן, לתאר וכו'. כל הפעולות הללו, שומרות מרחק בין הסובייקט (האדם) לבין האובייקט (הַהֲוָיָה). גורדון הרגיש צורך לבטל את המרחק הזה ולהגיע אל הנקודה שבה "תדבק נפש האדם הפרטי בנפש הבריאה כולה והיו לנפש אחת חיה". בהשראת הפסוק "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", מדבר גורדון על נפש האדם הפרטי שתדבק בנפש הבריאה כולה והיו לנפש אחת.
לפעולת "התדבקותם-השתפכותם-התאחדותם של חיי האדם עם חיי הבריאה", קרא גורדון חֲוָיָה. לאדם העובר את הַחֲוָיָה הזאת הוא קרא האדם הַחוֹוֶה.
האדם החוֹוֶה הוא בן אנוש שהחל לקרוא בשם י-ה-ו-ה. הוא האדם השואף להתמזג עם הַהֲוָיָה ולהסיר את כל המחיצות שבינו לבינה. האדם החוֹוֶה הוא הַהֲוָיָה האלוהית שיש לה האומץ להסיר את כל המחיצות שבינה לבין הֲוָיָתָהּ האנושית.
אבל האדם החוֹוֶה הוא גם שילוב של אדם וחַוָּה. רק אדם שמסוגל לחיות את עולמו מבעד ל"חַוָּה" שבו יכול להיות אדם חוֹוֶה. רק אדם שיכול להגיע לדרגת חַוָּה ולקרוא לַהֲוָיָה בשמה יכול להיות אדם חוֹוֶה.
פעמיים כי רע
בראשית הייתה אופוריה גדולה מאוד – "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". בסוף האופוריה נותרה חרטה מוחלטת ודפרסיה עמוקה – "וינחם י-ה-ו-ה כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לִבו".
בראשית היו שמונה אמירות אלוהיות בוראות עולם - ויאמר אלהים יהי אור; ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים; ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים; ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא; ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים; ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה; ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה; ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו. בסופו של דבר נותרה אמירה אחת מוחה ומחריבה - "ויאמר י-ה-ו-ה אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתים".
בראשית היו שבעה מופעים מרהיבים של "וירא אלהים כי טוב" - יום ראשון כי טוב, יום שלישי פעמיים כי טוב, יום רביעי כי טוב, יום חמישי כי טוב, יום שישי כי טוב מאוד. בסופו של דבר נותרנו עם "וירא י-ה-ו-ה כי רבה רעת האדם", ועם "רק רע כל היום" - רק רע כל יום ראשון, רק רע כל יום שני, כל יום שלישי פעמיים כי רע, רק רע בימי רביעי חמישי ושבת, ביום שישי רע מאוד...
מאז ומעולם היה אלוהינו בורא עולמות ומחריבן.[4] כבר כשברא את עולמנו הוא היה מודע היטב לאפשרות חורבנו – "למה נברא העולם ב- ב? - שהוא לשון ברכה, ולמה לא ב - א? - שהוא לשון ארירה ... אמר הקב"ה: הריני בוראו בלשון ברכה והלוואי שיעמוד...'[5]
למרגלות גלי האופוריה האלוהית ידעה ההוויה שהעולם נתון בסכנה מוחשית ומיידית. אותו אל שראה את הכל כי טוב כבר חש בתת-מודע ההווייתי שלו כי כל עולמו תלוי על בלימה. הוא ידע שאין לו שליטה על כל העניין הזה, וכדי שלא לפתוח פה לשטן הוא חשש להתחיל את מעשה הבריאה באות אל"ף כדי שלא יהיה העולם ארור. אבל העולם נהיה מה זה God Damn ארור... נשטף במבול אימתני וטבע במצולות. נתלה על בלימה ונסחף בזרם.
אולי בגלל זה נברא העולם באות ב' ? - בגלל הבלימה עליה הוא תלוי. מיום שנברא העולם על-ידי מי שנברא הוא תלוי ועומד על ה - ב' של הבלי-מה שלו.
המעברים מסיפור הבריאה לסיפור המבול הם סיפורי הקונפליקט שבין עולמו האלוהי והמושלם של כל אחד מאִתנו, לבין הַהֲוָיָה החלשה והמודחקת שלו. הַהֲוָיָה היא החולשות שלנו, היא ההתעצבות-אל-לב שלנו, היא ההכרה בקיומו של הרוע בתוכנו, היא ההנג-אובר שבקצה כל האופוריות. אם לא נדע להסתכל לה בעיניים נטביע את עצמנו במבול.
פרו ורבו, ניצולים יקרים, תשכחו הכל ותעשו חיים
אחרי המבול נתחיל שוב מבראשית. הארץ תהיה תוהו ובוהו, ורוח אלהים תרחף על פני המים.
רוחנו האלוהית הטובה והמושלמת תשוב לרחף על פני מי המבול, ותבטיח לנו הרבה נינוחות, כמו שייאמר: "ויאמר אלהים אל נֹח: צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך... ופרו ורבו על הארץ".
"יהיה בסדר", נאמר לעצמנו, "תרגישו נוח!...אל תדאגו", נאמר לעצמנו, "אל תעברו לדום מתוח... המבול מאחוריכם ניצולים יקרים, פרו ורבו ומלאו את הארץ, תשכחו את כל מה שהיה ותעשו חיים"...
אבל אז יעלה ויבוא ממעמקינו י-ה-ו-ה היודע גם רע. אלהים ייסוג לאחור ויפנה לו את מקומו. י-ה-ו-ה ישתלט עלינו וישוב להתעצב אל לִבו ממש כמו לפני המבול. וממש כמו לפני המבול הוא ירגיש צורך עז להכות שנית.
אז כדי להשכיח מי-ה-ו-ה את יגונו נטפל בו באופן מאוד נינוח, ונקריב לו קורבנות רבים כדי למצוא-חן בעיניו, כמו שייאמר "ויבן נֹח מזבח לי-ה-ו-ה ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, ויעל עולות במזבח".[6] מלוא נחיריו ישאף י-ה-ו-ה ניחוח נינוח, כמו שייאמר "וירח י-ה-ו-ה את ריח הניחוח" אחר-כך הוא ידבר אל לִבו דיבורי הֲוָיָה נינוחים, כמו שייאמר: "וירח י-ה-ו-ה את ריח הניחוח, ויאמר י-ה-ו-ה אל לִבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי".[7]
אז ישוב אלהים הטוב להשתלט על הזירה, וימהר לברך את נֹח, כמו שייאמר: "ויברך אלהים את נֹח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ".[8]
פעמיים לפני המבול כבר בירך אלוהי הטוב המוחלט את כל הטבועים והטבועות שבדרך בברכת "פרו ורבו".[9] מיד לאחר המבול הוא מיהר להורות לכל הניצולים לפרות ולרבות בפעם השלישית, וצירף לכך שתי ברכות "פרו ורבו" נוספות - הרביעית כמו שנאמר לעיל, והחמישית כמו שייאמר להלן ללא שמץ של אירוניה: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם. ואתם פרו ורבו...".[10]
חמש פעמים בתשעה פרקים מברך/מצווה/ממליץ אלוהי הטוב המוחלט על "פרו ורבו", תמיד המצווה המבורכת והמומלצת הזאת באה עלינו לטובה מן הצד האלוהי האידילי שבנו. אף פעם לא מצִדו של י-ה-ו-ה.
אחרי הכל, כדי לעסוק בקיום העולם יש צורך במידה לא מבוטלת של אשליה. הורמוני הרבייה שלנו מופעלים, בין השאר, על-ידי האשליה שיש טוב אלוהי מוחלט, ואנו נבראנו בצלמו.
זאת כפי הנראה אחת הסיבות לכך שרק אלוהי הטוב המוחלט מצווה אותנו על "פרו ורבו", ואילו י-ה-ו-ה לא נזקק אף פעם לצוות אותנו על העניין הזה. ממש באותה מידה שרק אלוהי הטוב המוחלט מזכיר לנו מדי פעם כי נבראנו בצלמו הטוב. י-ה-ו-ה, כזכור, אף פעם לא זיהה את עצמו עם הטוב המוחלט, ואף פעם לא ציווה עלינו להידמות לו, ולשכפל מעצמנו אינסוף צלמים. הוא יודע בדיוק כמונו שלא ניסחף לתוך העניין הזה מתוך ציווי אלוהי, אלא מתוך תשוקת היצר שלנו, היודע, בדיוק כמוהו, רע וטוב כל היום.
אז על גדות המבול, בין הציווי האלוהי לפרות ולרבות, לבין התשוקה הַהֲוָיָתִית להותיר עקבות בתוהו, אנו ניצבים משתאים, מבלי לדעת לאן, אם בכלל, להמשיך את עצמנו.
[1] בראשית ב', ט'; בראשית ב', יז'; בראשית ג', ה'; בראשית ג', כב' [2] א.ד. גורדון, "האדם והטבע, החוויה ככלי ההשגה", עמ' 87 [3] א.ד. גורדון, "האדם והטבע, ההכרה והבלתימודע", עמ', 44 [4] ראי/ה למשל בראשית רבה פרשה ג' ; בראשית רבה פרשה ט' ; קהלת רבה פרשה ג' [5] בראשית רבה פרשה א' [6] בראשית ח', כ' [7] בראשית ח', כ"א [8] בראשית א', כ"ב [9] בראשית א', כ"ב; בראשית א', כ"ח [10] בראשית ט', ו'-ז'