אחרי מות אלוקים
עלמא דִי שחור התלתלים היה ילד יתום משכונת רחביה.[1] את הכינוי "עלמא די" העניקו לו ילדי שכונת שערי-חסד החרדית לאחר מות אביו. רוב השמועות אומרות כי ירד מהארץ בשנות השבעים, אולם ישנה שמועה עקשנית שבסוף מלחמת ההתשה הוא נעדר במדבר סיני ומאז נעלמו עקבותיו. מכל מקום, אף אחד מאלו שהכירו אותו בכינוי עלמא די לא ידע את שמו המפורש, כך שאין כל אפשרות לברר מה באמת עלה בגורלו.
עד מות אביו לא נכח עלמא די בבית כנסת. לאחר שהתייתם אולץ על-ידי סבא שלו לבוא עִמו כל יום לבית הכנסת בשערי-חסד ולומר קדיש יתום. הוא לא הבין אפילו מילה אחת מהקדיש, והיה מדקלם אותו בעילגות מרובה. ילדי שערי-חסד אהבו ללעוג לו על כך.
משך כל התפילה ישב ליד הסבא ובהה דרך החלון אל החצר הגדולה שילדי שערי-חסד שיחקו בה תופסת. מדי פעם שלח ידו אל ראשו לוודא שהכיפה נמצאת שם. לקראת סוף התפילה, כשהגיע זמן קדיש יתום, הפסיקו הילדים את משחקם, הצטופפו ליד דלת הכניסה, והמתינו לקדיש בדריכות שובבה. עלמא די עמד על רגליו ודקלם את הקדיש במסתוריות עילגת:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי!
בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיך.ְ
מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן.
וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל.
בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא.
וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ.
כל הילדים המצטופפים התאפקו שלא לצחוק, צעקו "אמן!" בשובבות, וחזרו בריצה לחצר המשחקים. עלמא די המשיך לבהות אליהם מבעד לחלון בית הכנסת. הם היו רצים וצוחקים וקוראים "עלמא די!" זה לזה, ואני אף פעם לא ידעתי אם יודע עלמא די שהם מתכוונים אליו או לא.
אלוקים מת רק בעולם בי"ת
חמש שנים לאחר מכן, באלול תשכ"ו, הלך לעולמו אלוהי ילדותי האהוב והטוב. שלושה ימים ושלושה לילות שוטטתי בסמטאות שערי-חסד וחששתי לומר אחריו קדיש יתום. כל אותו הזמן ריחפה לנגד עיניי דמות דיוקנו של יתום היתומים, הילד עלמא די. בסוף עצמתי עיניים והעזתי לומר קדיש במסתוריות עילגת:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא D
בְּעָלְמָא D יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.
שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא Dיִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ.
שנים מעטות לאחר מכן אני עתיד לגלות שהקדיש שנאמר על-ידי במסתוריות עילגת הוא משפט המפתח של חיי - יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא D, שפירושו בעברית: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמוֹ הַגָּדוֹל בְּעוֹלָם D. מאז אני יודע בבירור: אלוקים מת בעולם הזה, אבל בעולם D הוא חי לנצח, ובו יתגדל ויתקדש שמו הגדול.
ועוד אני יודע: תנאי הכרחי להתגדלותו ולהתקדשותו של אלוקים בעלמא די הוא מותו בעולם הזה. רק ההכרה המוחלטת בעובדת מותו של אלוהי העולם הזה, ותחושת ההתייתמות ממנו, דחפו אותי למסע חיפושים בעקבות נוכחותו המרתקת באינסוף העולמות האפשריים.
אם אל אינסוף עולמותיי האפשריים אני מתייחס כאל עלמא D, הרי שהעולם הזה הוא לגביי בבחינת עולם בי"ת. למה עולם בי"ת? - כי כשברא אלוקים את העולם הזה הוא התעקש לעצב אותו במתכונת האות ב' - ככה סיפרו לי כשהתחלתי לקרוא חומש.
למה התעקש על -כך אלוקים? - בדיוק כדי שלא נשאל שאלות מסוכנות כאלו, או בלשון המדרש: "למה נברא העולם ב ב' ? - לומר לך: מה ב' זה סתום מצדדיו ופתוח מלפניו, כך אין לך רשות לשאול מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור".[2]
כשכתב אלוקים: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"[3], הוא הצהיר על כוונתו ליצור עולם בעל זוויות ישרות וללא רוח פרצים. לו רצה אלוקים לפתוח את העולם הזה לכיוונים רבים יותר היה כותב "גְּרֵאשִׁית גָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". במקרה כזה היינו מקבלים עולם גימ"ל - עולם פרוץ בעל שני מדרונות חלקלקים. שלא לדבר על מפרציו המרובים של "עולם אל"ף" - העולם בעל שלושת המדרונות החלקלקים שהיינו מקבלים לו היה מחליט אלוקים לכתוב "אֱרֵאשִׁית אָרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".
אלף עולמות אל"ף שקדמו לעולם בי"ת
לא מזמן גיליתי את פלנטת אלף עולמות האל"ף שקדמו לעולם בי"ת. גילוי זה התחולל בשעת לילה קטנה ואפלולית, תוך כדי סיור לילה שִׁגרתי שערכתי לאורך גדר המערכת הדרום-מזרחית של עולם בי"ת. בעודי חולף על פני מסך הקֹדש הממוחשב נסחפתי על-ידי רוח חזקה לעבר שטח ההפקר שבין התלמוד והקבלה. לנגד עיניי החלו לרחף להקות של אותיות פורחות שעלו ובאו ממעמקי "המדרש הנעלם" על ספר בראשית. בעודן מרחפות ניתקו עצמן אותיות שונות מתוך הלהקות המקוריות שלהן, ויצרו ללא הרף צירופים מתחדשים של אותיות פורחות. כל הצירופים המתחדשים התחלפו במהירות, ואני לא הייתי מסוגל לעקוב אחר פשרן. רק צירוף אחד לא התחלף, והמשיך לרצד עד שנרשמה לנגד עיניי אִמרתו המהבהבת של רבי חייא הגדול: "לָמָּה אָלֶף רִאשוֹנָה בַּאוֹתִיּוֹת? מִפְּנֵי שֶבַּתְחִלָּה בָּרָא אֶלֶף עוֹלָמוֹת שֶׁקָּדְמוּ לִשְׁאַר עוֹלָמוֹת, וְאַחֲרַיו בֵּית, שֶהוּא בִּנְיָן שָׁמַיִם וָאָרֶץ".[4]
ברגע אחד נחשפתי לעובדת קיומם של אלף עולמות אל"ף שקדמו לעולם בי"ת שהוא בניין שמים וארץ!
בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, כשגיליתי לראשונה את הפלנטה של עלמא D, לא העליתי על דעתי ששלושים שנה לאחר מכן אשב מול מסך קֹדש ממוחשב שיעלה בפניי נתונים מרצדים מעולמות כה רבים השוכנים מעל ומעבר לעולם בי"ת. לפני שלושים שנה לא חשבתי בכלל על אפשרות קיומו של מחשב, ועל אחת כמה וכמה שלא חלמתי על תקליטור קטן שיהיה בעת ובעונה אחת גם מִתקן שיגור וגם משטח השראה אל אלפי ספרי מדרש ואגדה על התורה, התלמוד, הקבלה וכל מה שביניהם.
לפיכך אני חש חובה נעימה להודות ולהלל ולשבח ולפאר ולעלה ולקלס ולגדל ולקדש את אלוהי עלמא D על שהחליט להוריד לעולם בי"ת את המחשב ואת תקליטור הפלאים. אלמלא המצאה משולבת זו, ספק רב אם הייתי חודר אי פעם אל אזורי הפקר מסוכנים, השוכנים כה עמוק מעבר לקווים הקדמיים של הקבלה. קרוב לוודאי שהייתי ממשיך להסתפק בסיורים הרגליים המדשדשים בין סוגיות ואגדות תלמודיות. קרוב לוודאי שמדי פעם הייתי ממשיך לגלות תגליות די מעניינות - אבל אלף עולמות אל"ף? סתם כך תוך כדי סיור לילה שִגרתי בעקבות רעיונות לדבר תורה על פרשה "משעממת" כל-כך כמו פרשת ויקרא?
הָאָלֶ"ף הזעירה של ויקרא
אני מודה ומתוודה שזאת שסחפה אותי לעבר שטח ההפקר הייתה לא אחרת מאשר האל"ף הזעירה של המילה "ויקרא". אלמלא היא לא הייתי זוכה לגלות את אלף עולמות האל"ף שקדמו לעולם בי"ת. תוך כדי חיפושים אחר מדרשים לפרשת ויקרא, משכה את תשומת לִבי עובדה שולית שעד אז התעלמתי ממנה לחלוטין - למילה "ויקרא" יש אל"ף קטנה ועילית, והיא תלויה ומרחפת על פני יתר אותיות הפסוק - "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר".[5]
כדי לוודא שאין כאן טעות דפוס פתחתי שני ספרי ויקרא נוספים, וגם בהם הייתה האל"ף של "ויקרא" קטנה ומרחפת מעל האותיות. לאחר שהתברר לי שלא מדובר בטעות דפוס, התחלתי לחפש אחר אגדות ומדרשים שיציעו הסברים לפשר קיומה של אל"ף זעירה כל-כך בתוך אחת המילים המרכזיות ביותר בכל התורה. (כל-כך מרכזית שהפכה לכותרתו של החומש השלישי המוכר גם כתורת כהנים וכספר הקורבנות). כאשר לא הצלחתי למצוא כל התייחסות של חז"ל לתופעה זו, העיר החוקר המתנשא שבי כי תופעת האל"ף הזעירה של ויקרא היא מאוחרת.
למזלי הרב, בכל פעם שהחוקר המתנשא שבי מתחיל לסמן תופעות פסאודו-מדעיות, מופיע מתחת לפני השטח מישהו אחר לחלוטין, ורושם לעצמי הסברים הפוכים: "מרוב מסתוריותה", הוא רושם לי, "לא הרשתה לעצמה האל"ף הזעירה של ויקרא להיחשף במהלך הגל הראשון של כתיבת התורה שבעל-פה (הגל של חז"ל). היא המשיכה להסתתר מאחורי הפרגוד ונותרה שם עד היום שבו נאלצו המקובלים לחשוף אותה לאוויר העולם הזה... ".
במילים אחרות: אלהים הכתיב למשה את האל"ף הזעירה של ויקרא כחלק בלתי נפרד מן התורה שבכתב. לעומת זאת, את מדרשי ההסבר הרבים לתופעת האל"ף הזעירה דרש אלהים למשה בעל-פה. דינם של מדרשים אלו כדינם של מיליוני מדרשים ופירושים שנאמרו למשה בעל- פה - אין להעלותם על הכתב, ואין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט ולתרגם, ולו גם את המדרש הקטן ביותר. משה הכניס את כל המדרשים הללו לזיכרון בתוך כונן סמוי ומסווג. את הכונן הסמוי העביר משה ליהושע. יהושע העבירו לזקנים, שהעבירו לנביאים, שהעבירו לאנשי כנסת הגדולה, שהעבירו לחז"ל. בעקבות חורבן בית המקדש השני הפעילו חז"ל תקנות לשעת-חירום שהתירו להם להעלות על הכתב חלק רב מתוך המדרשים הסמויים. את המדרשים על האל"ף הזעירה של ויקרא הם השאירו חסויים והעבירום הלאה לגאונים שהעבירו לפוסקים, לפרשנים ולמקובלים של ימי הביניים.
קריאה זהירה בזֹהר וקריאה לעזרה באל"ף זעירה
בימי הביניים החליטו כמה מקובלים להוציא לאור חלק מהמדרשים על האל"ף הזעירה של ויקרא. הבולט שבין מקובלים אלו הוא משה דה לאון, מחבר הזֹהר, שדרש, בין השאר, שני מדרשים שונים[6] - אחד אופטימי ואחד פסימי.
על-פי פירוש חופשי למדרשו הפסימי של הזֹהר לכוד אלוהינו לנצח בתוך האוהל המועד לפורענות. כל עוד ריחף חופשי ומאושר במרומיו הצליח אלוהינו לקרוא את קריאותיו באל"ף רבתי כשהן שלמות ומושלמות. בשלב מסוים הוא קיבל החלטה גורלית וטרגית שגרמה לו להצטמצם ולשכון בין בני האדם. כתוצאה ישירה מכך הפכה הקריאה שלו להיות חלקית ומצומצמת, ומאז הוא לכוד באוהל מועד, וקורא לעזרה באל"ף זעירה.
חלק מן התחושה הפסימית של מדרש זה נובע מן העובדה שרוב בני האדם פוחדים פחד מוות מפני המחשבה על אל הקורא לעזרה. פחד זה גורם להם לפרש את ספר ויקרא פירוש זעיר המתעלם מקריאות העזרה האלוהיות. כתוצאה ישירה מההתעלמות ממשיך אלהים להיות זעיר פה וזעיר שם, כשהוא לכוד לעד בתוך האוהל המועד לפורענות.
לעומת זאת, על-פי פירוש חופשי למדרשו האופטימי של הזֹהר שוכן האל זמנית באוהל מועד. כשייבנה המקדש יצא האל מהאוהל אל משכן הקבע, ומהמועד הזמני אל הנצח. רק אז תשוב האל"ף לגודלה הטבעי, וקריאת האל תשוב להיות שלמה ומושלמת.
במילים אחרות: כל עוד ימשיך האל שבנו להידחס בתוך האוהל (החלל המוגבל), ובתוך המועד (הזמן המוגבל), נמשיך לקרוא לעזרה באל"'ף זעירה. רק כאשר נוציא לחופשי את האלוהי שבנו תהפוך הקריאה הזעירה שלנו להיות זוהרת ומזהירה.
האל"ף הזעירה מסתתרת בתוך האגו של אלהים
אגדות אחרות מספרות סיפורים אחרים על האופן שבו נכנסה האל"ף הזעירה לתוך המילה הראשונה של ספר ויקרא. על-פי אגדה שטרם נחשפה עשתה זאת האל"ף תוך כדי התפרצות לתוך דברי אלהים שהתכונן להכתיב למשה את המילים "ויקרב את משה". התפרצותה הפתאומית של האל"ף הפכה את ו"יקרב" ל"ויקרא", וכתוצאה מיידית מכך ניצלו חייו של משה ברגע האחרון!
האל"ף איננה הראשונה שמנעה מאלהים להקריב את משה. קדמה לה צפורה, אשת משה, שהבחינה כיצד אורב האל למשה ומבקש להמיתו. צפורה, כזכור, זינקה כהרף עין ממקומה, כרתה את עורלת בנה, ונגעה לרגלי האל שנאלץ לוותר על קורבנו.[7]
האל"ף, כמו צפורה, הצילה את חייו של משה ברגע האחרון כי הכירה היטב את הנפשות הפועלות בדרמת הקורבן שלא יצא לפועל. כבר ביום שבו נברא העולם הכירה האל"ף מבפנים את הנפש האלוהית הפועלת. באותו יום, כידוע, ברא אלהים את העולם על-פי האות בי"ת למרות שלפני-כן ברא אלף עולמות במתכונת האות אל"ף. אלהים חש צורך עז לפצות את האל"ף, והבטיח לה לפתוח את עשרת הדברות ב"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ ".[8] מאז שוכנת האל"ף עמוק עמוק בתוך האָנֹכִי האלוהי, ומאז היא קוראת את מחשבותיו הסמויות ביותר.
האל"ף ידעה על תוכנית הקורבן האנושי של אלהים עוד לפני שזה בישר למשה על כוונתו לחנוך את אוהל מועד בקורבן אדם. היה זה כמה שעות לאחר שעלה משה למרום כדי לקבל את התורה שבכתב ואת התורה שבעל-פה. אלהים הצפין את הבשורה הדרמטית כמדרש מסווג על הפסוק "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי".[9] "אל תקרי 'ונקדש בכבודי'", דרש אלהים בחשאי, אלא "ונקדש במכובדַי'",[10] כלומר: בקרוביי ובמכובדיי היקרים אקדש את המשכן…
ימים רבים חי משה בתחושה שהוא עלול (עשוי?) להיות הקורבן. גם לאל"ף הייתה תחושה דומה. היא הרי שכנה בתוך האגו האלוהי וקראה את מחשבותיו...
מכרז האותיות העולמיות
כדי להבין את מניעיה של האל"ף למנוע קורבן אדם כדאי להכיר את האגדה העתיקה על מלחמת העולם הגדולה שהתחוללה בינה לבין האות בי"ת. השמועות אומרות כי כבר לפני ששת אלפים שנה דרש רבי עקיבא את האגדה הזו בבית-מדרש מסתורי השוכן עד עצם היום הזה באחד העולמות העלומים של עלמא D. חלקים רבים מאגדה זו השתמרו בספר "אותיות דרבי עקיבא"[11] שהוא ספר שלא מהעולם הזה . על-פי האגדה הודיע אלהים לעשרים ושתיים אותיות התורה על כוונתו לברוא עולם חדש בעתיד הנראה לעין. הודעה זו נשאה אופי של מכרז פתוח המזמין כל אות להגיש הצעה מפורטת לבריאת עולם חדש.
כל האותיות התרגשו מאוד מהמחווה האלוהית ומעוצמת האתגר, ומיהרו להסתגר בסטודיו השמיימי שלהן - רי"ש ברקיע, שי"ן בשחקים, תי"ו בתֹהו, בי"ת בבֹהו, יו"ד בישיבה של מעלה, מ"ם במעון, עי"ן בערבות, פ"ה בפרגוד, זי"ן בַּזְבוּל, וי"ו בווילון[12]... תוך זמן קצר הונחו למרגלות כיסא הכבוד האלוהי עשרים ואחת סקיצות עולם שונות ומגוונות. כל אחת מהאותיות הפליאה להציג תפיסת עולם יותר מרתקת מרעותה. רק האל"ף לא הגישה כל הצעה...
אלהים לא היה מופתע - הוא ידע שהאל"'ף תפרוש מהמכרז. אחרי הכל, הוא עצמו בחר בה ללא כל מכרז כמעצבת הבלעדית של אלף העולמות הקודמים! ייתכן שהאל"ף נעלבה מעצם העובדה שאלהים פתח את העולם החדש למכרז בפני יתר האותיות. ייתכן אפילו שהייתה לה תחושה חזקה שהמכרז תפור! שאלהים בגד בה עם בי"ת, והבטיח לה לברוא בה את עולמו החדש!
בכל מקרה, אף אחת מעשרים האותיות האחרות לא חשדה שהמכרז תפור. נהפוך הוא: כאשר התבשרו האותיות על פרישת האל"ף הן נשמו לרווחה, והמתינו בדריכות ליום שבו יזמן אותן האל לריאיון.
היום המיוחל לא איחר לבוא. האותיות התבקשו להתייצב על-פי סדר הפוך – תי"ו ראשונה, שי"ן שנייה, רי"ש שלישית... אף אחת מהן לא חשדה בכך שכבר מבראשית נקבע כי בי"ת תהיה אחרונה אחרונה חביבה.
תחילה התייצבה תי"ו בפני האלהים, כשהיא תולה את כל תקוותיה במותג תורה. "ריבונו של עולם", היא אמרה, "רצונך שתברא בי את העולם? - שבי אתה נותן תורה שנאמר 'תורה צוה לנו משה', ונאמר 'תורת השם תמימה משיבת נפש', ונאמר 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף'". אך אלהים אמר: "לא תודה", והתי"ו הקשתה "למה?", ואלהים השיב: "מפני שאני עתיד להתוות אותך על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים, שנאמר: "עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָה".[13] והתי"ו יצאה מלפני האלהים בתחושה שהעולם העתידי טומן בתוך תוכו אותות קלון, תווי עלבון ומותגי אימה...
אחר-כך התייצבה שי"ן בפני האלהים, ואמרה: "ריבונו של עולם: רצונך שתברא בי את עולמך? - שבי נקרא שמך המפורש, שנאמר 'זה שמי לעולם'[14], ובי מתחיל השם 'שדי' והשם 'שלום'... " ואלהים אמר "לא!", והשי"ן שאלה "למה?", ואלהים השיב: "מפני ש'שואה', 'שווא' ו'שקר' מתחילים בך, ושקר אין לו רגליים, ואף את אין לך רגליים - אות שאין לה רגליים איך אברא בה את העולם?' " והשי"ן יצאה שפופה מלפני האלהים.
אחר-כך נכנסה רי"ש, עמדה על רגלה האחת ואמרה: "ריבונו של עולם רצונך שתברא בי את העולם, שבי נקראים שמותיך רחום, רופא וריבון "... ואלהים אמר "לא!", והרי'ש שאלה "למה?", ואלהים השיב: "מפני שבך עתידין להתחיל כל הרוע והרשע". והרי"ש יצאה מלפני האלהים ברגל רועדת...
אחר-כך נכנסה קו"ף ורקעה "קדוש קדוש קדוש" בעקביה, ואמרה לקב"ה "ברא בי את עולמך, שבי קוראין לפניך קדושה משולשת, שנאמר: 'וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש'".[15] והקב"ה אמר 'לא!', והקו"ף הקשתה "למה?!", והקב"ה אמר - "מפני שבך מתחילות כל הקללות, שנאמר 'מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל'.[16] ובכלל: לא כל מי שרוקע קדוש קדוש קדוש בעקביו הוא קדוש כמו קאמי שעתיד להקשות לפניי את קושיית הקושיות הקיומיות: "איך להיות קדוש בעולם שאין בו אלהים???"...[17].
השי"ן קו"ף רי"ש העליון
עד היום ממשיך אלהים לצפות במופע האינסופי של עשרים ואחת האותיות העוברות לפניו כבנות מרום. מופע זה מוקרן ללא הרף בשידור חי מתוך המסך הענקי של ערוץ 21 (אופנה ופרסומות). מדי פעם לוחץ אלהים על השלט ומציץ בערוץ אל"ף (שחור-לבן) שבו נמשכים מאמצי האל"ף הזעירה למנוע ממנו להקריב קורבן אדם. לאחר הצצה חטופה הוא שב לצפות ב-21 האותיות הצבעוניות. ממופע למופע הן מגוונות את ניסיונות השכנוע שלהן לברוא בהן עולם חדש. כמו דוגמניות צמרת הן מהלכות לאורך המסלול האלוהי באלגנטיות מצודדת. כמו מועמדות בשלב הגמר לתחרות מלכת יופי על-עולמית.
מאחורי כל אחת מהן מסתתר קו"ף-רי"ש (קופי-רייטר) שלא מהעולם הזה. הקו"ף-רי"ש-תי"ו הוא הקופי-רייטר של האות תי"ו, הקו"ף רי"ש שי"ן הוא הקופי-רייטר של שי"ן וכך הלאה. כל אחד מעשרים ואחד הקוף-רישים הוא אשף עליון בקידום מכירות. שליט הקופי-רייטרים הוא השי"ן-קו"ף-רי"ש העליון החולש על כל הקשרים, והקושר כתרים לכל אות ואות.
מזה שנים רבות מצליח השין-קוף-ריש העליון להעניק למופע האותיות שלו את ה"רייטינג" הגבוה ביותר. עובדה זו לא מנעה מכבוד אדיבותו לפרוש חסות על ערוץ אל"ף הלא רווחי, שייעד את עצמו להתריע כנגד מגיפת קורבנות האדם שהתפשטה בשנים האחרונות לממדים שלא היו כמותם מיום שנברא העולם ועד עתה.
על המסך המרצד של ערוץ אל"ף ממשיכה האל"ף הזעירה להכתיב למשה שחור על גבי לבן את דיני הקורבנות של ספר ויקרא. תִּלים תִּלים של הלכות על קורבנות בהמה ועוף מכתיבה האל"ף הזעירה למשה מבעד ל"אנכי" האלוהי המודחק. פרטי פרטים של עולות ושלמים וזבחים וקורבן אשם וקורבן חטאת, מן הצאן ומן הכבשים ומן הפרים ומן העוף.
לפעמים, יתברר למשה, יש להקריב רק זכר תמים, ולפעמים אפשר לגוון בנקבה תמימה; לפעמים יש לסמוך את היד על ראש העולה ורק אחר-כך לשחוט, ולפעמים אפשר לשחוט מבלי לסמוך; לפעמים יש להסיר את האַליה ואת החלב ואת שתי הכליות ואת הכבד, ולפעמים יש לשרוף הכל. לפעמים יש לטבול את האצבע בדם הקורבן ולהזות שבע פעמים על פני הכפורת. לפעמים אין להזות כלל - רק לזרוק את הדם על המזבח סביב. ולפעמים אפשר להזות הזיות על קורבנות נטולי דם, כגון קורבן מנחה מסולת מאפה תנור, או ממצות בלולות בשמן.
האל"ף הזעירה ממשיכה בקצב הכתבה, ומשה כותב ללא הרף. שניהם מקווים בסתר לִבם שמרוב פרטים על קורבנות לא-אדם הם יצליחו איכשהו להעביר את רוע הגזירה. בסופו של דבר, כך הם מקווים, יכבוש אלהים את תשוקתו לקורבן אדם, ויסתפק בקורבן בהמה או עוף.
בסופו של דבר יתגשם חלום הפרדת הרשויות העולה מתוך המבוא לפרטי הפרטים של ספר הקורבנות.– "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן להשם מִן הַבְּהֵמָה (מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן) תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".[18] - האדם, על-פי הפרדה זו, יסתפק בתפקיד המקריב; הקורבן יהיה תמיד מן הבהמה (או העוף); ואילו אלהים לא יקריב ולא יוקרב - רק יריח ניחוח חרוך, וישאף מלוא ריאותיו השחורות עשן וקטורת.
לפעמים, ברגעים נדירים של חסד, מרשים לעצמם משה והאל"ף להזות על כך שאולי לא יהיו הדברים מעולם. "אולי", הם הוזים, "תחזינה עינינו במקדש שאין בו הזאות דם ואין בו קורבנות-אדם ואפילו קורבנות בהמה אין בו. אולי, בסופו של דבר, יתברר לנו שכל דיני הקורבנות לא יהיו ולא ייבראו אלא משל יהיו, בחינת "דרוש וקבל שכר". אולי לא באה פרשת הקורבנות אלא ללמדנו שלפעמים, כדי לממש את ה"אדם" שבנו יש להקריב את ה"בהמי" לטובת ה"אלוהי"?
ואולי - מי יודע? - דיברה תורה בקורבנות וירטואליים... לא בדם ממש עסקינן, ולא בשחיטה ממש, ולא בניחוח הבשר החרוך...
[1] עיבוד מתוך "עלמא די", ארי אלון, הוצאת "שדמות" קי"ד 1990 [2] משנה, מסכת חגיגה פרק ב' משנה א' [3] בראשית א', א' [4] מאמר בריאת העולם בתוך "מדרש הנעלם" לפרשת בראשית [5] ויקרא, א', א' [6] זֹהר, חלק א' דף רל"ט, ע"א [7] שמות ד' , כ"ד-כ"ה [8] בראשית רבה פרשה א', פסקה י' [9] שמות כ"ט, מ"ג [10] בבלי זבחים קט"ו, ע"א [11] ראי/ה "בתי מדרשות" חלק ב' - מדרש אותיות דרבי עקיבא השלם נוסח ב' [12] לגבי חלק מהרקיעים המתוארים כאן ראי/ה בבלי, חגיגה י"ב, ע"ב [13] יחזקאל ט', ד' [14] שמות ג', ט"ו [15] ישעיהו ו', ג' [16] במדבר כ"ג, ח' [17] אלבר קאמי,על-פי "הדבר", הוצאת "עם עובד", עמ' 201 [18] ויקרא א', ב'