ספור אחר על משה אחר העולה למרום אחר / עלמא די 24

אם נשווה בין הספור הקודם על עלייתו של משה למרום לבין הספור הבא ניטיב להבחין בין האליטה היוצרת שבתלמוד לבין האליטה המתווכת. זה סיפור על עימות בין משה – האדם הנבחר – לבין מלאכי השרת המקנאים בו על שהוא ולא הם זוכה בתורה. משה יוצא מעימות זה כשידו על העליונה. מלאכי השרת מודים בסופו של דבר שלא להם מיועדת התורה הזאת אלא לבני אדם השרויים בעולם הנתון שיש בו אב ואם ומלאכה וקנאה ויצר הרע.

התורה שמשה זוכה להוריד מהשמים היא התורה המצווה. היא אוסף של מצוות שאינן אלא המרשמים היעילים ביותר להתמודדות עם מפגעי העולם הזה.

המלאכים המקנאים במשה אינם ראויים לתורה המצווה מפני שאינם מסוגלים להודות בעצם העובדה שהם...מקנאים. התורה, לפיכך, נועדה לבני אדם, ובני אדם הם אלו שמסוגלים להודות בחולשותיהם. מי שמתחזה למושלם ואיננו מסוגל להודות בחולשותיו הוא מלאך שאינו ראוי ואינו מסוגל לקיים את מצוותיה של התורה.

והנה, בעוד שבסיפור זה יוצא משה מן העימות כשידו על העליונה, הרי שבסיפור הקודם הוא יוצא מהעימות עם רבי עקיבא כשידו על התחתונה. הסיבה היא פשוטה: העימות עם המלאכים הוא על התורה המצווה; העימות עם רבי עקיבא הוא על התורה הנלמדת.

"אמר רבי יהושע בן לוי:

בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת: 'ריבונו של עולם, מה לילוד אישה בינינו?'

אמר להם: 'לקבל תורה בא'.

אמרו לפניו: 'חמדה גנוזה, שגנוזה לך תשע מאות שבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? – מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו?...'

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: 'החזר להן תשובה!'

אמר לו: 'ריבונו של עולם – מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם'

אמר לו: 'אחוז בכיסא כבודי והחזר להן תשובה!'

אמר לפניו: 'ריבונו של עולם – תורה שאתה נותן לי מה כתוב בה?'

[אמר לו:] 'אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים...'

אמר להם: 'למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? – תורה למה תהא לכם?'

שוב מה כתוב בה?'

'לא יהיה לך אלוהים אחרים'

'בין הגויים אתם שרויין שעובדים עבודה זרה?'

'שוב מה כתוב בה?'

'זכור את יום השבת לקדשו'

'כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות?'

'שוב מה כתוב בה?'

'לא תשא...'

'משא ומתן יש ביניכם?'

'שוב מה כתוב בה?'

'כבד את אביך ואת אמך'

'אב ואם יש לכם?'

'שוב מה כתוב בה?'

'לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב'.

'קנאה יש ביניכם?... יצר הרע יש ביניכם?.../

מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא... [ו] מיד כל אחד נעשה לו אוהב [למשה] ומסר לו דבר, שנאמר:

'עלית למרות שבית שבי...'"

(בבלי שבת פח, ע"א)

סיפור זה קדם לסיפור עלייתו של משה למרום של רבי עקיבא ותלמידיו. ניתוח פילולוגי וענייני של שני הסיפורים הללו יגרום לנו להודות בעובדה הזאת. לא נערוך אותו כאן.

סיפור עלייתו של משה למרום של רבי עקיבא מיוחס לרב יהודה – מייסדה של ישיבת פומבדיתא וראש הישיבה הראשון שלה (אמצע המאה השלישית), וכפי הנראה נכתב כמה דורות אחריו. (המאה החמישית?). המספר האנונימי העומד מאחורי סיפור זה הוא כפי הנראה תלמיד חכם בבלי המביע עצמו מתוך מעוזה של האליטה היוצרת – האסכולה הפומבדיתית שתורתה המועדפת היא התורה לשמה.

מספר זה אינו חושש להציג בפנינו משה אחר לחלוטין מזה שמציג בפני המלאכים סדרה מרשימה של קושיות ללא מענה. משה של המספר הפומבדיתי מוצא עצמו בתוך תהליך של קושיות ותירוצים מעולם אחר.

אפשר לומר שסיפור משה והמלאכים נכתב על ידי מספר עושה דברה של האליטה המתווכת, ואילו סיפור משה ורבי עקיבא הוא שיר הלל של האליטה היוצרת לתלמיד חכם המתפלפל, הדורש על קוץ וקוץ תלין תלין של הלכות.

הדיאלקטיקה המורכבת בין שני הסיפורים הללו אופיינית ליחסי התלות המורכבים בין הרבנים המתווכים ופוסקי ההלכות, לבין תלמידי חכמים הדורשים על קוץ וקוץ תלין תלין של "הלכות". דיאלקטיקה זו בולטת מאוד על פני כל דפי התלמוד והספרות האינסופית שבאה בעקבותיו. אפשר לומר (מתוך מודעות להכללה שבדבר) שמהמהפכה ה"תלמודית" ואילך המשיך לשרור יחס תלותי מורכב ומקורי בין שתי אליטות אלו.

העניין המקורי ביחס המתפתח נעוץ לענ"ד בכך שמהמהפכה ה"תלמודית" ואילך ראתה האליטה המתווכת את עצמה כמשרתת של האליטה היוצרת.

עובדה זו מנוגדת לדרך שבה התייחסו האליטות המתווכות של כל המהפכות המוכרות לי אל האליטה היוצרת שלהם. נביאיהם וכוהניהם של כל המהפכות האחרות ייעדו את האליטה היוצרת שצמחה לצִדם להיות אליטה מגויסת. היה להם ברור שהאמנים, הפילוסופים והמדענים צריכים לשרת את תורתם, לייפות אותה בעיני עם הארץ ולהאדיר את כוחם. במידה והיו טולרנטיים אל האליטה היוצרת היתה זו טולרנטיות בעירבון מוגבל. בדרך כלל הם פיתחו יחס של דיכוי ואלימות שבא לידי ביטוי בדרכים שונות ומגוונות של צנזורה.

אפשר להבין את המניעים לאלימות שמפנות אליטות מתווכות כלפי אליטות יוצרות הצומחות לצִדן. אחרי הכל, מי שהופך את התורה – כל תורה שהיא – מאמצעי לתכלית, מהווה איום מוחשי על קיומה של המערכת כולה. לא רק שאיננו עוזר במלאכת התיווך הקשה, אלא שהוא עושה בתורה כבתוך שלו, ובאופן כזה עלול לקצץ בנטיעותיה ולמרוד במנהיגות.

היוצר האמיתי שבו אנו מדברים הוא סכנה להנהגה המתווכת משום שהוא לומד תורה לשמה. באופן כזה לא רק שהוא לא פונקציונאלי – איננו משורר חצר ואיננו עוסק בכל אמנות מגויסת שהיא – היוצר האמיתי שבו אנו מדברים הוא אנטי-פונקציונאלי. הוא משוחרר לחלוטין מכל מחויבות. הוא עושה בחומר כבתוך שלו, מוציא אותו מהפשט ומהווה איום הכרחי על הרצף השגרתי והיומיומי עמהארץ - קומיסר - אלוהים. משום כך מדכאות הנהגות מתווכות את היחידים היוצרים שלהם לפני שיהפכו להיות קבוצה מחתרתית של אליטה יוצרת.

לא כך הם פני הדברים במקרה שלנו, שבו ייעדה האליטה המתווכת את עצמה לעמוד לרשות האליטה היוצרת-לומדת, לדאוג לכל מחסורה ולתת לה את כל הכבוד וההערצה הראויים.

האליטה המתווכת מיעטה להתערב בתהליכי הלימוד של האליטה היוצרת, ואפשרה לתלמידי החכמים לעשות בתורה כבתוך שלהם ולמצוא בה כל מה שלִבם חפץ.

בתנאי אחד: תלמידי החכמים, מצִדם, יבטיחו שלא להוציא לרשות הרבים את תחושת החופש והפתיחות השוכנת באולימפוס בית המדרש.

במילים אחרות: ההנהגה המתווכת יצרה מבנה חברתי מורכב המושתת על פלורליזם תיאורטי מוחלט בכל מה שקשור לתורה הנלמדת ואנטי-פלורליזם מעשי מוחלט בכל מה שקשור לתורה המצווה.

ואכן, האידיליה הזאת היא, לענ"ד, נוסחת ההישרדות שהוכיחה את עצמה יותר מכל הנוסחאות האחרות. האליטה היוצרת לא מתערבת בשיקולי דעתה של האליטה המתווכת – אדרבא – היא מאושרת שמשימת התיווך לא מוטלת עליה. האליטה המתווכת, לעומת זאת, לא מתערבת במהלך הלימוד. יתרה מזאת: היא אף טורחת לטעת בלִבו של עמהארץ את התחושה שלימודו של התלמיד חכם הוא לשם שיפור מערכת המצוות.

בוודאי ובוודאי שיש מעברים דו סטריים מהאליטה המתווכת אל האליטה היוצרת, ויש כאלו שפוסחים על שתי הסעיפים והם גם רב וגם תלמיד חכם – אלו כידוע המקרים המעניינים ביותר. בסופו של דבר מי שנאלץ להיות רב מתוך כורח כלכלי או מתוך שליחות כפייתית או תשוקת שררה וכוח, עלול להפוך בעל כורחו לאמן מגויס ומתוסכל.