כל הנשים הולכות רעולות בפרהסיה וגלויות פנים בחשאי. כל הגברים הולכים רעולים בחשאי וגלויי פנים בפרהסיה. כל הנשים מותירות לעיניהן חרך הצצה, ואני מציץ לתוך עיניהן במשקפת עשרים על מאה עשרים. אישה יפה וחרושת קמטים נושאת שני תינוקות בזרועותיה וסל ענק על ראשה. היא מביטה נכחה ועיניה רגועות ומשרות ביטחון ואצילות. אני חודר לתוך עיניה. היא חוצה שמונה מסלולי תנועה עמוסי מכוניות, עגלות, חמורים וג'יפים צבאיים. היא לא מביטה לימין ולא מביטה לשמאל. כמו וחותכת את האוויר. היא גם לא מביטה למעלה. כל הזמן זקופה ומביטה נכחה. סל ענק על ראשה ושני תינוקות בזרועותיה. אני מחייך אל התינוקות הלופתים את מטפחתה הצבעונית. הם מבחינים בי ומחזירים לי חיוך. הם יודעים על קיומי. רק ילדים מבחינים בקיומי. לגבי המבוגרים אני רואה ואיני נראה. אמנם הם חשים בנוכחותי, אך אין הם יודעים אותי כפי שיודעים הילדים. הם משוכנעים שאני חייל בשר ודם ולכן הם יראים ממני וחוששים מפניי. לכן הם עוינים אותי. אני מוחל להם וממשיך לרשום. אני נודד עם משקפתי אל בית העלמין שבפאתי הרובע. שבעה ילדים רצים בין המצבות ומנסים להעיף עפיפון. במהירות רבה הם רצים במורד, אך העפיפון ממאן לעוף ונופל על אחד הקברים. בפינה אחרת של בית העלמין קופצות ילדות בחבל. תוך כדי קפיצה הן ממלמלות. שפתותיהן של הילדות נעות אך קולן אינו נשמע מפאת המרחק וההמולה. בעזרת המשקפת אני מצליח לקרוא את שפתותיהן ולרשום את תפילתן החוזרת על עצמה לעד ולנצח נצחים: "תפוח ענבים אגס, תפוח ענבים אגס, תפוח ענבים אגס..." הילדים שבים לרוץ בין המצבות ומצליחים להעיף את העפיפון לגובה של עשרים מטר. הוא מסתחרר ומאבד גובה, והם מתחננים לפניו שלא ייפול. לשווא. רק בניסיון השלישי צובר העפיפון תאוצה ומתרומם מעל בית העלמין. הילדים רוקדים למרגלותיו ומעודדים אותו בקריאות קצובות. כל יום אני סופר עפיפונים מעל שמי עזה. העפיפון שילדי בית העלמין הצליחו להעיף הוא העפיפון השלושים ושמונה. השמש מתחילה לשקוע והרוח נושאת מערבה את העפיפונים. שלושים ושמונה עפיפונים משייטים מעל השמש השוקעת, וסלסול "אללה אל אכבר" מסתלסל ממסגד צפוני. עוד הוא מסתלסל ושני מסגדים מערביים מצטרפים אליו. לא חולפת דקה וכל המואזינים של עזה מסלסלים "אללה אל אכבר" מהכל המסגדים האפשריים. כל המואזינים של עזה מסלסלים סלסולים לאללה, ותצפיתנים יהודים מגושדנ משחקים קלפים על גג גבוה השוכן בין אללה ומאזיניו. יהודי גושדנ אינם כנרים. הם לא מנגנים על הגג. יהודי גושדנ לוקחים אל הגג קלפים ומשקפות. הם שמעו, אולי, על טוביה החולב שהיה מנגן על גגות הרובע מנגינות עמארציות מסולסלות, אבל אף אחד מהם לא שמע על גגות התענוגות של עלמא די המתנשאים מעל ומעבר לכל גגות פומבדיתא. אף אחד מהם איננו מכיר את המנגינה הכמעט בלתי גמורה המתנגנת ללא הרף על גג תענוגותיהם של רב רחומי ורחומתו צרת הרחם. רב רחומי הוא אחד מאותם גברים מסתוריים של פומבדיתא שלא החזיקו מעמד והעדיפו את גגות התענוגות של עלמא די על פני גגות הפרנסה של גושדנ. הוא ברח מהעולם הזה ועלה אל רחומתו, והותיר למטה – בין הסמטאות – את ילדיו ואת אשתו רעולת הפנים. רחמה הצר של רחומתו העביר את רב רחומי על דעתו. הוא העניק לו טעם נצחי של פעם ראשונה וטעם נצחי של עוד. עוד בלי די. הוא לא נתן מעקה לגגו, ולא ידע את נפשו מרוב מתיקות ואושר. אלמלא עיניה של אשתו, לא היה רב רחומי יורד מן הגג. כל ימיה נזהרה אשת רב רחומי שלא לסכן את העולם הזה והקפידה שלא להיחשף בפניו. היא היתה מהלכת בעולם כשהיא רעולה מכף רגל ועד ראש. רק עיניה נותרו גלויות, והיא הקפידה שלא להסתכל לעולם הזה בעיניים מישירות על מנת שלא להפוך אותו לעיי חורבות. בשעת חירום היתה מוליכה את עיניה לעולמות אחרים מפני תיקון העולם הזה. רב רחומי לא הצליח להתחמק מעיניה של אשתו. לא היה לו בעולמו אלא רחמה הצר של רחומתו ועיניה הגדולות של אשתו. יום אחד איבדה האישה את השליטה על עצמה. דמעה ירדה מעינה והרסה את גג התענוגות. רב רחומי התעופף באוויר כמו עפיפון ולכאורה עלה בסערה השמימה. אבל כעבור ארבעים או חמישים שניות הוא איבד גובה, הסתחרר ונסק אל תוך בית העלמין שבין מצבותיו עוד מעיפים ילדים עשרות עפיפונים צבעוניים שתופסים לכאורה גובה ומאבדים אותו ומסתחררים על המצבות.