אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני - הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו - הריני פורחת באויר כצפור.
אמר ליה: אמשול לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה, והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס. בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס. אמר להן: בכורות נאות היכן הן? - אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? - אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? מה עשה - הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד. שנאמר (תהלים נ ד) "יִקְרָא אֶל־הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל־הָאָרֶץ לָדִין (עַ)עִמּוֹ". "יִקְרָא אֶל־הַשָּׁמַיִם מֵעָל" - זו נשמה, "וְאֶל־הָאָרֶץ לָדִין עִמּוֹ" - זה הגוף (סנהדרין צא א – צא ב)
אמר ליה אנטונינוס לרבי -
אחרי שלושה מופעים רצופים של הצמד אלכסנדרוס מוקדון וגביהא בר פסיסא, נכנס לזירה צמד אחר – הקיסר אנטונינוס והנשיא רבי (יהודה). ארבעה מופעים לאנטונינוס ולרבי, וכל מופע הוא שרטוט ביד אמן של סוגיית אגדה מיתית.
סוגייתיותו של כל אחד מארבעת המופעים שלפנינו תבוא לידי ביטוי בעצם תהליך השקלא וטריא שיתנהל בין הקיסר והנשיא. אין בארבעת הסוגיות הללו התנצחות הלכתית או תיאולוגית של אויבים המנצחים זה את זה במלחמתה של תורה, אלא חברותא של חברים המקשיבים זה לזה, והמשיבים זה לזה שלא על מנת להשיב מלחמה.
נשמה -
על פי המיתולוגיה היוונית, לבני האדם יש נשמה (פסיכה) שיוצאת מגופם בזמן מותם ומגיעה לשאול. שכדי להגיע אליו יש לחצות באמצעות סירה נהר תת-קרקעי בשם סטיקס. לשם חציית הנהר צריך היה לשלם באובול לזקן שנהג בסירה, כארון. לשם כך צוידו המתים באובול אחד תחת לשונם בעת קבורתם. קרברוס, כלב תלת ראשי, שמר על פתח הטרטרוס כך שאיש לא יוכל להיכנס או לצאת.
גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין -
אמר ליה אנטונינוס לרבי יכולין גוף ונשמה לפטור את עצמן מן הדין לעולם הבא כו' מיהא שמעינן דאי אפשר ליום הדין בלא גוף וכבר ביארנו דבר זה בתחילת הפרק (יד רמ"ה) – ה"יד רמה" ממשיך להיות עקבי במלחמתו נגד הרמב"ם הקובע כי תחיית המתים איננה תחיית הגופים אלא תחיית הנשמות. עובדה, גם אנטונינוס וגם רבי מדברים על הגוף כנאשם ביום הדין שאליו יתעוררו כל המתים, ויעלו בהמוניהם בכיוון ירושלים, ואז, כל באי עולם יתארגנו לקראת יום הדין, וכל הנשמות תשתדלנה להעביר את מרבית האשמות על הגופים, וכל הגופים ינסו לייחס את מרבית חטאיהם לנשמות...
אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת... ונשמה אומרת: גוף חטא -
הנה קטע של דמוקריטוס העושה שימוש באותו מוטיב ולוקח אותו לכיוונים אחרים שיש בהם הרבה מן השוני והרבה מן הדמיון - "אילו היה הגוף תובע לדין את הנפש על כל הייסורים והרעות שסבל בגללה במשך כל ימי חייו, ואילו היה הוא (הפילוסוף) משמש שופט בדין זה, היה מחייב בשמחה את הנפש על שאבדה אברי גוף אחדים מתוך רשלנות או התישה אותם מתוך שכרות, ועל שקלקלה והרסה חלקי גוף אחרים מתוך אהבת התענוגות" (פלוטארכוס, מוראליה, עמ' 40, מופיע אצל הלוי האגדה ההיסטורית ביוגראפית עמ' 582)
"לעומת זאת טען תיאופראסטוס שמשכנה של הנפש בגוף עולה לה ביוקר, והיא משלמת שכר דירה גבוה בעבור זמן קצר בייסוריה ובפחדיה, בתאוותיה ובקנאותיה. והנפש זכאית יותר לתבוע למשפט את הגוף על המומים שהוא מטיל בה ועל שמועתה הרעה שלא בדין, שהיא אחראית על כל הרעות הבאות על הגוף" (הלוי שם שם וראי/ה הפניות)
מיום שפירשתי ממנו - הריני פורחת באויר כצפור -
פורחת באויר - הוא נשמת החוטאים שאין לה מנוחה בעולם הבא ופורחת באויר כצפור לנוד אבל נשמת הצדיקים זוכים למקום מנוחה בישיבה של מעלה ונאמר ונפש אדוני צרורה בצרור החיים (מהרש"א)
תניא, רבי אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, ושל רשעים זוממות והולכות, [ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם, ומקלעין נשמתן זה לזה], שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע (בבלי שבת קנב ב)
את השערוריה הפונדמנטליסטית הבאה העתקתי מתוך מאגר הפירושים למגלת האש ד"ה כף הקלע. כל מה שנכתב לעיל על הקטע הפונדמנטליסטי מתוך דפי חב"ד תקף גם כאן -
"הסיאנס של ביאליק – מפחיד!" - תִמלול מתוך ה"יו-טיוב" של "דרשת" הרב ניסן יגן -
"... גיסי הרב ניסן כהן (אני מספר את זה ברבים) למד בישיבת 'שארית יוסף' איפה שצריפין בבאר יעקב, אצל הרב נסים טולדנו, הוא ועוד ארבעה בחורים בישיבה לא ידעו שאסור להוריד נשמות ולדבר איתם. גיסי סיפר לי שהורידו בסיאנס בחדר בישיבה את הנשמה של חיים נחמן ביאליק ודיברו אתו עם ביאליק (היום הוא ר"מ אצלי, גיסי, ראש ישיבה, אז הוא היה צעיר ולא ידע שזה אסור להוריד נשמות בסיאנס, אחר כך שאלו את הרב עובדיה יוסף ואמר להם שאסור לא כדאי לעשות). וגיסי דיבר עם הנשמה של ביאליק עם הנשמה שלו אמרו לביאליק אנחנו רוצים לתקן את הנשמה שלך, בחורים מישיבת הצעירים, אמר להם ביאליק אתם לא ראויים לתקן נשמות קודם תתקנו את הנשמה שלכם. אמרו לביאליק: מה עושים אתך בשמים ביאליק אמר שדנו אותו בכף הקלע הכנות לגיהנם הכנות לגיהנם. ארבעים ותשע שנים בגלל שארבעים ותשע פעמים בגד באשתו על כל בגידה שנה בכף הקלע. כל זה הכנות לגיהנם...
כשאני בסמינר האחרון סיפרתי את זה רצו שני בחורים צעירים מקבוץ של השומר הצעיר לחדר שלהם באמצע ההרצאה, אתם יודעים למה? – הם לא האמינו לי. הם רצו מיד, הורידו את הנשמה של ביאליק אמרו לו זה נכון מה שהרב יגן אומר שאתה בכף הקלע ארבעים ותשע שנים? ביאליק כתב להם על השולחן זה נכון אבל תגידו לרב יגן שכבר גמרתי עם כף הקלע וברוך השמ זכיתי סוף סוף להיכנס לגיהנם. לגיהנם... אתם חושבים שהעולם הפקר? האם אתם יודעים שאדם שהולך לחוף מעורב אין לו חלק לעולם הבא?. הגמרא אומרת במסכת ברכות ההולך אחרי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא ישימו אותו עם הפָתָח ביחד...
כדאי לסכן את העולם הבא ? ללכת לבריכה מעורבת?! לאבד נצח?!... "
מותר ורצוי לצחוק למשמע דברי הבלע והליצנות הללו ב"יו-טיוב", אבל אסור להסתפק בצחוקים, וצריך גם לפחד פחד גדול, כי צוחק מי שצוחק אחרון... ממש פחד יצחק...
קטע מקובץ "ביאליק וצפורים 240110" (הקלדת שיעור (יונה) משנת הכניסיני) -
... ממתי הנשמה היא כצפור? או הנפש היא כצפור? פורחת כצפור...בהלילה ארבתי למשל כיונה חרדה בחלון וכו'... ממתי יש נשמה בכלל בספרות שלנו - נשמה מול גוף? בוא נקח כמה טקסטים פשוטים ונראה איך זה מסתבך...[1]
אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני - הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו - הריני פורחת באויר כצפור. אמר ליה, אמשול לך משל, למה הדבר דומה: למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה, והיה בו יש פה הנחה של הפרדה בין גוף ונשמה. אבל יותר מכך – פעולת הפריחה כצפור – מאיפה זה מוכר לנו יותר מהתנ"כ – מתי המלאך שואל בני נשמתך איה? האפשרות השניה זה בבוקר :
כולנו או הסבים שלו זוכרים את התפילה הזאת. וזה זכרון מכונן ראשוני ןקולקטיבי שקיים עוד לפני ספורי התנ"כ. הדבר הראשון שאמרו כל בוקר זה את מודה אני מוֹדֶה (האשה אומרת - מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ
אנחנו שרנו את הטקסט המצמרר הזה בגן הילדים :... אֱלֹהַי (פסיק). נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבֹא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְדֹוָד אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים. אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים:
מנגינה יפה, וכולנו התרוננו – חמישים ילדים שרים 'לפגרים מתים' ככה פתחנו כל בוקר. הנחת עבודה שעוד לפני שאתה יודע לקרוא, לפני שאתה יודע כל דבר אתה אומר את זה, גם ליבוביץ....לא יודע מה עכשיו איתו, אבל גם הוא שבשבילו גוף ונשמה זה סמרטוט אדום אומר את זה. תפילת 'אלוהי נשמה' זה מייד אחר כך, והיא כן מופיעה בתלמוד הבבלי (בבלי ברכות ס ב). מה עושים עם זה, הרי אומרים את זה כל יום. מה מבינים – מה קורה לנשמה? היא יוצאת בלילה וחוזרת- חשוב לשים לב שכמו שראינו את המיתוס על רקיע של התפילות שהתפילות שם טסות ועפות כך גם עולם הנשמות עם הרקיעים. בשיא הרצינות זה מאוד מעסיק אותי, מה חיים נחמן כמייצג המוחלט של התפיסה הזאת חושב. מה זאת הנשמה – שחוזרת ויוצאת, האם מטאפורה? או משהו אובייקטיבי מוחלט- איך היא ניראית? כמו צפור או מה?
וזה בוודאי עניין מכונן ביותר של התפיסה כמו למשל תפיסת יצר הרע, יצרו פה ישות שנקראת נשמה שיוצאת וחוזרת וכל הזמן נעה; האם היא מחוברת או מנותקת...איך זה נראה? שאלה מרתקת! מה פירוש 'המודה אני'...שהחזרת בי נשמתי...מה זה? ומה חיים נחמן ביאליק חושב? אני מניח שיש מצב שבו אי אפשר לחפות על הכל, אז מדחיקים. יש יותר מידי תיאורים של נשמה עפה או פורחת – פעולות שקשורות לבעלי כנף? הכל מטאפורה? אז מה עם אלוהים? אני מנסה להבין מה הם חומרי הגלם של הילד חיים נחמן כאשר אני אומר עליו שיותר מכל אחד ידע תנ"ך אגדות וקבלה ואת "מודה אני" – והוא חי בעולם כזה שבו הנשמה חוזרת בבוקר... והשאלה המעניינת היא ממתי יש לנו את התפילה הזאת 'מודה אני' יש דעה שזה מתקופת האר"י – ואולי עוד קודם. כל בוקר כשאתה חוזר מהחלום – המלאך שואל אותך "בני, נשמתך איה?" וזה אמר עומרי , מהישיבה החילונית – בכל בוקר המלאך אומר "בוקר טוב", ושואל "בני נשמתך איה?"...
(מקורה הראשון (של תפילת "מודה אני") הוא בספר סדר היום שחיבר המקובל הצפתי רבי משה בן מכיר. אינה נזכרת בתלמוד ולא בספרות הגאונים.
אלהי, נשמה - כי מתער, אומר: אלהי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה יצרתה בי, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא, כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל העולמים אדון כל הנשמות, ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים. (בבלי ברכות ס ב) )
(משל) למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה, והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס. בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום -
משל החיגר והסומא נמצא גם בארבעה מכתמים יווניים שאחד מהם לפחות הוא מהמאה הראשונה לספירה. ואנו נביא כאן את הנוסח הקצר ביותר: "אדם סומא נשא על גבו אדם חיגר, וכך השאיל להלה את רגליו ושאל ממנו את עיניו (והשלימו זה את זה)" (אנתולוגיה, ג 6-8). הנוסח היווני של המשל נראה כמקורי יותר, ורבי הרחיבו והשתמש בו לצורכו" (הלוי, האגדה ההסטורית ביוגראפית 582)
מה עשה? - הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד -
סוס ורוכבו רמה בים - הקדוש ברוך הוא מביא סוס ורוכבו ומעמידן בדין ואומר לסוס למה רצת אחר בני והוא אומר מצרי הריצני בעל כרחי שנאמר 'וירדפו מצרים ויבואו אחריהם כל סוס פרעה' (שמות יד כג), ואומר למצרי למה רצת אחרי בני? והוא אומר הסוס הריצני על כרחי שנאמר 'כי בא סוס פרעה ורכבו ופרשיו'. מה עשה המקום? - מרכיב את האדם על הסוס ודן אותם יחד שנאמר סוס ורוכבו רמה בים. שאל אנטונינוס את רבינו הקדוש בשעה שאדם מת והגוף כלה הקדוש ברוך הוא מעמידו בדין אמר לו עד שתשאלני על הגוף שהוא טמא שאלני על הנשמה שהוא טהורה משל למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה וכו' (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה ב)
האגדה הפנטסטית הזו של המכילתא מתארת את יום הדין של המצרים וסוסיהם. מדובר כמובן ביום הדין של העולם הבא, שהרי בעולם הזה כבר נידונו למוות כל הסוסים וכל המצרים, וכולם טבעו טביעה סופית בים הסוף הזה של העולם הזה. האגדה שלפנינו מדברת על יום הדין של העולם הבא שבו יוטבעו כל הסוסים ורוכביהם בים הסוף הבא של העולם הבא...
יושב לו איש האגדה של המכילתא ומשקיף במשקפת רב החובלים שלו על ים סוף שזה עתה אוחו קרעיו. ומה רואה הרב החובל מבעד למשקפתו האגדית? – הוא רואה אינסוף נשמות סופיות דוהרות על גבם של אינסוף גופים סופיים לעבר ים הסוף שלהם.
עד שנתקלנו במדרש האגדה מהמכילתא היתה אגדת הנשמה הרוכבת על הגוף אגדה דו-שלבית. עכשיו מתברר לנו שלפנינו אגדה תלת-שלבית. בשלב הראשון אנו רואים לנגד עינינו סוס ורוכב נדונים ביום הדין, כאשר כל אחד מהם מטיל את האשמה על זולתו, עד שהקב"ה מחליט להרכיב אותם שוב זה על זה ולהענישם כאחד. המראה הזה מוביל אותנו אל שאלת אנטונינוס את רבי אודות יום הדין העתידי של הגוף, ולתשובת רבי שיום הדין הזה הוא גם יומה של הנשמה. כשאנו מגיעים לתלמוד, לפרק חלק, נראה שאנטונינוס הפנים את השיעור שלימד אותו רבי במכילתא**, והוא שואל אותו שאלה יותר מורכבת – איך ידע הקדוש ברוך הוא להתמודד ביום הדין עם התסריט האפשרי שהנשמה והגוף יאשימו זו את זה בחטאיו של האדם שלהם? במקום תשובה ממשיל רבי לאנטונינוס את המשל על העוור המרכיב את החיגר כדי שיוכלו לטעום בגניבה את פרי העץ האסור של בעל הפרדס. כתוצאה מחיבורם של שני המקורות הללו קיבלנו אגדה תלת-שלבית.
*הוכחה מפורשת לכך שבעל האגדה שבמכילתא מדבר על יום הדין לעתיד לבוא מתקבלת מהמשך המכילתא שם – "איסי בן שמאי אומר: נאמר כאן סוס סתום ונאמר להלן סוס מפורש, שנאמר (זכריה יב ד) "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם־יְקֹוָק אַכֶּה כָל־סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן וְעַל־בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת־עֵינַי וְכֹל סוּס הָעַמִּים אַכֶּה בַּעִוָּרוֹן", ונאמר (זכריה יד יב) "וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְקֹוָק אֶת־כָּל־הָעַמִּים", ונאמר "יש סוסים סתומים שמדברים עברית מפורשת ויש סוסים מפורשים שמדברים עברית סתומה"...
(קרוב לודאי שהיחידה הספרותית הזו מהמכילתא קדמה לקטע התלמודי שלנו... )
השמים הם נשמה והארץ היא גוף ('יקרא אל השמים מעל' - זו נשמה, 'ואל הארץ לדין עמו' - זה הגוף) -
עכשיו, כשגילינו שהנשמה היא גם שמים והגוף הוא גם ארץ הצלחנו להשלים את רביעיית הקלפים המשתקפים. סוף סוף רוכבים השמים על הארץ כשם שהנשמה רוכבת על הגוף כשם שהעוור רוכב על החיגר כשם שהמצרי רוכב על סוסו. מירוץ סוסים מתאבדים לא חדל לשעוט לקראתנו. אינסוף סוסים מתאבדים בים סוף סופי המשתקף באינסוף מצרים מתאבדים בשמי סוף סופיים. וכל הסוסים המתאבדים אינם אלא גופים חיגרים וכל המצרים המתאבדים אינם אלא נשמות עוורות
[1]וכשם שצפור פורח באויר למעלה. כך בשעת מיתתו של אדם יפרח נשמתו למעלה דכתי' מי יודע דרך רוח בני אדם: וישחו כל בנות השיר. ( אבות דרבי נתן הוספה ב לנוס' א ז)