אדם ריבוני הוא ריבונו של עצמו. אין לו ריבון בעולמו, ואין הוא ריבון בעולמם של אחרים. אדם רבני איננו ריבון לעצמו. הוא עושה לו רב. הרב עושה לו אלוהים. (מתוך "מה למעלה מה למטה", בתוך "כזה ראה וחדש", 1986).
או שהאל ברא את האדם בצלמו ובדמותו, או שהאדם ברא את האל בצלמו ובדמותו. אין אפשרות אחרת. או שהאל הוא מקור והאדם העתק; או שהאדם הוא מקור והאל העתק. אחד משניהם איננו מקורי – הוא בסך הכל צלם. דמות. בבואה. פסל. השתקפות. אליל. גולם.
נקודת המוצא של האדם הרבני היא שהאל ברא את האדם. התפיסה הריבונית, לעומת זאת, יוצאת מתוך הנחה שהאדם ברא את האל.
אחד מגדולי הבוראים הריבוניים הוא האדם שישב יום אחד ובדה מלבו את המילים: "אנוכי יהוה אלוהיך". אחד אחר הוא יוצר הנוסח: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". שני אלו- בורא יהוה ובורא אלוהים - הם מגדולי בוראי האלים שקמו למין האנושי.
האלים על גלגוליהם השונים הם ההמצאה ששינתה את פני האנושות יותר מכל המטוסים והמחשבים והחלליות וההשתלות ולידות המבחנה. בוראי האלים הם היוצרים האנושיים המרתקים ביותר. ככל שנצליח להיכנס לראש שלהם ולרדת לסוף דעתם כך נממש את עצמנו כבני אדם. ככל שנשלוט במקורותינו הקלאסיים ונעשה בהם כבתוך שלנו נהיה יותר יצירתיים. נבוא לידי מימוש עצמי.
האיום הגדול ביותר המאיים על כל בורא ובורא הוא שהגולם שברא יקום עליו. מזווית ראייה רבנית אמיצה אפשר לסכם את תולדות העולם במשפט אחד: כישלונו של אלוהים לברוא גולם שלא יקום עליו ולא ימרוד בו. כישלון זה מתחיל בטעימה מעץ הדעת, עובר דרך מגדל בבל, מעשה העגל, ועבודת האלילים בבית המקדש. בימינו הוא בא לידי ביטוי במרד הציוני הגדול שאינו אלא הפרה חמורה ביותר של השבועות שהשביע הקדוש ברוך הוא את בני ישראל כשהוציאם לגלות[1].
על פי תפיסה זו אין ההיסטוריה של העם היהודי אלא מחרוזת של עונשים שהטיל אלוהים המתוסכל על גלגולי הגולם שקמו עליו – העונש על הטעימה מעץ הדעת היה הגירוש מגן עדן; העונש על מגדל בבל היה קבורת בוניו תחת הריסות המגדל; העונש על התנהגות בני האלוהים היה המבול; העונש על מעשה העגל היה טבח איום שבוצע בידי שבט לוי; העונש על עבודת האלילים בבית המקדש היה חורבן בית המקדש והגלות; העונש על הקמת התנועה הציונית היה השואה.
דווקא כל העונשים הללו הם אות קלון ועדות נצחית לכישלונו של האלוהים הרבני. אין ביכולתו של אלוהים זה לברוא גולם שלא יקום עליו. אין ביכולתו להחזיק מעמד ולהבליג ולא להעניש או למחות מעל פני האדמה את האדם-גולם שברא במו ידיו ותלה בו תקוות כל כך גדולות.
אולם מעבר לכל ההודאות האמיצות הללו שוררת האמונה הרבנית – האמונה בדבר יכולתו של אלוהים להצליח ולברוא חברה אנושית מושלמת שלא תקום על אלוהיה, ולא תמרוד בו, אלא תשרת אותו באהבה ובמסירות. אמונה זו היא טעם החיים של האדם הרבני. היא מנצחת בסופו של דבר את הייאוש.
גם מצבו של הבורא הריבוני איננו מעודד כלל וכלל. גם אלוהים – הגולם של האדם הריבוני – קם על יוצרו. יוצרים רבים של אלים רבים איבדו את השליטה על הגולם שיצרו, ומניפולאטורים מרושעים עשו בשמם של אלים אלו את המעשים המרושעים ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
אלוהים הוא המצאה אנושית הטומנת בחובה מנגנון הרסני פי כמה מכל הכורים הגרעיניים. אבל אלוהים הוא עדיין מקור האנרגיה הגדול ביותר לאמונה ריבונית יוצרת. האדם הריבוני מאמין עדיין בכל לבו ביכולתו לברוא אלוהים שלא יקום על יוצרו אלא יספק לו את שירותיו הטובים. אלוהים כזה הוא תנאי הכרחי לכינונה של חברה ריבונית יוצרת.
[1] בבלי כתובות קיא א