וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים -
תחיית המתים מן התורה ה (הפסוק החמישי)
כאן, ממבט ראשון, אין פשט פשוט שמקשר בין תחיית המתים לבין הפסוק הזה שהפשט שלו, אגב, קשה להבנה... מה, למשל, עושים עם המלה "לדודי" שמקשה עלינו להבין מי הדובר – הוא או היא? – ואולי הולך לדודַי למישרים... ואולי "שפתי שנים" (התמזגות של שני יו"דים), והבעיה שהיין בדרך כלל מיָשֵׁן (מרדים) ולא מדובב ומעורר... ואולי בכלל מדובר בשפתים של מטה (על משקל פה של מטה שמופיע בפרק הזה בהמשך) ואם זה כך אז חִכֵּך שופע כיין הטוב וגורם לדודַי ללכת למישרים ולדובב את שפתייך הישנות (או את שפתי השני שלך וכו וכו... בהחלט שכרון אפשרויות מענג ומדובב שפתי ישנים יש בהבנת הנקרא של הפשט הזה, אבל לצערנו עלינו להניח בצד את כל האפשרויות הללו ולהבין איך לכל הרוחות מגיעים מכאן לתחיית המתים...
אז ניתן למהרש"א להסביר בשבילנו את הקשר בין הפסוק הארוטי הזה לבין תחיית המתים. דבריו אינם פשוטים. הם ספוגים בהרבה יין טוב. לא להיכנס ללחץ אם לא מבינים הכל. מספיק להיווכח כיצד מעביר המהרשא את כל התפאורה של הפסוק הזה מהעולם הזה של זוג אוהבים חיים לעולם הבא של המוני צדיקים מתים המתעוררים לתחיה.
(אז כך, לפי המהרש"א, מסביר רבן גמליאל לצדוקים מפני מה הפסוק "וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים" מדבר על תחיית המים – "וחכך כיין הטוב הולך לדודי וגו'. דריש ליה על התחייה ואמר במעלת עולם הבא אחר התחייה וחכך יתענג כיין הטוב הוא היין המשומר לעתיד מששת ימי בראשית ואמר שזה היין אינו יין המשכר בעולם הזה אבל הוא הולך את המתים לדודי למישרים בעומק מחילות עד שעולים בארץ ישראל ומסיים עוד במעלתו שאינו כיין של העולם הזה המשכר ומביא השינה לאדם אלא אדרבה הוא דובב שפתי הישנים להקיצם משנתם ולדבר בשפתם דברי אלהים חיים")
אז אחרי ההצעה הזאת של המהרש"א, אולי ננסה בכל זאת להציע הצעה אחרת על הקשר האפשרי בין תחיית המתים לבין הפשט הכי ארוטי שיש לפסוק הזה (כמה שיותר ארוטי יותר פשט) . אחרי הכל, אפשר לכתוב הרבה יותר משנים-שלושה משפטים על המשמעות הארוטית של תחיית המתים כשם שאפשר לכתוב שלושה ארבעה משפטים על המוות כדיכוי הארוס. אין לך תחיית המתים יותר יפה ועצומה מאשר זו המתחוללת במעשה האהבה הזורם בתשתיות הפשט של כל פסוק ופסוק משיר השירים...
... אם להיכנס לראש הרבני של רבן גמליאל צריך להודות שבאופן רשמי אין פשט פשוט בשיר השירים הרבני. ונראה לי שיש כאן איזו תנועה מדרשית בין "שפתי ישנים" לבין "ישני עפר", וצריך תמיד לזכור שהברכה השניה בתפילת שמונה עשרה – ברכת תחית המתים מדברת על "מקיים אמונתו לישני עפר", ושלושת המלים הראשונות של תפילת שמונה עשרה הן 'אדוני שפתי תפתח', ושלושת המלים הללו, מה לעשות? מחזירות אותנו שוב היין הטוב, הארוטי, ההולך למישרים ופותח שפתי ישנים...
ודילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא -
גם אל הפסוק הזה מסרבים הצדוקים להתייחס כאל פסוק שעניינו תחיית המתים. לא קל אתם... "ודלמא", הם אומרים, "דלמא לא בשפתי מת (או מתה) עסקינן אלא בשפתים בעלמא, ושפתים בעלמא הן שפתים חיות בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי (בעולם הזה ולא בעולם הבא). במלים אחרות ופשוטות יותר: הפסוק הזה מתאר אוהבים חיים, וכל הנסיונות להעביר אותו למדור הנקרופיליה מעורר בחילה.
זה היה יכול להיות ההסבר הפשוט וההגיוני להבנת ההפרכה השלישית (ה"דלמא" השלישית) של הצדוקים אם בגמרא שלפנינו היה כתוב אך ורק כל מה שהם היו אומרים היה רק "ודילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא" ללא כל התוספת המיוחסת לרבי יוחנן אודות שפתיו של התלמיד חכם הדובבות בקבר.
ואמנם יש, לדעתי, יסוד סביר לטענה שכל המדרש של רבי יוחנן צורף מאוחר יותר ושבספור המקורי אמרו הצדוקים אך ורק "ודילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא". שלוש סיבות לכך: הסיבה האחת היא "הסטורית" - רבי יוחנן חי זמן רב אחרי רבן גמליאל (אם כי אפשר לטעון כאן שהוא אומר את דבריו בשמו של רבי שמעון בן יהוצדק שכפי הנראה היה תנא).
הסיבה השניה ספרותית, והיא נעוצה בתבנית הספרותית של העימות (פולמוס?) הזה, שכן, שתי הפִּרְכות הקודמות היו בנות משפט קצר (ארבע מלים) הפותח במלה "דלמא": פרכא א – 'ודלמא וקם העם וזנה' ; פרכא ב – 'ודלמא מתים שהחיה יחזקאל' – הרבה יותר מתאים שגם הפרכא תורכב ממשפט קצר (חמש מלים) המתחיל ב"דלמא" – " ודילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא" ותו לא.
הסיבה השלישית היא רעיונית – מאד מוזר לייחס דוקא לצדוקים את המדרש של רבי יוחנן שכל רב מת שאומרים בשמו הלכה בעולם הזה שפתיו דובבות בקבר (לאלו שלא מבינים עדיין הדברים יובהרו בד"ה הבא שינתח את המדרש הזה). עוד יותר מוזר לטעון שכל פעם שמגיעים הצדוקים ל"דובב שפתי ישנים" שבשיר השירים הם חושבים דוקא על רב מת ששפתיו דובבות דבר הלכה בקבר.
אבל בסופו של דבר הפרכא השלישית מצרפת את דבריו של רבי יוחנן, ומשום כך נבאר אותה לאור הנתון הזה...
בדפוס אמנם כתוב "נאמרה הלכה" אבל על פי כתב היד ומקורות מקבילים צריך להיות "דבר הלכה". במקבילות בירושלמי כתוב "דבר הלכה", במקבילות בבבלי (יבמות צז ב ובכורות לא ב) כתוב "דבר שמועה". לא סתם אני מתעקש על "דבר הלכה" ולא על "הלכה", מכיון של"דבר הלכה" (או ל"דבר שמועה") יש משמעות של תהליך ובעוד שלהלכה בלבד יש בד"כ משמעות של הלכה פסוקה.
ודילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא, כרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה - שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר דובב שפתי ישנים -
אולי, אומרים הצדוקים, אין הפסוק הזה מדבר על על תהליך שלם של תחיית המתים אלא רק על תגובה מאד נקודתית של מישהו ששפתיו דובבות בקבר בשעה שאומרים דבר הלכה בשמו אבל אין הוא מתעורר באופן מוחלט לחיי עולם הבא, וכמו כן אין כאן תהליך קבוצתי של רבים... ממש כך...
וכך הדברים בלשונו של רש"י בד"ה "מרחשן שפוותיה בעלמא" - שפתותיהן נעות מעט בתוך הקבר אבל אין חיין ויוצאין לאויר העולם". ממש כך...
יש כאלו שאומרים כי זוהי תחיית המתים של יוצרים בכלל ושל תלמידי חכמים בפרט. שיצטטו אותם. שיאמרו חידוש תורה בשמו בבתי המדרש. שינציחו אותו. שייכנס לקאנון. וראה להלן (דף קו עמוד ב) לימרו שמעתא בי מדרשא משמיה
עד שאמר להם מקרא זה: (דברים יא כא) אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם, לכם לא נאמר אלא להם -
תחיית המתים מן התורה ו זה כבר הפסוק הששי במאגר פסוקי תחיית המתים מן התורה, מדרש הפסוק הזה חוזר על אותו מבנה של הפסוק השני במאגר. בשני הפסוקים הללו מדובר על שבועה שנשבע האל "להם", לאבות האומה שכבר מתו, ולא נשבע "לכם", כלומר לאלו שייכנסו לארץ בעתיד. בסך הכל מופיע הצירוף "אשר נשבע לאבותיכם (או לאבותם) לתת להם" כעשר פעמים בתנך ובעצם אפשר להוסיף את כל הפסוקים הללו גם למאגר תחיית המתים מן התורה. (כדאי גם להוסיף שהפסוק המלא שקיבלו המינים (הצדוקים) מרבן גמליאל הוא "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ" הנאמר כמה פעמים בכל יום כחלק מקריאת שמע. עובדה זו גורמת לכך שתחיית המתים איננה מופיעה רק על פני כל התורה אלא גם על פני כל התפילה (הברכה השניה בתפילת שמונה עשרה, בעשרת העיקרים, מתים יחיה אל ברוב חסדו ועוד...)
וכדאי להוסיף כאן בהקשר לשאלה אם המינים או הצדוקים הם בני השיח עם רבן גמליאל. על סמך מה שראינו לעיל בעמוד זה בהקשר של שאלת הצדוקים לישוע יש להעדיף כאן את האפשרות שהמינים (הנוצרים) הם בני השיח של רבן גמליאל. גם בגלל העובדה שבסופו של דבר השתכנעו והסכימו לפסוק (או שניים) שהביא להם רבן גמליאל, וגם בגלל העובדה שהפסוק שבסופו של דבר הסכימו לו מזכיר מאד את הפסוק שישוע עצמו מביא שם אודות יהוה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שרומז לכך שהאבות יקומו לתחיה...
ויש אומרים: מן המקרא הזה אמר להם: (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום - פשיטא דחיים כלכם היום, אלא אפילו ביום שכל העולם כולם מתים - אתם חיים. מה היום כולכם קיימין - אף לעולם הבא כולכם קיימין -
תחיית המתים מן התורה ז (הפסוק השביעי במאגר תחיית המתים)
קטע זה מתאר עולם הבא אחר מזה של הרמב"ם – הוא מתאר את העולם הבא כמעין "הקהל" אחד גדול. מעמד הר סיני. כולם יהיו שם ביחד...
(המשך בחלק הבא)