פעם היה בארץ בעל אגדה ריבוני – חיים נחמן ביאליק – תמצית עוצמתו הריבונית נרשמה בשורות הבאות:
נד נד נד נד
רד עלה עלה ורד
מה-למעלה-מה-למטה
רק אני אני ואתה.
שאלת מה-למעלה-מה-למטה היא השאלה האסורה ביותר על האדם הרבני. "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם – מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור..." (בבלי חגיגה יא, עב)
שנו חכמים:"...יכול ישאל אדם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור? – תלמוד לומר... מקצה השמים עד קצה השמים אתה שואל ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור..." (שם שם)
"למה נברא העולם ב"ב " - ? מה "ב" זה סתום מצדדיו ופתוח מלפניו כך אין לך רשות לדרוש מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור..." (בראשית רבה פרשה א' סימן י')
העולם הרבני נברא בתבנית האות "ב". עולם תחום וחתום. תקרתו שמים ורצפתו תהום. בעלי האגדה הרבניים מגבילים את תחום עולמו של האדם הרבני, ומסמנים לו את התחומים האסורים באותיות מזהירות של קידוש לבנה: "אסור לדרוש מה-למעלה-מה-למטה!..."
בעל האגדה הריבוני, לעומתם, מרשה לעצמו לשאול, לדרוש ולהסתכל. הוא אף משתף ילדים קטנים בניסיונות ההתמודדות שלו עם סוגיית מה-למעלה-מה-למטה. יחד הם עולים בעולם ויורדים בו, נודדים ומתנדנדים. יחד הם נכנסים לפרדס האגדי, יוצאים ממנו בשלום ותשובה בידם:
מה למעלה-מה-למטה
רק אני אני ואתה.
*
מה שראה ילד על הנדנדה לא ראה משה רבנו מימיו. אפילו הוא פחד לראות מה-למעלה-מה-למטה. אלוהים דווקא היה מעוניין להראות לו. כבר בפגישתם הראשונה, אל מול הסנה הבוער, הסתכל לו אלוהים ישר בעיניים, אך הוא השפיל את עיניו כי ירא מהביט אל האלוהים. רק מאוחר יותר העז משה לנסות לראות מה למעלה מה למטה דרך העיניים של אלוהים. אבל אז כבר היה מאוחר. אלוהים אמר לו: "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי..."[1]
הטרגדיה של משה באה לידי ביטוי מהמם במדרש אגדה של רבי יהושע בן קרחה: "ויסתר משה פניו – רבי יהושע בן קרחה אומר: לא יפה עשה משה שהסתיר פניו. שאילולא [לא] הסתיר פניו גילה לו הקדוש ברוך הוא למשה מה למעלה מה למטה, מה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף ביקש לראות, שנאמר: הראני נא את כבודך. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אני באתי להראות לך פנים והסתרת פניך. עכשיו אני אומר לך כי לא יראני האדם וחי. כשביקשתי לא ביקשת, עכשיו כשאתה מבקש אני איני מבקש..."[2]-
על רקע סירובו זה של האל להראות למשה את פניו הוא אפשר לו בכל זאת לראות את אחוריו, וכדי להצילו ממוות בלתי נמנע כתוצאה מראיית פניו הוא שם את משה בנקרת הצור וכיסה אותו בכפו (כנפו?) האלוהית עד עוברו – " וַיֹּאמֶר יְהֹוָה: הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר, וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי, וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ[3] . על אף ההגבלה הזאת קובעים דרשנים רבניים רבים כי בסצנה הזאת (מעמד נקרת הצור) הגיע משה ל"דרגת משה" שהיא דרגת הקרבה לאלוהות הגבוהה ביותר שבן אנוש זכה להגיע אליה.
יוסף חיים ברנר היה מגדולי היהודים הריבוניים בכל הזמנים. עוצמת אמונתו הריבונית לא אִפשרה לו להסתפק בשאיפה אל דרגת משה שהיא הדרגה הרבנית הגבוהה ביותר. הוא שאף ליותר: "...שמע בן ישראל, שמע בן הצער, שא ראשך, שא ראשך – ויינשאו פתחי עולם. אל מנוחה ואל הונאה עצמית תהיה איזו שתהיה. אל יִרְאָה מפני כל תוצאות. תהיינה מה שתהיינה. אל קורט של שקר ורכות הלב, הלאה עננים. צא מנקרת הצור. הסר מעליך את הכף. גשה עד הערפל. עלה לפרדס. ראה את פני ההוויה. השג את מהותה. את כבודה. התקדש...[4]
יוסף חיים ברנר תבע מ"בן ישראל" לבצע את מה שמשה רבנו, גדול היהודים הרבניים, לא היה מסוגל: "צא מנקרת הצור... הסר מעליך את הכף...ראה פני ההוויה..." היה לו את האומץ הנפשי להיכנס לפרדס הרבני האפל על מנת לקצץ בנטיעותיו ולטעת בו אור. הוא הישיר עיניים אל מול פני ההוויה וראה שאין זולת האדם ריבון מחייב בעולמו.
חיים נחמן ביאליק היה יהודי ריבוני. היה לו האומץ הנפשי לשאול את השאלה האסורה ביותר מה-למעלה-מה למטה, והיה לו העוז להישיר עיניים אל מול ההוויה ולענות: רק אני אני ואתה.
עָרֹם וְיָחֵף וִישַׁר עַיִן
שיר הנדנדה של ביאליק מתחיל במקום שבו מסתיימת מגילת האש. בשיא געשו כתב ביאליק את מגילת האש והוסיף לה כותרת משנה – מאגדות החורבן. מגילת האש היתה לנבואת אגדה ריבונית על גאולה-לא-באה.
מאתיים עלמים עירומים ומאתיים עלמות עירומות נלקחו בעקבות החורבן לאי צחיח ומנותק. צוק עצום חצה את האי לשניים והתהום שנמשכה ממנו הפרידה בין העלמים והעלמות. עיניהן של מאתיים העלמות היו עצומות ומופנות כלפי השמים. עיניהם של מאתיים העלמים היו עצומות ומופנות כלפי התהום. התהום השתקפה בשמים וניצבה מולם על פני הציר האנכי.
כל העלמים טבעו בתהום המשתקפת בשמים. כל העלמות טבעו בשמים המשתקפים בתהום. נותרו רק עלם מתולתל הנושא עיניים בהירות לשמים ריקים, ועלמה זכת בשר ומישירת מבטים. מבטם נפגש להרף עין, אך העלם ירא להביט אל העלמה והשפיל מבטו לתהום.
"וַיַּרְא וְהִנֵּה שָׁם בִּמְרוֹמֵי הַכֵּף אֲשֶׁר לְעֻמָּתוֹ, תַּמָּה וּנְקִיָּה כְּמַלְאַךְ הַצְּנִיעוּת וְהָעֲנָוָה, נִצֶּבֶת לְפָנָיו עַלְמָה אַחַת זַכַּת בָּשָׂר וְנוּגַת עֵינַיִם, עַפְעַפֶּיהָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדּוֹ וְעַל-רֹאשָׁהּ תִּזְרַח אַיֶּלֶת הַשָּׁחַר. וַיִּפָּעֵם לְבַב הָעֶלֶם, וַיַּשְׁפֵּל בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לִימֵי חַיָּיו אֶת-עֵינָיו הַצְּנוּעוֹת אַרְצָה. וַיִּשְׁקַע מַבָּטוֹ בַּנָּהָר וַיָּנַח עַל-צֶלֶם הָעַלְמָה הַנִּשְׁקָף מִשָּׁם עִם כּוֹכַב הַשַּׁחַר"[5]
גורלו של העלם בהיר העיניים עתיד להיות כגורלו של משה. משה החמיץ הזדמנות חד פעמית לנצח. הוא הסתיר את פניו בשעת חסד שבה ביקש אלוהים לגלות עצמו ולהראות לו מה למעלה מה למטה. את טעמו העגום של המפגש שהוחמץ ישא עמו משה לכל מקום.
כל חייו עתיד העלם בהיר העיניים להתרפק בכאב על זיכרונה של הזדמנות חד פעמית שהוחמצה על ידו לנצח. כל חייו הוא עתיד להיות עלם מטפס לקראת עלמה. מגיע-לא-מגיע . נוגע-לא-נוגע. לפני הנגיעה המיוחלת הוא עתיד ליפול לתהום. תמיד ייפול לתהום. שם יוּצת שביב של גאולה. של אשליה. קצה של חוט. קצה של עוגן הצלה. על העוגן הוא עתיד לטפס וליפול. תמיד ייפול שוב.
כל חייו עתידה העלמה ללבוש דמות ולפשוט אחרת לנגד עיניו הבהירות והמיוסרות. עשרות צעיפים לה, כעשרות סמליה החמקמקים של איילת השחר. פעם היא שכינה ופעם היא זונה. פעם קדושה ופעם קְדֵשָׁה. פעם איילת אהבים ופעם איילת השחר. פעם היא ונוס הנשקפת אליו ממצולות ופעם היא ונוס הזורחת אליו עם כוכב השחר. תמיד היא גאולה. תמיד היא גאולה-לא-באה. גאולה-לא-באה ואומרת: "אני באתי להראות לך פנים והסתרת פניך, עכשיו אני אומרת לך כי לא יראני האדם וחי. כשביקשתי, לא ביקשת. עכשיו כשביקשת, אני אינני מבקשת..."[6]
עד לאותה פגישה קריטית נשא העלם את עיניו אך ורק אל השמים. מבטה המישיר של העלמה התקיל אותו לראשונה בחייו עם מראה התהום. "וַיִּשְׁקַע מַבָּטוֹ בַּנָּהָר וַיָּנַח עַל צֶלֶם הָעַלְמָה הַנִּשְׁקָף מִשָּׁם עִם כּוֹכַב הַשַּׁחַר... "
העלם איננו מסוגל להישיר מבטים אל המקור – אל עיניה המישירות של העלמה. הוא בורח אל הצלם, אל ההעתק האלילי המשתקף אליו בו זמנית מן השמים ומן התהום. הוא אינו מסוגל להישיר מבטים על פני הציר האופקי – המקורי – והוא בורח אל הציר האנכי – המזויף – ציר השמים והתהום. ציר האשליה. ציר הגאולה-לא-באה.
והוא כורע על ברכיו בפני הצלם וחושף את עצמו בווידוי איום ונורא. תמציתו של הווידוי היא תיאור חוזר על עצמו של הסיוט הסיזיפי: כל הזמן הוא עלם מטפס לקראת עלמה. מגיע-לא-מגיע, נוגע-לא-נוגע. לפני הנגיעה הסופית הוא נופל, תמיד נופל, למעמקי התהום, תהום היאוש. שם ניצת שביב של אשליה, של גאולה, קצה של חוט, קצה של עוגן הצלה. על העוגן הוא מטפס – מטפס ונופל. תמיד נופל שוב.
המון נכתב על תוכנו של הווידוי הזה ועל מהותו, מעט מאוד – אם בכלל – נכתב על האופן שבו הוא נאמר – על העובדה שמילים חשופות ואמיצות כל כך נאמרו תוך התחפרות, מתוך השפלת מבטים, ועל העובדה שהמילים האמיצות והחשופות הללו נאמרו תוך כדי כריעה בפני צלם מבלי יכולת להישיר מבטים אל המקור, אל פני ההוויה, אל פניה של עלמה נערגת אחת, זכת בשר ונוגת עיניים.
רק עם תום הווידוי מפסיק העלם לכרוע בעיניים עצומות לשוב ולהביט אל מקום הנערה - "וּבְהַבִּיטוֹ – וַיְהִי לְאֶבֶן: הַנַּעֲרָה נֶעֶלְמָה מֵרֹאשׁ הַכֵּף וְאֵינֶנָּה; וְאוּלָם דְּמוּתָהּ עוֹדֶנָּה טְבוּעָה בַּנָּהָר כְּצוּרָה בַחוֹתָם, וְהִיא נִשְׁקֶפֶת אֵלָיו עִם כּוֹכַב הַשַּׁחַר מִשְּׁחוֹר מְצוּלָה"[7]... הנערה נעלמה ואיננה. רק צלמה נותר. הווידוי החד-פעמי-לנצח נאמר לשווא מפני שהיה ווידוי של עלם בפני צלם.
" וְהַמַּיִם הֵקִיאוּ אֶת-הָעֶלֶם אֶל-אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד, אֶל אֶרֶץ נֵכָר, הִיא אֶרֶץ הַגָּלוּת. וַיָּשָׁט בְּכָל-הַמְּדִינֹות וַיָּבֹא בִּבְנֵי הַגּוֹלָה, וַיַּעֲבֹר בֵּינֵיהֶם כְּאַגָּדָה מִנִּי-קֶדֶם וְכַחֲזוֹן עֲתִידוֹת. וַיְהִי מוּזָר וְאִישׁ חִידוֹת לְכֻלָּם. וַיַּרְא אֶת-הַשָּׁמַיִם וְהִנֵּה הֵם נָכְרִים לוֹ, וְאֶל-אֶרֶץ יַבִּיט וְהִנֵּה הִיא זָרָה – וַיְלַמֵּד אֶת-עֵינָיו לְהַבִּיט נִכְחוֹ, אֶל-אַפְסֵי עוֹלָם, כַּאֲשֶׁר הִבִּיטָה אֵלָיו כֵּן דְּמוּת הָעַלְמָה בַּשַּׁחַר הַהוּא. מָתַי רָאָה אֶת הַשַּׁחַר הַהוּא? וַיֵּתַע הָעֶלֶם בָּאָרֶץ כִּתְעוֹת כּוֹכָב נִדָּח בַּחֲלַל הָעוֹלָם, וַיְהִי הוֹלֵךְ עָרֹם וְיָחֵף וִישַׁר עַיִן"[8] - בתיאור זה של המטמורפוזה הטרגית המתחוללת בנפשו של העלם בהיר העיניים מתחיל החלק האחרון של מגילת האש. העלם הופך לאיש חידות מוזר לכולם. השמים נוכריים לו. התהום זרה לו. והוא מלמד את עיניו להביט נכחו – על פני הציר האופקי.
עד עכשיו הוא נדד כל הזמן על פני הציר האנכי. חיפש גאולה בשמים – גאולה-לא-באה – נפל לתהום ושר את שירת הייאוש. כל הזמן ירד ועלה, עלה וירד. התנדנד על פני התהום עד שנפל בה נפילה סופית. עד שהתהום הקיאה אותו אל ארץ הגלות. מאז הוא הולך ערום ויחף וישר עין, כאותה עלמה מישירת מבטים בשחר ההוא. אולם "אִישׁ לֹא-עָמַד בִּפְנֵי מַבָּטוֹ הַיָּשָׁר. יֵשׁ אֲשֶׁר-יָנִיס הָאִישׁ אֶת-עֵינָיו מִפְּנֵי מַבַּט הָעֶלֶם שָׁמַיְמָה וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יַבְרִיחֵן אָרְצָה, וְהִבִּיט הָעֶלֶם בִּדְמָמָה אַחֲרֵי הָאִישׁ הַהוּא עַד-עָבְרוֹ – וְחָמַל עָלָיו חֶמְלָה גְדוֹלָה"[9].
הקו היחידי העובר מעתה על פני המישור האופקי שבו הוא חי הוא קו היוצא מעיניו ואינו מגיע לשום מקום. קו זה הוא קרן גיאומטרית היוצאת מעיניו מבלי להגיע אל מחוז חפצה. אין על פני מסלולה האינסופי של קרן זו אפילו זוג אחד של עיניים שיגאל אותה ויהפוך אותה ל"קטע". לקטע מישיר מבטים.
מעיניהם של יתר האנשים אשר בעולמו יוצאות קרניים אל הציר האנכי. אל אינסוף השמים או אינסוף התהום. הוא יחיד בעולמו המביט נכחו אל אפסי עולם. היחיד בעולמו שמבטיו נעלמים באופק הסופי.
שתיקת המשורר וזעקת האגדה שלו
בעקבות מגילת האש מתחילה תקופת השתיקה של ביאליק. בתקופה זו הוא מתמסר, בין השאר, לעריכת ספר האגדה. את הפרק הראשון של ספר האגדה, הפרק על בריאת העולם, הוא פותח בשניים ממדרשי מה-למעלה-מה-למטה שהובאו לעיל. כמו-כן הוא מכנס לתוך הספר גם את שני המדרשים האחרים שהבאנו. ספר האגדה מכיל רק חלק זעיר מן המדרשים והאגדות שנכתבו על ידי חז"ל. האם העובדה שרוב מדרשי מה-למעלה-מה-למטה כונסו לתוך ספר האגדה היא משמעותית ביחס למקומו של מוטיב זה – מה-למעלה-מה-למטה - ביצירתו של ביאליק? ובכלל, האם ניתן ללמוד על מיקומם של מוטיבים ביצירתו של ביאליק מאופן הופעתם בספר האגדה ומתדירותם?
דרך הטיפול של ביאליק, העורך בספר האגדה, מספקת לנו חומר אינסופי להעמקת היכרותנו עם יצירתו של ביאליק המשורר. מדוע דווקא ביאליק – גדול המשוררים היהודיים בכל הזמנים – מצא לנכון להשקיע ממיטב כוחו בעריכת אגדות חז"ל? האם לא יכול היה להשאיר את העבודה לרבניצקי ולהפקיד על ידו איזה פרופסור למדעי היודאיקה? אפשר כמובן להסתפק בהסברים שמביא ביאליק עצמו בהקדמתו לספר האגדה: "מי שרוצה להכיר את האומה הישראלית...על כורחו ילך אצל האגדה..." או: "על ידי האגדה נכנס לבית חייה הגמורים של נשמת האומה הישראלי ומסתכל ב'לפני ולפנים' שלה..." ועוד ועוד.
ואפשר שלא להסתפק בהסברים מן הסוג הזה האופייניים כל כך למשורר הלאומי השואף להשיב את בני עמו אל מקורותיהם התרבותיים,ספרותיים, לאומיים וכו'.
אין ספק, ספר האגדה נועד להוות ראש גשר בין הדור אשר לא ידע את האגדה לבין חז"ל – בעלי האגדה. בכך הצליחו ביאליק ורבניצקי הצלחה חלקית הראויה לערכה וראויה לשיפורים. עוד מקום רב מוצב על פני ראש הגשר הזה, ועוד יעברו בו רבבות. אני מעיד על עצמי שפגשתי רבים וטובים שללא ספר האגדה לא היו מעזים לפתוח את התלמוד ואת המדרשים ולעיין בהם.
למרות זאת אני נוטה שלא להסתפק בהצהרות הגלויות של ביאליק על אודות ייעודו של ספר האגדה – הצהרות אלו אופייניות לביאליק האידיאולוג של תנועת התחייה, ולא לביאליק העלם בהיר העיניים ואיש החידות המוזר לכולם. אני, שלא כמקובל, הגעתי אל ביאליק דרך אגדות חז"ל. על הגשר עליתי מהעבר ה"הוא". ואני לוקח את הסיכון על עצמי ומעז לומר את האמירה היומרנית הבאה:
ספר האגדה נועד להוות ראש גשר בין הדור שלא ידע את האגדה לבין אחד מגדולי בעלי האגדה שקמו לעם היהודי בכל הזמנים – חיים נחמן ביאליק.
ביאליק כמובן לא העז להצהיר על כך בהקדמה לספר האגדה, ויתכן מאוד שלא היה מעז להודות בכך אף בחדרי חדרים. אין הנחתום מעיד על עיסתו. יבואו הימים שיבואו, ויעידו את אשר יעידו.
זאת ועוד: את ספר האגדה הכין ביאליק כמפתח קודים לשעת חירום, כגשר הצלה של עצמו. אולי בעזרת הקודים הללו יימצא מישהו שלא יבריח את עיניו מפני מבטו, אולי כך לא יראו בו עוד אידיאולוג משוטט על פני הציר האנכי של הסוגיה העקרה והאינסופית:שמים או ארץ
חוק הנדנדה האנושית
ועוד מפתח קודים פיתח חיים נחמן ביאליק – שירי ילדים. הוא חדל להשקיע במבוגרים את כל אוצר המילים שלו. בין כה וכה אין הם רואים באוצר זה אלא דקורציה לקישוט קירות השמים והארץ האידיאולוגיים שעל פני אינסוף הצירים האנכיים שלהם. כל השימוש באוצר המילים הללו עבור מבוגרים אינו אלא השחתת שדות סמלים פוריים. בזבוז אנרגיה. וידויי שווא. די לו במילים פשוטות מתוך אוצר תמים בן מאה מילים ראשונות של כל ילד. למעלה. למטה. אני. אתה. רק. עלה. רד. נד נד.
בשיר הנדנה נגנז כל אוצר המילים של מגילת האש. ביאליק משורר הילדים אומר בעזרת המילים הפשוטות ביותר את מה שלא הצליח להגיד למבוגרים בעזרת אוצר המילים המרתק שגנז מאחוריו. ביאליק המדבר אל הילדים הוא איש החידות המוזר, שלימד את עצמו ללכת עירום ויחף וישר עין. אין לו עוד צורך להתייפות במילים. אין לו עוד צורך לשכר ולסחרר. הוא מחפש את הפשוט ביותר. את הבראשיתי. אולי הילדים יעזרו לו למוצאו?
אולי יהיו הילדים ראש הגשר האחרון שיאפשר לו להציץ אל פרדס העיניים? אל גן העדן האבוד.
את הילדים הקטנים הללו הוא שואל מה-למעלה-מה-למטה. לא בפני רבי עקיבא הוא מציג את השאלה האסורה ביותר, אלא בפני זאטוטים קטנים. והוא לא רק מעז להציג בפני הזאטוטים את קושיית הקושיות האסורה ביותר, אלא אף מעז לפרק אותה בנוכחותם ולהשיב עליה.
מה-למעלה-מה-למטה? – רק אני. אני ואתה[10].
ביאליק כמו אומר לילד הקטן: די לשיר שירים למבוגרים. הם הורסים אותם. הם הופכים אותם לקישוטים אידיאולוגיים. אתך, ילד, זו שירה ולא אידיאולוגיה. אתך אני יכול להתנדנד בנדנדת גן העדן שבה שנינו שקולים במאזניים בין הארץ לשמים.
חוק הנדנדה הוא חוק שיווי המשקל של המין האנושי. הנדנדה היא המאזניים האנושיות. לא שוקלים סחורה בנדנדה ולא אידיאולוגיות. רק כאשר נהיה שנינו שקולים במאזניים תתממש משאלת האופקיות המיוחלת.
רק שניים שיודעים להתנדנד מסוגלים לשכון שקולים בין הארץ לשמים. שניים שאינם יודעים – תמיד ימצא אחד מהם את עצמו למטה והאחר ימצא את עצמו למעלה. רק כאשר נלמד את טכניקת הנדנדה נגיע למצב שבו נהיה שקולים בין הארץ לשמים. לריחוף שבו מתלכדות העיניים לכדי "רק אני ואתה".
כיצד רוכשים את טכניקת הנדנדה? השלב הראשון הוא שלב החקירה והשאלה. נד נד נד נד, רד עלה, עלה ורד. לך לכל פינות העולם. אל תירא. שאל מה שתשאל. דרוש מה שתדרוש. מצאת? נכון שאין כלום למעלה ואין כלום למטה אך ורק אני ואתה?...
השלב השני הוא השלב של "אני ואתה". כיצד אני-אתה נהיה שקולים בין השמים והארץ? כיצד ליצור שלושה קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו? – קו השמים , קו אני-אתה וקו התהום? כיצד להימנע מסחף תהומות ומסחף שמים? מהו המינון הנכון של חלומות ואגדות שיאפשר לנו להיות שקולים בין הארץ לשמים, מבלי להשתכר בשיכרון מעמקים? מתי העיניים שלנו הכי-הכי נפגשות?
רק שלא יגיעו שמים עד נפש. אם מגיעים שמים עד נפש מאבדים את הסיכוי למצוא עיניים. מאתיים עלמים טבעו בתהום ומאתיים עלמות טבעו בשמים. הקצים בחלומות יטבעו בתהום והחולמים בהקיץ יטבעו בשמים.
בעולם המראות של ביאליק זה היינו הך. השמים אינם אלא השתקפותה של התהום שאינה אלא השתקפותם של השמים. אלוהים אינו אלא השתקפותו של השטן שאינו אלא השתקפותו של אלוהים. הכל צלם.
רק האדם לא נברא בצלם. רק אני. אני ואתה.
[1] שמות לג, כ [2] מתוך ספר האגדה עמ' מח אגדה לד, עפ"י שמות רבה ג – ראה גם הדעות הנוספות המובאות בשמות רבה, והשווה בין המקור לבין גרסת ביאליק בספר האגדה [3] שמות לג כא-כג [4] יוסף חיים ברנר – מתוך המוטו ל"המעורר" 1905 [5] מגילת האש פרק ו [6] על פי המדרש לעיל משמות רבה [7] מגילת האש סוף פרק ו [8] מגילת האש תחילת פרק ח [9] מגילת האש פרק ח [10] אחת התמיהות המעניינות היא איך זה שלמרות כוונתו של חיים נחמן ולמרות הנוסח המפורש בשירים ופזמונות, כמעט אף אחד מהילדים בדורות האחרונים לא שר "מה למעלה מה למטה" אלא "מי למעלה מי למטה" או "מלמעלה עד למטה" – זה כשלעצמו נושא לוועדת חקירה. אולי באמת יש איזו השגחה שמונעת מילדים לשאול את השאלה האסורה ביותר?