לקראת הגדה של פסח

[1]

לפני כשלושים שנה, במוצאי שבת פרשת משפטים, העברתי שיעור על פרשת השבוע בפני חוג בית סולידי בהרצליה. בתום השיעור ניגש אלי עורך דין ידוע בציבור, ואמר לי בדיסקרטיות, שלא הבין כלום מכל מה שאמרתי. מיד לאחר מכן הוא הוסיף: "מכל השיעורים שלמדתי בפקולטה למשפטים, אהבתי במיוחד את שיעוריו של אביך, ומאז אני קורא בהנאה מרובה את כל כתביו ופסקיו. יש לאביך יכולת נדירה להבהיר את הטקסטים הכי מעורפלים. לך, לעומת זאת, יש כישרון מיוחד לערפל את הטקסטים הכי בהירים..."

יומיים לאחר מכן נפטר אותו עורך דין באופן פתאומי, אך דבריו ממשיכים להכות בי כרעם ביום מעורפל, וגורמים לי לדמיין את החיים כליל סדר ארוך שבמהלכו כולנו מסובים סביב שולחן ערוך המרחף על פני ים הבלגן.

בראש השולחן מסב אבא זצ"ל, עוטה גלימת שופט עליון, על ארשת פניו נסוך חיוכו החם והטוב, והוא מבהיר בזה אחר זה את הטקסטים הכי מעורפלים של הגדת חיינו. כל הלילה אני שותק מנגד, בקצה השולחן המרחף, מסתנוור מפירושיו הבהירים של אבא, ומת מפחד שמא פתאום יקרוס השולחן הערוך וכולנו נצנח לעד למצולות החשוכות.

אף על פי כן אני ממשיך להאמין באמונה שלמה שאבא זצ"ל ימשיך להסב לעד בראש השולחן הערוך, וברור לי כשמש המסנוורת שגם באחרית הימים הוא ימשיך לעשות סדר בבלגן של הלילה הזה, הלילה הזה, הלילה הזה.

ארי עם אביו ואחיו

[1] ynet, 2017