רבי אבהו הוא אבא שלי ואני הוא בר אבא[1]
זה הכל דיאלקטיקה בין הנטיה של אבא שלי להבהיר כל דבר מעורפל והסטיה שלי לערפל את הדבר הכי בהיר. אני חושב שזה ההבדל המהותי בין בעל האגדתא לבין בעל השמעתא. ליתר דיוק זה ההבדל האמיתי בין בעל השמעתא לבין כל מי שאיננו בעל שמעתא.
הרי אם ההבחנה הייתה בין בעל האגדה לבעל ההלכה אז כולם היו צריכים לנטוש את אבא כי הוא "בעל ההלכה", ובדיוק מאותה סיבה היו כולם צריכים לבוא אליי כי אני בעל האגדה, עאלק. אבל אנחנו רואים שזה בדיוק ההיפך. ההבחנה הנכונה היא שכולם רוצים לבוא אל מי שעושה להם סדר בבלגן, כי החיים הם כאוס אחד גדול. תהו ובהו.
אנשים נוטשים את חייא בר אבא כי בידיעון של הקורס שלו הבטיחו להם שמישהו ירצה להם הרצאה מלומדת על ההלכה, ויבהיר כשמש את ששה סדרי משנה ויפסוק להם בדיוק מה מותר ומה אסור מה טהור ומה טמא. במקום זאת הוא בא אליהם ומקשה להם קושיות, וגם במעט הסדר שהיה להם הוא מצליח לעשות בלגן. והם נוטשים אותו. הולכים לשמוע את דבריו המסודרים של אבהו...
אני חושב שיש לי כאן קוד פנימי מאד מרגש – זה שהכל באים אליו הוא אבהו – וזה שכולם נוטשים אותו הוא בר אבא. אבא שלי יהיה תמיד אבא-הוא ואילו אני תמיד רואה את עצמי כבן של אבא . בר אבא.
[1]רבי אבהו ורבי חייא בר אבא איקלעו לההוא אתרא. רבי אבהו דרש באגדתא, רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא . שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דר' אבהו. חלש דעתיה. אמר ליה: 'אמשל לך משל למה הדבר דומה: לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית, על מי קופצין? - לא על זה שמוכר מיני סידקית?'
כל יומא הוה מלוה רבי חייא בר אבא לרבי אבהו עד אושפיזיה משום יקרא דבי קיסר, ההוא יומא אלויה רבי אבהו לרבי חייא בר אבא עד אושפיזיה, ואפילו הכי לא איתותב דעתיה מיניה. (סוטה מ א)