עלמא די היה ילד יתום משכונת רחביה. את הכינוי הזה העניקו לו ילדי שכונת שערי-חסד לאחר מות אביו.
רוב השמועות אומרות שעלמא די ירד מהארץ באמצע שנות השבעים. אולם ישנה שמועה עקשנית הגורסת כי בסוף מלחמת ההתשה הוא נעדר במדבר סיני ומאז נעלמו עקבותיו. מכל מקום, אף אחד מאלו שהכירו אותו בכינוי "עלמא די" לא ידע את שמו המפורש, כך שאין כל אפשרות לברר מה באמת עלה בגורלו.
עד מות אביו לא נכח עלמא די בשעת תפילה ולא ביקר בבית כנסת. לאחר שהתייתם אולץ על ידי סבא שלו לבוא עמו כל יום לבית הכנסת הגר"א שבשכונת שערי חסד ולומר קדיש. משך כל התפילה ישב ליד הסבא ובהה דרך החלון אל החצר הגדולה שילדי שערי חסד היו משחקים בה תופסת, ופיאותיהם היו מתבדרות ברוח במהלך ריצתם. מדי פעם היה שולח ידו אל ראשו לבדוק אם לא נפלה הכיפה.
לקראת סוף התפילה, כשהגיע זמן קדיש יתום, השתררה מתיחות באולם. בבת אחת הפסיקו ילדי שערי חסד את משחקם, הצטופפו ליד דלת הכניסה, והמתינו לקדיש בדריכות שובבה. עלמא די היה עומד על רגליו ומדקלם את הקדיש במסתוריות עילגת:
יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די.
ברא כרעותיה וימליך.
מלכותיה בחייכון וביומיכון.
דכל בית ישראל בעגלא.
ובזמן קריב ואמרו.
אמן...
...כל הילדים המצטופפים התאפקו שלא לצחוק וענו "אמן" במקהלה. אחר כך התיישב עלמא די במקומו והמשיך לבהות החוצה עד סוף התפילה. כשיצא מבית הכנסת היה רץ לפני סבא שלו תוך שהוא בועט באצטרובלים ובאבנים קטנות. הילדים היו צועקים "עלמא די" זה לזה, ואני אף פעם לא ידעתי אם יודע עלמא די שהם מתכוונים אליו או לא.
חמש שנים לאחר מכן, באלול תשכ"ו, הלך לעולמו אלוהי ילדותי. שלושה ימים ושלושה לילות שוטטתי בסמטאות שערי חסד וניסיתי לומר אחריו קדיש. כל אותו הזמן עמדה לנגד עיניי דמות דיוקנו של יתום היתומים – הילד עלמא די. בסוף עצמתי עיניים והעזתי לומר קדיש במסתוריות עילגת:
יתגדל ויתקדש שמיה רבה בעלמא די
בעלמא די יתגדל ויתקדש שמיה רבא.
שמיה רבא בעלמא די יתגדל ויתקדש.
שנים מעטות לאחר מכן אני עתיד לגלות שהקדיש שנאמר על ידי במסתוריות עילגת הוא משפט המפתח של חיי - יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די, שפירושו בעברית: יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם די.
הקדיש העילג שנאמר על ידי גילה לי את סוד קיומו של עלמא די – עולם דמיוני הנמצא מעבר לגבולות העולם הזה, ובו שוכן אלוהים במלוא תפארתו. מאז אני יודע בבירור: אלוהים מת בעולם הזה אבל בעלמא די הוא חי לנצח, ובו יתגדל ויתקדש שמו הגדול.
ועוד אני יודע: תנאי הכרחי להתגדלותו ולהתקדשותו של אלוהים בעלמא די הוא מותו בעולם הנתון. רק הכרה מוחלטת בעובדת מותו של אלוהי העולם הזה, ותחושת התייתמות ממנו, דחפו אותי למסע חיפושים בעקבות נוכחותו המרתקת באינסוף העולמות האפשריים.
אינסוף עולמותיי האפשריים יכונו להלן עלמא די. עולמי הנתון יכונה להלן עולם ב'.
למה עולם ב'? - כי לעולם שבו אנו חיים יש צורה של האות ב'. ככה סיפרו לי כשהתחלתי לקרוא חומש. כשאלוהים ברא את העולם הוא החליט לברוא אותו בצורה המלבנית של האות ב'. לכן הוא כתב: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ.
לו רצה אלוהים לברוא את העולם בצורת ג' היה כותב גראשית גרא אלוהים את השמים ואת הארץ...
כשהתחלתי לקרוא חומש העולם עוד לא היה עגול. המהפכה הקופרניקית היתה עדיין בעתיד הרחוק והכוכבים היו עפיפונים מוזהבים אחוזים בחבלי שנתם של ילדים.
כשהתחלתי לקרוא חומש היה עולמי מעוצב בתבנית האות ב', והיו לו גבולות ביטחון יציבים משלושת צדדיו. השמים היו גבול עליון, התהום גבול תחתון, וקצה רחוב ממילא גבול מזרחי.
היה אסור אז להתקרב אל הגבול, וכשהיינו מתקרבים היינו נזהרים שלא להצביע אל החומות כי היו שם צלפים ירדנים סמויים שעלולים לפרש את הצבעתנו כהתגרות מזוינת. כך לפחות, הסבירו לנו ילדי רחוב ממילא בכוח שכנוע רב.
אבל יותר מסוכן היה לנסות להתקרב אל גבול השמים. כבר אז ידענו היטב שיש שאלות שפשוט אסור לשאול. למשל: מה יש למעלה מן השמים ומה היה לפני שנברא העולם, ומי ברא את אלוהים, והאם יכול אלוהים לברוא אבן שאין באפשרותו להרימה?...
על השאלות הללו עוד העזנו לדבר בינינו בחדרי חדרים, אבל היו שאלות הרבה יותר מפחידות שאפילו הלב פחד לגלות אותן לפה. המפחידה מכולן: למה הוא אלוהים ולא אני?
כבר אז ידענו לדקלם ברטט את המדרש הרבני המפוזר על פני מקבילות רבות בספרות התלמודית: "למה נברא העולם בב'? – לומר לך: מה ב' זה סתום מצדדיו ופתוח מלפניו, כך אין לך רשות לדרוש מה-למעלה-מה למטה-מה-לפנים-ומה לאחור..."
ואמנם, על אף השנים הרבות שחלפו מאז, ועל אף היותו עגול, מוגבל עולמנו הנתון גם בימים מתקדמים אלו. עדיין הוא עלוב ומגוחך לעומת אינסוף העולמות האפשריים שהדמיון האנושי טומן בחובו. השמים הם עדיין גבולו היציב, והמדרשים הרבים המתריעים מפני שאלת מה-למעלה-מה-למטה עדיין רלוונטיים ביותר...