פרשת וילך
ביומו האחרון, יום הולדתו המאה ועשרים, עושה משה הכל כדי לשכנע אותנו שהוא לא אל, וכי אלו שעותיו האחרונות לעד, ומותו הוא סופי, ולעולם לא יחיה עוד, ולעולם לא יהיה לו ולנו אף עולם הבא.
בעיצומו של מעמד הַהַקְהֵל מדגים משה בפני כולנו הליכה בקצב מזורז כדי להוכיח לנו שהוא יכול ללכת אך אינו רשאי.[1] מרחק רב הוא גומא בעת דיבורו את כל הדברים האלה על התורה הזאת ועל המצווה הזאת ועל הברית הזאת ועל השירה הזאת ועל הקללה הזאת ועל הברכה. מעליו מרחף מסך ענקי המקרין את דמותו למרחקים. כולנו זוכים לראות בבירור את תווי פניו ולהאזין בדריכות לכל מוצא פיו. כל איש ישראל, טף, נשים, גרים, שואבי מים, חוטבי עצים, כל אלו אשר עִמנו פה היום וכל אלו אשר אינם עִמנו פה היום. מן המסך ניבטת לעינינו דמותו המרשימה. ניתן לראות בבירור שלא כהתה עינו ולא נס לֵחוֹ, ושעדיין כוחו במותניו. כולנו חשים כיצד חודר קולו הצלול פנימה לתוך הלבבות.
אף אחד מאִתנו לא ישכח לעולם את מופע הַהקהל הזה, החד-פעמי לנצח, המתחולל בערבות מואב ביום הולדתו המאה ועשרים של האיש אשר הכריז עלינו כעל עם והתחיל ללכת. עוד מופעי הקהל רבים נכונו לנו, לבנינו, לבנותינו ולנכדינו לאחר שניכנס אל הארץ המובטחת. מלכים וכהנים וחכמים גדולים עתידים להנחות את מופעי ההקהל הללו מעל בימות מפוארות, חלקם יעשו זאת במיומנות מרשימה, אך אף אחד מהם לא יצליח להיכנס לנעליו של האיש הזה שתוך כדי כריתת הברית עליה אנו יושבים איכשהו עד עצם היום הזה, הלך לקראת מותו בקצב של שיאן אולימפי. אף הֵלֶךְ למרחקים ארוכים לא יעמוד לעולם בקצב העצב שנקצב במקום הנמוך ביותר בעולם, בערבות מואב הנושקות לים המוות.
המקום הנמוך ביותר בעולם הוא המקום הרחוק ביותר מן השמים. במקום הזה אמר משה "לא בשמים היא" והוסיף ללכת.
כה דיבר משה ההולך לפני בני-ישראל שעות ספורות לפני מותו:
"כי המצוָה הזאת אשר אנכי מְצַוְּךּ היום לא נפלֵאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה וְיִקָּחֶהָ לנו וישמענו אותה ונעשׂנה. ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבֹר לנו את עבר הים ויקחה לנו וישמענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ולבבך לעשותו.. לפני ארבעים שנה עליתי השמימה ולקחתי משם את התורה הזאת, והבאתיה לכם והשמעתיה באוזניכם. כולכם הייתם שם - גם אלו שנולדו עשרים ושלושים שנה לאחר מכן. אפילו התינוקות שנולדו אתמול היו שם לפני ארבעים שנה. כולכם התייצבתם אז בתחתית ההר הכפוי עליכם כגיגית. כולכם הייתם בסך הכל סטטיסטים - ניצבים מבוהלים השומעים את הדיבור האלוהי מאיים מתוך קולי ואומר: אם תקבלו את התורה - מוטב, ואם לא - כאן תהא קבורתכם. כולכם מלמלתם "נעשה ונשמע!" מתוך פחד מוות כפייתי, וכך, רק כך, כרתנו את ברית סיני
עכשיו, שעות ספורות לפני מותי, במקום הנמוך ביותר בעולם, אתם ניצבים שוב לחידוש הברית. עכשיו אני אומר לכם: לא בשמים היא.
עכשיו עיניכם רואות שאינני יכול עוד לעלות השמימה ולקחתה לכם, ולהשמיעכם אותה, כדי שתמלמלו "נעשה ונשמע" מתוך פחד המוות הכפוי עלינו כגיגית. עכשיו עיניכם רואות שאינני אל ואינני מלאך גואל.
עכשיו כולכם יודעים שלא אקום אף פעם לתחיית המתים, ולעולם לא אביא לעולם הזה את העולם הבא שמעולם לא היה ולעולם לא יהיה.
אמנם בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, ועיני לא כהתה ולחי לא נס, אך היום מלאו שנותיי ומלאו ימיי ושעותיי ספורות.
ואני פוחד פחד מוות.
כי קרוב אלי הדבר הסופני הזה מאוד.
בפי.
בלבבי.
בעיני שטרם כהתה לעד ולעולמי עולמים.
[1] וַיֵּלֶךְ משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה` אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. (דברים ל"א א`-ב`) -
"וילך משה ויאמר: לא אוכל עוד לצאת ולבוא` מה עשה משה? - הלך לפני כל ישראל בזריזות לארכה ולרחבה להראותם שהוא יכול לילך אבל אינו רשאי, ומטעם זה אמר להם `בן מאה ועשרים שנה אנכי היום`, ואף-על-פי-כן ככחי אז כן עתה כי בכל הימים הללו לא סר כחי, וזה מופת שיכול אני אבל איני רשאי...". ( "כלי יקר" לדברים לא א)