פרשת עקב
יותר מדי כופרות וכופרים יצאו מהארון שבו הניח משה רבינו זה עתה את הלוחות. בקבוצות השונות של 929 נכתבו ביומיים האחרונים (על דברים ט – י) יותר מדי דברי כפירה. כמעט כל הכותבים והכותבות (כולם?) התעלמו לחלוטין מעשרות גמרות הקובעות בפירוש כי כדי לקבל מאלוהים את התורה עלה משה למרום ולא סתם לאיזה ג`בל. שלא לדבר על העובדה שהרבה כותבות וכותבים לא קוראים "משה רבינו" לגבור ספר דברים, ומתייחסים אליו כאל סתם משה שאפילו סמיכה לרבנות אין לו.
כמה מהכופרים, כפרה עליהם, הגדילו לעשות וכפרו אפילו בעצם קיומו של הארון שבו הניח משה את הלוחות (ראו, למשל, רשימתו של אריאל הכהן ב"מחלנים 929" של היום). כמעט כולם התעלמו מגמרא מפורשת הקובעת כי לא רק לוחות שלמים הניח משה בארון, אלא גם לוחות שבורים.
וכשמפלס הכפירה כה גבוה מה הפלא שאף אחד מהכותבים והכותבות לא הזכיר אפילו ברמז את תאריכי שתי (שלושת) הירידות של משה רבינו מהמרום (לא מה"הר"!). התורה אמנם לא מתארכת את האירועים הללו, אך משנה מפורשת והרבה גמרות קובעים בנחרצות את שתי העובדות ההסטוריות הבאות: בשבעה עשר בתמוז שבר משה את הלוחות, ובדיוק שמונים יום לאחר מכן, ביום הכיפורים, הוא ירד בשלום עם לוחות שלמים.
אפילו באתר תתקכ"ט מסתמנת נטיה גוברת להתעלם מהפרטים התלמודיים הללו. אינני בא חס וחלילה להטיל דופי באתר קדוש זה, שמכף רגל ועד ראש אין בו אפילו כותבת אחת, ו(כמעט) כל כותביו רבנים. אני רק מציין את העובדה שאפילו אתר קדוש זה ששם לו למטרה להאיר את תתקכ"ט פרקי התנ"ך מבעד לאספקלריא הרבנית, ממעט להביא גמרות מפורשות בזמן האחרון.
על כן ראיתי לנכון להאיר את שני הפרקים האחרונים (דברים ט י) מבעד לאספקלריא התלמודית, ולשם כך החלטתי לערוך בהם את מעט השינויים ההכרחיים הבאים: בכל מקום שכתוב "הר" (סיני) שיניתי ל"מרום". בכל מקום שכתוב השם המפורש (אותיות יוּדְקֶה וַוְקֶה) שיניתי ל"קדוש ברוך הוא", ואת חלק ממופעי ה"משה" שיניתי ל"משה רבינו". בנוסף לכך הוספתי את התאריכים התלמודיים לגרסה המקראית שהשמיטה אותם (למשל: יום שבירת הלוחות – שבעה עשר בתמוז שנת ב`תמ"ח לבריאת העולם ; יום הירידה עם הלוחות השלמים – יום כפור ב`תמ"ט לבריאת העולם וכך הלאה).
כמו כן ערכתי פה ושם כמה שינויים קוסמטיים קטנים וידידותיים, אך השתדלתי ככל האפשר להיות נאמן לנוסח המקראי. אדגים זאת בעזרת חמשת הפסוקים הראשונים של פרק י:
——————————————————————————–
(אמר משה רבינו): בערב ראש חודש אלול ב`תמח לבריאת העולם אָמַר הקדוש ברוך הוא אֵלַי: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי למרום וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ, וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן".
וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל למרום בראש חודש אלול וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי. וָאֵשֵׁב בָּמרום אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי. וַיִּכְתֹּב הקדוש ברוך הוא עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.
וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, בעצם יום הכפורים, נָתַן הקדוש ברוך הוא אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית: וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, ואשים לצידם גם את הלוחות השבורים אשר שברתי בשבעה עשר בתמוז, ומאז ועד עצם היום הזה מונחים הלוחות ושברי הלוחות בארון".
——————————————————————
לפני עשרים שנה, בראש חודש אלול תשנ"ה, דרשתי את דרשת החיזוק הבאה בפני תלמידות ותלמידי בית המדרש לרבנים בפילדלפיה שבו לימדתי. אני מביא כאן קטעים נבחרים מתוך דרשה זו למרות שעדיין לא הצלחתי לתרגמה מאנגלית מדוברת לעברית "ספרותית". דרשה זו איננה קצרה (גם לאחר נסיונות הקצור שלי), היא מיועדת לכל המעוניינים להקדיש לה עשר דקות. לא רק לאלו המתעתדים להיות רבות ורבנים…
————————————————————————
ראש חודש אלול הוא היום שבו עלה משה להר סיני לקבל את הלוחות השניים. כך, למשל, אנו קוראים בפרקי דרבי אליעזר: "ובראש חודש אלול אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: עלה אלי ההרה …"[1]
התורה עצמה איננה מתארכת את ימי העליות והירידות של משה מהר סיני, כשם שאין היא מתארכת את מעמד הר סיני עצמו. מהתורה עצמה עולה שמעמד הר סיני היה אי שם בחודש השלישי (סיון) בתחילת הקיץ החם של מדבר סיני. אבל חז`ל קבעו לדורות כי התורה ניתנה בששי בסיון, ולמחרת עלה משה להר, וכעבור ארבעים יום – בשבעה עשר בתמוז – ירד משה מההר ושבר את הלוחות אל מול עגל הזהב.
המשנה במסכת תענית מתארת את השבעה עשר בתמוז כאחד משני הימים הרעים בשנה – היום השני הוא תשעה באב – "חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר… "[2]
משהו באנרגיה של שני התאריכים הללו הוא שלילי ביותר. ממש הרסני. מרשם לאסונות. דברים רעים אירעו בתאריכים אלו גם לאבותינו שבמדבר וגם לאבותינו שבמקדש. לא כדאי להשקיע בשבעה עשר בתמוז ובתשעה באב – לא במישור היצירתי ולא במישור הרוחני או הכלכלי. באופן מיוחד מומלץ מאד שלא להתחתן בתאריכים הללו.
לעומת זאת, מיד בעקבות הקטע אודות שני הימים הרעים ביותר, עוברת המשנה לדבר על שני הימים הטובים ביותר בשנה: "לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים"[3] – המשנה איננה מביאה פירוט של האירועים הטובים שאירעו לישראל בשני ימים טובים אלו, אבל הברייתות מרחיבות על כך את הדיבור. הן מדברות על הרבה אירועים טובים – הסטוריים וקוסמיים – שאירעו לאבותינו בחמישה עשר באב וביום כפור. מתיאור האירועים הללו עולה שבכוחם של שני תאריכים אלו למשוך אנרגיה חיובית ולשים קץ לאסונות. כדאי מאד להשקיע בשני הימים הללו.
היום בעל האנרגיה החיובית ביותר בשנה הוא יום כפור שהוא "יום סליחה ומחילה יום שנתנו בו לוחות אחרונות"[4] – האירוע הטוב ביותר בכל הזמנים הוא האירוע המדהים שבו ירד משה מההר ולא שבר אפילו לוח אחד… אנרגיות רבות של רכות ורחמים צריכות לרדת לעולם ביום כזה. כמעט כמו האנרגיות הדרושות להביא לעולם יום שאין בו אפילו תאונת דרכים אחת. רק שילוב מיוחד של אנרגיות ברוכות כאלו עשוי למנוע מעם שלם מלסגוד יום אחד לעגל הזהב. ורק שילוב מיוחד של אנרגיות ברוכות כאלו עשוי להביא לכך שהיום המיוחל הזה יהיה בדיוק אותו היום שבו יורד מנהיגו של העם מההר ושני לוחות אבנים בידו. אין בכלל סיכוי שנס כל כך מורכב יתרחש בכל יום אחר מיתר 364 הימים של השנה.
בנקודה זו כדאי לשים לב לשני ימי הירידה של משה מהר סיני – יום הירידה הראשונה הוא שבעה עשר בתמוז ויום הירידה השניה הוא יום כפור. שניהם ימי צום, אך מה רב ההבדל בין שני הצומות הללו. הצום האחד – זה של השבעה עשר בתמוז – הוא מתוך אבל וכאב על הרוע והזעם והאנרגיה השליליים ; הצום השני – זה של יום כפור – אין בו כלל וכלל משום האבל אלא משום ההתעלות. "יום הכפורים הוא זכות משה רבנו שהוריד לוחות אחרונות", כך כותב בעל ה`שפת אמת", "רק ביום הכפורים נדמו כל בני ישראל למלאכי השרת בכח הארת משה רבנו שהכניס עצמו בכלל ישראל. לכן צריכין להיות אגודה אחת ביום הכפורים ואז שורה זכות משה רבנו. וכך מתממש בנו מה שכתוב במסכת תענית "לא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים"
הצום של יום הכפורים הוא צום של התעלות. ביום כפור מתעלה כל אחד ואחת דרך ה`נקודת משה` שלו לדרגה של מלאך המשוחרר מכל הצרכים החומריים. האנרגיה הטובה של היום הזה היא כל כך מעולה, שהיא מעלה את כולנו למרום יחד עם משה רבנו, על מנת לרדת משם עם לוחות שלמים.
ביום כפור יורד כל אחד ואחת מאתנו מההר האישי שלו עם הלוחות השלמים שלו. דממה קדושה מקבלת את פניו כשהוא יורד מההר. כמו הדממה הקדושה האופפת את ירושלים ביום הזה. אף מכונית לא מפרה את הדממה. אף פרסומת טלוויזיה. אפילו לא עגל זהב אחד…
כדי שכך אמנם יקרה ביום כפור הבא עלינו לטובה על כל אחד ואחת מאתנו להאמין שיש בו `נקודת משה רבנו` אישית משלו. בעל ספר `משיבת נפש` קובע כי ישנה "נקודת משה רבנו, עליו השלום, שמלובש(ת) בכל אחד מישראל, והנקודה הזאת עומדת בין שמד לרצון…".
ואם בכל אחד מישראל יש `נקודת משה רבנו` על אחת כמה וכמה שבכל אחת ואחד מכם המתעתדים לכהן ברבנות חייבת להיות נקודה כזו. על כל רבה ועל כל רב להסתכל עמוק לתוך נבכי נשמתם כדי שיאתרו בה את נקודת משה רבינו האישית שלהן.
אם את רבה שרוצה להעביר מסר כלשהו לקהילה שלך, כדאי לך ללמוד מכשלונו ומהצלחתו של הרב הראשי בכל הזמנים – משה "רבינו": אל תנסי להעביר את המסר הזה בשבעה עשר בתמוז – כולם ירקדו סביב עגל הזהב ואף אחד לא יקשיב לך. חכי ליום כפור…
אבל כדי שהמסר שלך ייקלט ביום כפור עליך לעלות להר האלוהים שלך כבר בראש חודש אלול. לפני כן כדאי לך מאד לפסול לעצמך שני לוחות כלוחות הראשונים אשר שיברת, כמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ: וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר"[5] –
אל תצפי ממישהו בפסגת ההר שיחכה לך עם לוחות מוכנים – פסלי לך לוחות משלך. ושיהיה לך ברור: אם לא שברת את הלוחות הראשונים בשבעה עשר בתמוז, אין כל טעם שתעלי להר בראש חודש אלול. "חבל על הזמן", כמו שאומרים הישראלים, גם אם תחזיק מעמד ארבעים יום וארבעים לילה, אף אחד מהקהילה שלך לא יקח אותך ברצינות כשתרדי אליהם ביום כפור. אפילו אם תחצבי להבות בדרשתך…
אז איך אפשר ללמוד מכשלונו והצלחתו של משה, ולעלות בראש חודש אלול עליה נכונה? – קודם כל, כאמור, על כל אחד ואחת מאתנו להאמין שיש בו `נקודת משה רבנו` אישית משלו. דרך הנקודה האישית הזו יעקוב כל אחד ואחת אחר הקורות אותו ממעמד סיני האישי שלו ועד ראש חודש אלול. שמונים יום בין הששי בסיון הוא יום מעמד הר סיני לבין ראש חודש אלול. עוד ארבעים יום נותרו עד יום כפור – סך הכל מדובר במאה עשרים יום שבין יום מתן תורה ליום הירידה עם הלוחות השלמים. מאה עשרים יום של תהליך שחוזר על עצמו מדי שנה בשנה דרך "נקודת משה" האישית של אחד ואחת מאתנו.
תחילתם של ארבעים הימים הראשונים באופוריה של מעמד הר סיני, וסיומם במשבר הבלתי נמנע של שבעה עשר בתמוז. אותיות "שבעה-עשר" טומנות בחובן שילוב קשה של "שבר" ו"שבעה". כל אחד ואחת מאתנו חוה את מעמד הר סיני הקולקטיבי. היא היתה חייבת להיות שם. ההר נכפה עליה כגיגית, ומרוב פחד היא נאלצה לומר "נעשה ונשמע" עם כולם. מי שהחליט ללכת בדרכו של משה "רבנו", מצא את דרכו האישית אל ההר ואולי אף למרום. שם הוא התבודד עם אלוהיו ולמד בדבקות את תורתו. ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. כמו מלאך. כמו מלאך מנותק. עד שנאלץ לחזור אל המציאות האכזרית של העגל, ונאלץ לשבור את הלוחות ולעבור את המשברים הקשים ביותר.
—————————————————————————-
ומה קורה לאחר שבירת הלוחות? כלומר, אם החויה של שבירת הלוחות מוכרת לנו, מה עבר עלינו לאחר מכן? ומה עבר על משה? מה עבר על משה למחרת השבעה עשר בתמוז שגרם לו לעלות כפי שעלה בראש חודש אלול?
במלים אחרות: מה היה אופיים של ארבעים הימים האמצעיים? כאן ישנה מחלוקת ידועה בין המדרשים השונים שממשיכה להיות מחלוקת בין גדולי הפרשנים. על פי הפירוש שאימצו לעצמם רש"י והרשב"ם גם ארבעים הימים האמצעיים עברו על משה בהר. יום לאחר ששבר את הלוחות עלה משה אל ההר מיוזמתו. לא כדי ללמוד תורה עם אלוהים ארבעים יום וארבעים לילה אלא כדי להתפלל אליו ארבעים יום וארבעים לילה ולגרום לו לחזור בו מכוונתו הרעה להשמיד את עם ישראל. במהלך ארבעים הימים הללו, מספרת הגמרא, "לא הניח משה זוית ברקיע שלא נתנפל עליו".[6]
בסוף ארבעים ימי התפילה ירד משה לכמה שעות אל העם, והיתה זו ירידה לצורך עליה. ירידה שניה לצורך עליה שלישית.
לעומת זאת, לפי הפירוש שאימץ הרמב"ן, נשאר משה עם העם את ארבעים הימים שבין שבעה עשר בתמוז לראש חודש אלול. במהלך ארבעים הימים הללו למד משה מקרוב על כל מה שהביא למעשה העגל, ולימד את עצמו לחיות עם אנשי הקהילה שלו, מבלי לברוח אל ההר. באופן כזה סיגל משה לעצמו את דרגת אהרן שהיה אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. בארבעים הימים האמצעיים הבין משה שהלוחות נשברו גם מפני אהבת התורה היתרה שלו שבאה על חשבון אהבת הבריות שלו. היה לו הרבה יותר קל להתבודד עם אלוהים ארבעים יום וארבעים לילה מאשר להתערב בעם. ואת זה, על פי הפירוש השני, לימד משה את עצמו בארבעים הימים האמצעיים. והלימוד הזה הוא תנאי הכרחי לעלות בראש חודש אלול אל ההר על מנת לרדת ממנו ביום כפור מבלי לשבור את הלוחות פעם נוספת.
לפי שיטה זו (של הרמב"ן) נשאר משה עם העם בתחתית ההר את ארבעים הימים שבין שבעה עשר בתמוז לראש חודש אלול. במהלך ארבעים הימים הללו לימד משה את עצמו לחיות עם אנשי הקהילה שלו, מבלי לברוח אל ההר. הוא למד להקשיב לצרכים הראשוניים של העם. תוך כדי כך הוא הבין מקרוב מהם הצרכים הבסיסיים שגרמו להם לעשות את העגל, וכיצד אפשר לספק את הצרכים הללו. מיום ליום התברר לו שהיה פגם גדול בעצם ההעדפה שלו להתבודד עם אלוהים ארבעים יום וארבעים לילה על פני ההתערבות בעם.
בארבעים הימים הללו עבר משה תיקון גדול. הוא לימד את עצמו לשים בצד את החיפוש אחר האמת האינדבידואלית שלו, ולשים בראש מעייניו את האחריות לזולת ולקהילה. לא לאלוהיו הוא הקשיב בארבעים הימים הללו ולא לעצמו. לאנשים הרבים המקיפים אותו הוא למד להקשיב. באופן כזה הפך משה להיות מ"משה האיש" ל"משה רבינו". בזמן העליה הראשונה מכנים העם את מנהיגם כ"משה האיש". כשבאו בני ישראל אל אהרן ובקשו ממנו לעשות להם עגל זהב אמרו לו כך: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". בזמן שמשה התבודד עם אלוהיו חשו בני ישראל שאין הוא `משה רבנו` אלא `משה האיש` שמעדיף להקשיב לעצמו ולאלוהיו על פני ההקשבה לאנשי הקהילה שלו.
לאחר ארבעים ימי התיקון שקדמו לראש חודש אלול לא מכונה עוד משה על ידי אנשי קהילתו כ"משה האיש". המנהיג היהודי של כל הזמנים מזוהה בתודעתנו כ"משה רבנו" למרות שאף פעם הוא לא נקרא כך בתורה. משה שבתודעתנו איננו "משה האיש" אלא הרב הראשי של כל הזמנים. המודל האידיאלי של מי שלימד את עצמו לא להסתפק בלהיות "איש" המחפש את האמת הפרטית שלו אלא "רבינו" החש אחריות כלפי כל חברי וחברות קהילתו…
[1] וביתר פירוט ראי/ה גם רש"י על פסוק יח בפרק שלנו (ט) דבור המתחיל "ואתנפל לפני ה` כראשונה ארבעים יום" – שנאמר (שמות לב, ל) ועתה אעלה אל ה` אולי אכפרה. באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום. נמצאו כלים בכ"ט באב. שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה (דברים י, א) פסל לך שני לוחות, עשה עוד ארבעים יום, נמצאו כלים ביום הכפורים. בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ואמר לו למשה (במדבר יד, כ) סלחתי כדברך. לכך הוקבע למחילה ולסליחה.
[2] משנה תענית פרק ד משניה ו
[3] שם שם ח
[4] בבלי בבא בתרא קכא א
[5] שמות לד א-ב
[6] מדרש תהלים מזמור צ`