מוצאי שבת. אני מתפלל ערבית עם אלפי תלמידיו של רבי עקיבא במחנה המעצר סורא שלוש. זרקורים רבים מקיפים את גדרות התיל ומאירים את המחנה באור יום. מגדלי שמירה פזורים בין הזרקורים ומילואימניקים מגדוד אחר צופים בהם. בין המגדלים והתיל תקועים ברזלי זווית חלודים בגובה שני מטר, ובד יוטה מתוח לאורך ברזלי הזווית ומונע ממני את הראייה פנימה. אני יכול להבחין רק בצלליותיהם ולשמוע את תפילתם. לאט לאט אני מרגיל את עיניי לראות מבעד ליוטה ואני מבחין בסרבליהם הכחולים ובתנועות התפילה שלהם.
לפני שעה ארוכה סיימו כבר מאות המואזינים של עזה את תפילת ערבית בכל המסגדים, אבל תלמידי רבי עקיבא מאריכים בתפילתם. קולו של שליח הציבור שלהם עמוק ושקט וחודר, והם עונים לו ברוגע מאופק. רק כשהם מגיעים ל"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הם מגבירים את קולם ומרסנים את גלי הים, אחר כך הם ממשיכים לסלסל בשקט החודר. הם הוגים כל הברה והברה, ב"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד" הם מאריכים ב"אחד"; ב"אללה אל אכבר" הם מאריכים ב"אללה".
ואני מצטרף אליהם מעבר למחיצת היוטה, כמו אישה בעזרת נשים. שפתיי נעות וקולי אינו נשמע ופנקסי צמוד ללוח לבי כמו סידור "צאינה וראינה" של סבתא שרה. כמו קרבן מנחה. וכשהם כורעים על ברכיהם ונופלים על פניהם, אינני מצטרף אליהם מחמת הבושה שאני מתבייש מפני התצפיתנים על מגדלי השמירה.
בכל פעם שאני מגיע לכאן אני נעקב על ידי התצפיתנים. הם כבר יודעים שאינני חשוד. אני סתם תמהוני בעיניהם, צייר אולי, שרושם לתוך פנקסו את גווני הכתום-ורוד-סגול-אדום-ארגמן-לילך המתכהים מרגע לרגע, עד שהאופק הכחול כהה של הים נבלע לחלוטין בתוך האופק הכחול כהה של השמים. עד שאחרון העפיפונים הופך להיות כוכב.
בחושך המשתרר אני סוגר את הפנקס כמו שסבתא שרה היתה סוגרת את הסידור. אחר כך אני צועד שלושה צעדים אחורה – פניי אל הים שהוא ארון קודש ענקי שפרוכתו הסגולה מתקדרת. אחר כך אני תולה את רובה הסער על כתפי, ואני חומק בלאט, רחוק ככל האפשר מהתצפיתנים. קולות אחרונים של תפילה מתחלפים במנגינות של לימוד. תלמידי רבי עקיבא שבים לשאת ולתת במלחמתה של תורה, ואני חוזר אל הבסיס.
במועדון השקם של הבסיס כבר מצטופפים כולם סביב מסך שחור לבן מרצד. נסים קיויתי מתאר בפעם המי יודע כמה את השערים שנכבשו בשני המשחקים הראשונים של אליפות אירופה. כל הנוכחים במועדון הם פרשני כדורגל. כולם נושאים ונותנים בלהט בסוגיית שערו של בוטרגניו (ה"עיט") מספרד. (היה או לא היה נבדל).
קרקעית המועדון מרוצפת בקליפות גרעינים, עשן סמיך עולה מעשרות מאפרות מאולתרות מפחיות ריקות של פחיות קוקה קולה. כולם מרימים את קולם בלהט הוויכוח. אי אפשר לשמוע את נסים קיויתי מפני השאון. רק לראות את שפתיו נעות.