בתחלה כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה, עלו רבי חייא ובניו ויסדוה. חזרה ונשתכחה במאה ה-20, ארי אלון ושותפיו יסדוה. אבל הם כבר ביקשו ליסדה כתורה שונה בתכלית.
התנועה הציונית מבראשיתה התאפיינה בהתרחקות מהדת, כחלק מהרצון ליצור הנגדה ליהדות הגולה. הדור הראשון והשני למפעל הגדול הזה עוד הכירו היטב את ספרות המקורות של היהדות, אבל אלו שבאו אחריהם הרבה פחות. וכך, ארון הספרים היהודי-דתי נותר במידה רבה במרחבי ידיעתם של הדתיים והחרדים.
המציאות הזו עוברת שינוי בעשורים האחרונים, כאשר יש עניין גובר בציבור החילוני בספרות הדתית הענפה, אבל באופן שתואם את ערכי העולם בימינו. אחד המבשרים המשמעותיים של מגמה זו הוא ארי אלון. מי שגדל בבית ציוני-דתי של רות ושופט העליון מנחם אלון ז"ל (ראו מסגרת) ומגדיר עצמו כדרשן חילוני, , נמנה בשנות ה-70 עם מייסדי המדרשה באורנים - אחד המוסדות הראשונים בארץ שפעלו לפיתוח לימודי יהדות מתוך השקפה שאינה דתית, ולפני כעשור היה ממייסדי הישיבה החילונית בינה.
אלון עושה הכל, כך נדמה, כדי לחלן את התורה, התלמוד, המדרש, ההלכה והאגדה. לפיכך, כשהוא נדרש לנושאי האקטואליה של הזמן האחרון, לא לגמרי ברור אם ביקורתו זועקת יותר ממעמקי השקפתו החילונית, או מחרדתו לכבודה של התורה, באופן שהוא רואה אותה.
כך למשל, כשהוא נדרש לסוגיית השירות בצה"ל במגזר החרדי. נושא זה עלה לאחרונה לכותרות סביב ההתנכלויות לחיילים חרדים, בובת החייל שנתלתה במאה שערים באמצע מרץ עם הכיתוב "חרד"ק החוצה", והפגנות אלימות, בעיקר מצד מה שמכונה "הפלג הירושלמי".
"כל חילול הקודש הזה פוגע קודם כל בערך תלמוד התורה. רק אחר כך זה שחיתות וחוסר מוסריות וטמטום של כל ממשלות ישראל לדורותיהם", אומר אלון בראיון ל"גלובס". "זה חילול קודש, לא רק בגלל שהם גורמים לתורה להיות מזוהה עם חבורת עריקים, משתמטים אוכלי חינם, אלא בגלל שהם גורמים לביטול תורה איום ונורא בחסות האינטרסים הצרים שלהם, ובחסות ראש כנופייתם, הרב שמואל אוייערבך. הרי 90% מאלו המוגדרים רשמית כבחורי ישיבה ש'תורתם אומנותם', לא יודעים ללמוד תלמוד. זה ממש כאב לב גדול לראות איזה עלבון הם מעליבים את התורה. אני זוכר כילד את אביו, הרב שלמה זלמן אוייערבך, שהיה תלמיד חכם מעולה וצנוע, ועצוב לראות את ההבדל בינו לבין הדרך המופקרת והשחצנית שמוביל בנו שהדעות על גדלותו בתורה חלוקות ביותר אפילו בתוך המגזר שלו".
היית שולח את כולם לצבא?
"בהחלט. ואם הם אינם מתאימים לשירות צבאי, מחשש שמא יתגבר עליהם יצרם הרע, הייתי מחייב אותם לשירות לאומי בקהילותיהם. בכל אופן, הייתי מונע מרובם הגדול את החיוב האכזרי שהרבנים החרדים כופים עליהם – להיות בחורי ישיבה בעל כורחם. זאת שערוריה גדולה שלימוד ערכי כל כך, ממשיך להיות חובה שרירותית המוטלת אך ורק על כל הזכרים החרדים ללא יוצא מן הכלל. קודם כל מפני שכפייה כזו מאמללת למעלה מ-90% חרדים, שסובלים סבל גדול מתלמוד תורה ונאלצים להצהיר שהם נהנים מהסיוט הזה. אך עיקר השערוריה נובע מכך שלטעמי, על לימוד תורה אסור להיות חובה אלא זכות - זכותם הגדולה של יחידות סגולה ויחידי סגולה מכל המגזרים – חילוניים, מסורתיים, דתיים וחרדיים. בכל מחזור גיוס הייתי מקצה כאלף מקומות ליוצרות ויוצרים שנפשם חשקה בתורה, והייתי מחתים אותם לכמה שנות קבע ביחידה הנבחרת 'תורתן-אומנותן'".
למה רוב בחורי הישיבה החרדים מהווים, לדעתך, עלבון לתורה? הם לא שמים אותה מעל כל יתר הדברים בחייהם?
"לא. הם מתחזים ללומדי תורה, אבל הם לא יודעים איך עושים את זה. הם מדקלמים את תורתם ומשננים אותה מבלי להעמיק בה ומבלי לבקר אותה ולהקשות עליה. תלמוד תורה אמיתי, לטעמי, הוא קודם כל ביקורת על התורה, ורוב לומדי התורה בישיבות החרדיות לא מסוגלים לבקר אותה, ולא יודעים איך ליצור סביבה של דיאלקטיקה נוקבת, שהיא תנאי הכרחי לכל לימוד. ההתעסקות שלהם בתורה, אינה אלא דקלום עקר של שאלות ותשובות ולא לימוד יוצר של קושיות ופירוקים. זה שיח אנטי-יצירתי וגם יבש ומשעמם".
מה ההבדל בין בית מדרש של שאלות ותשובות לבית מדרש של קושיות ופירוקים?
"'מה השעה?' איננה קושיה, כשם ש'השעה שבע וארבעים' איננו פירוק. שאלות ותשובות מהסוג הזה אינן אלא טריוויה, שאת המענה להן ניתן למצוא אצל כל 'רב גוגל' מצוי. היחס הדיאלקטי בין הקושיה והפירוק, שוכן הרבה מעבר לתחום האינפורמציה הטריוויאלית. הקושיה מצביעה על פגם מהותי במערכת, והפגם הזה מהווה איום להמשך קיומה. רק פירוקה של המערכת והתקנתה מחדש, יש בה כדי להצילה מן הפגם המהותי שהועלה על-ידי הקושיה.
"לא קל להתעסק בקושיות ופירוקים. החרדים, מעצם מהותם, חרדים להקשות, ומעדיפים לשאול שאלות את הרב, ולקבל את פסיקתו הסדורה כהלכה למשה מסיני. מי שהתורה מהווה עבורו מקור סמכות מאיים, יתקשה מאוד להקשות עליה קושיות מהותיות. רק תלמידי ותלמידות חכמים יוצרים ומהפכנים שתורתם היא מקור השראה מענג, ירשו לעצמם להקשות קושיות. רק הם יהפכו עוד ועוד בתורתם הנלמדת עד שימצאו את נקודת התורפה האקוטית החבויה בעומקיה.
"יש לדעתי קשר עמוק בין 'פירוק-קושיות' של הארמית התלמודית לבין 'פירוק-מוקשים' של העברית הישראלית הצבאית. השדה המילולי של פירוק-קושיות אינו אלא השתקפות השדה המעשי של פירוק-מוקשים. שני השדות הללו הם שדות קיומיים ביותר ושניהם מסוכנים וקטלניים. החיים והמוות הם ביד הלשון המקשה קושיות לפחות באותה מידה שהם ביד הזורעת מוקשים. והאחריות המוטלת על מפרק המוקשים המילוליים, גדולה לא פחות מזו המוטלת על מפרק קושיות הנפץ".
מהו לימוד התלמוד שאתה שואף אליו?
"לימוד תלמוד - כל תלמוד - הוא חשיפת הפער בין המשנה הרעיונית הסדורה והפסקנית לבין הגמרא הנפשית הסתורה והספקנית שלה. המשנה הסדורה שלי, למשל, מכילה אוסף של הלכות המטיפות לסובלנות, פתיחות, הומניזם, פמיניזם ועוד. לעומת זאת, הגמרא הנפשית הסתורה שלי מסתירה בין כנפיה לא מעט אלימות, קנאות, חרדיות, שוביניזם, יהירות ועוד. תלמודי האישי יתחיל להיווצר רק כאשר אתחיל להיות מודע לפער הטראגי שבין אוסף ההלכות הפוליטי-קורקטי של משנתי ובין אוסף הסתירות שלהן המודחק בגמרא הנפשית שלי. רק ניסיונות כנים לגשר בין משנתי הרצויה והגמרא המצויה שלה, יהפכו את ההתעסקות בהם ללימוד תלמוד. רק שנים האוחזין בסתירות ההכרחיות שבין משנותיהם וגמרותיהם, יהפכו את החברותא שלהם לחברותא תלמודית. וחברותא לומדת כזו יכולה להתחולל אך ורק על-ידי מפרקים אמיצים של קושיות נוקבות המערערות על כל השיטה".
----
אחד ממוקדי המתיחות בשנה האחרונה בחברה הישראלית, נוגע לשתי מהפכות שמתרחשות בצה"ל בשני העשורים האחרונים – השילוב במקביל של הכיפות הסרוגות והנשים. על רקע המתח זה, השמיע הרב יגאל לוינשטיין ביקורת חריפה ובנימה מזלזלת כלפי בכירים בצבא, להטב"ים וצעירות דתיות שבוחרות לשרת בצה"ל.
אלון מצטרף לביקורת הרבה שהופנתה בחזרה כנגד אחד ממייסדי המכינה הקדם צבאית הראשונה בישוב עלי שבשומרון, אבל ממקום מעט שונה:
"החבורה הזו בנוסח לוינשטיין נמצאת בתהליך של פשיטת רגל. הפחד שלהם מהארוס (אל האהבה והתשוקה המינית במיתולוגיה היוונית), והאובייקטיביזציה של האישה פוגעים קשות בתהליך התחדשותה של התורה. תהליך פשיטת הרגל נובע מעצם העובדה שבנות מנועות מלהשתלב בתלמוד תורה במכינות ובישיבות שלהם. על פי ההלכה החילונית שלי ישיבה שאין בה שילוב של בנות ובנים היא חילול הקודש. היא גוזרת על תלמוד התורה שלה שיהיה פגום ומסורס".
ההצדקה להפרדה נובעת מחשש להסחת הדעת מהלימוד עצמו לנושאים אחרים, שגם אם הם חשובים, מקומם וזמנם הוא אחר. אין בזה טעם?
"אני מכיר את הטיעון הזה וגדלתי עליו, נורא עצוב לשמוע אותו. ממש גורם לי לבכות.
אין כל הצדקה להפרדה הזו. היא נובעת מדיכוי הארוס. החטא הקדמון של היהדות החרדית הפוריטנית לדורותיה נעוץ, לדעתי, בהפיכת האֶרוֹס הטוב ל"יצר הרע".
לידתו בחטא של המושג "יצר הרע" היא תוצאה ישירה ומרה של מהלך מדרשי פוריטני לפסוק "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח כא) שהמילים "יצר" ו"רע" מופיעות בו בסמיכות. סמיכות זו הוציאה את הפסוק מהקשרו והובילה גם ליצירתו של המושג הרע "יצר הרע" וגם לזיהויו של היצר "הרע" עם הנעורים, שהרי "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו".
הזיהוי האכזרי הזה של היצר עם הרוע ועם הנעורים הוא מגה פיגוע פוריטני איום ונורא שריקושטים שלו מתפוצצים עד עצם היום הזה הן בשדה המוקשים של הנוער החרדי האנטי ציוני (בחורי הישיבה המפגינים מכנופיית אויערבך) והן בשדה המוקשים של הנוער החרדי הציוני (הסחבקים הקרביים של לוינשטיין). לא מכיר רבנים בשני מגזרים חרדיים אלו שמעוניינים בכלל לפרק את שדה המוקשים הזה. בוודאי שה"ה אויערבך את לוינשטיין לא מעוניינים בכך. הם ימשיכו להזהיר בלהט את נעריהם שעליהם לעשות הכל כדי שלא יבואו רחמנא ליצלן לידי שז"ל (שפיכת זרע לבטלה), מפני שהשולחן ערוך קובע בפירוש כי "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה" (שולחן ערוך אבן העזר כב א)
"לוינשטיין צועק 'שיגעו לנו את הילדות' (הכוונה לצעירות הדתיות, מעצם גיוסן לצה"ל – י.מ). ואני אומר לו: 'תפסיק אתה לשגע את הילדות' - תן להן ללמוד תורה יחד איתכם. ממה אתם מפחדים? הן לא מפחדות. החוויה הכי קשה שאני זוכר כילד בבית הכנסת, זו הדממה המעיקה מעזרת נשים. הפעם היחידה שמותר להן להשמיע קול היא בשעת זריקת סוכריות בבר מצווה. אני יודע שהמציאות הזו השתנתה, למשל עם 'קולך' (תנועה פמיניסטית דתית שמקדמת שוויון במגזר). אני מכיר את הפעילות שם באופן אישי. זה דבר משמעותי שקורה בתוך הציונות הדתית, ואני מאחל להן הצלחה מכל הלב. עד ההצלחה שלהן תימשך שליטת הרבנים, ונשים לא תוכלנה להיות ראשות ישיבות, ולא רמט"כליות.
"נער הייתי וגם זקנתי וכבר למעלה מארבעים שנה אני לומד ומלמד תורה בבתי מדרש מעורבים שלומדים בהם נשים וגברים, ובמהלך כל השנים הללו אני מדיר את רגליי מבתי מדרש שמדירים נשים. בתי מדרש מדירים כאלו שגעו לנו את הילדים ואת הילדות".
מאין הבעיה לתפיסתך?
"זה מה שקורה כשאנשים תקועים כל הזמן עם התורה כמקור סמכות מאיים. כמו למשל כל מחול השדים הזה שהם מחוללים סביב 'קול באישה ערווה' (המקור מהתלמוד לאיסור לשמוע שירת אישה). מה הבעיה היום בתודעה הישראלית? - שהיא מזהה את התורה עם פונדמנטליזם חרדי מדיר נשים, ומסרבת עדיין להפנים את המהפכה הפמיניסטית המתחוללת בעולם התורה המתחדש. צריך לשחרר את התודעה הישראלית מזיהוי התורה עם חרדים הנאחזים בקרנות המזבח של 'השולחן ערוך' (ספר הלכה משפיע שנכתב במאה ה-16 על-ידי רבי יוסף קארו).
"אני מבין לגמרי את הצורך של חברה, כל חברה, שתהיה לה גם הלכה וגם אגדה, אבל גישת ההלכה החרדית המחמירה עם השולחן ערוך, היא תוצאה ישירה של תהליך הרבניזציה של התורה ושל ארון הספרים היהודי. התורה כלואה בידי הרבנים ורק תהליך של דה-רבניזציה ישחרר אותה.
מה הם עושים לה כל כך רע לדעתך?
"אם סינדרום דיכוי הארוס וטרור השז"ל לא מספיק בעייתיים אביא דוגמה נוספת מתחום התפילה. צמד המילים 'סדור תפילה' הוא, לדעתי, אוקסימורון גדול. למה אוקסימורון? כי התפילה היא מעצם מהותה הדבר האחרון שמצריך סידור. התפילה מעצם מהותה (בתנך למשל) היא חופשית וספונטנית ואינה מקובעת על זמן מקום נוסח פורום (מנין) ומין (רק גברים. נשים לא מצטרפות למנין). הסידור המקובע הזה פוגע בחוויה והצורך הבסיסיים של כל איש ואישה להתפלל.
"אז אני מבין שצריך הלכה ומצוות והן צריכות לנגוע במציאות שחיים, אבל צריך להוציא ממנה את הגורמים המקבעים בסגנון הסידור-תפילה והשולחן ערוך. הפונדמנטליזם הוא האויב הגדול של התורה. הוא מכלה בה כל חלקה טובה".
------------------------------------------
אלון למד במדרשיית נעם בפרדס חנה. לאחר שירותו הצבאי הוא חזר בשאלה ("לא אוהב את המונח הזה") וחדל לקיים אורח חיים דתי. בשנות ה-70, כאמור, הוא נמנה עם מקימי המדרשה באורנים. בשנות ה-90 הוא שהה בארה"ב, בפילדלפיה, כחבר פקולטה בבית מדרש לרבנים של התנועה הרקונסטרוקטיבית, זרם ביהדות המודרנית, שם הסמיך יותר מ-100 נשים וגברים לרבנות, וכשחזר לארץ, היה ממייסדי "בינה". לאחרונה עבר להתגורר מצפון לכנרת, בכפר הקהילתי חד נס ("תמיד אזור הכנרת דיבר אליי. לחיות בגליל, זה להיות במאות הראשונות לספירה"). מלבד בינה, הוא מלמד עתה במכון שיטים שבקיבוץ בית השיטה ובמדרשת השילוב בנטור שברמת הגולן – ישיבת הסדר שבה לומדים יחד בנים ובנות, חילונים ודתיים. במהלך השנים פרסם שלושה ספרים וכן עשרות קונטרסים וחוברות דרשניים בנושאים שונים מתולדות הציונות ומדרשים מחלנים אודות פרשת השבוע.
בספרו האחרון שראה אור, "בא אל הקדש" (הוצאת "ידיעות אחרונות", 2005), הוא לא חושך שבטו מהוראות וסיפורים רבים בתורה. גם על סיפור הגדת פסח, הוא לא פוסח שם.
על רקע הביקורת הרבה העולה מהספר, מתאר אלון את הסתכלותו על מקורות היהדות באור מעט אחר. לדבריו, "הפסקתי להתייחס לתורה כמקור סמכות, כדי שאוכל ללמוד אותה. לפני כן לא למדתי אותה, פחדתי ממנה. לא יכולתי להבין איזה עומקים ומרחבים יש בה. היא היתה בבחינת 'כזה ראה וקדש'".
אתה אדם שגדל בבית דתי, הוריד את הכיפה ולא מפסיק להפוך בספרות היהודית-דתית, אבל ממקום ביקורתי. ומכל זה בחרת להגדיר את עצמך כ"דרשן חילוני".
"בשנות ה-70 של המאה הקודמת שנאתי להיקרא 'חילוני'. המונח האומלל 'דתל'ש' טרם היה אז, ואני סירבתי לתאר את עצמי כדתי לשעבר, שהפך להיות חילוני. בעולם ה'דתי' שממנו באתי, היה למלה 'חילוני' דימוי שלילי ביותר של ריקנות, יאוש, חוסר-ערכים, סמים ומין, ואילו המלה 'דתי' הכילה בתוכה את כל האור, היופי, החום, הקסם, האושר, הטוהר, האמת, היציבות, הנכונות, הנאמנות, היושר, האהבה, הנחמדות, הנעימות, המקובלות, הזוך והזוהר. באותן שנים הרציתי בעשרות סמינרים ציוניים וסיפרתי לכל שומעיי שאני יהודי ריבוני שהיה יהודי רבני ויצא לחופשי. פעם אחר פעם שיננתי את כל תורתי.
"שנים רבות עברו מאז, ובמהלכן למדתי לאהוב מאוד את ה'חילוני' שבי. בנוסף לכך למדתי במהלך השנים הללו שחילוניותי נובעת מתוך המשמעות הקדומה ביותר של המלה 'חילוני' המופיעה בתרגומו של אונקלוס (מהמאה השניה) למלה המקראית "זָר". החל מהמאה השניה משמעות המלה 'חילוני' היא זר שאינו נמנה על מעמד כוהני הדת וככזה הוא מנוע מלבוא אל הקודש.
הצירוף 'הַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת' מופיע פעמים רבות בתורה ותרגומו הוא 'וחילוני דיקרב יתקטיל'".
מיהו, אם כך, חילוני?
"כל יהודי (משבט יהודה) או כל ישראלי (מבני ישראל). ובמילים אחרות: כל ישראל חילונים..."
אבל מעמד הכוהנים כבר מזמן איננו המעמד השליט בממסד הדתי היהודי. מה אם כך משמעותו העכשווית של המושג "חילוני"?
"אכן, בעידן הפוסט-מקראי איבד המעמד הכהני את כל כוחו, והמעמד הרבני השתלט במקומו על הקודש. עידן זה נמשך עד ימינו. עד עצם היום הזה עושים הרבנים הכל כדי להיות המתווכים הבלעדיים בין אלוהיהם לבין צאן מרעיתם שאינו אלא עדר של גברים חילוניים שלא הוסמכו לרבנות".
ומה באשר לנשים?
"כל נשות הקהילה הרבנית הן חילוניות. נקודה. לכולן אסור אפילו לחצות את המחיצה החיצונית החוצצת בינן לבין הגברים, שמחיצה פנימית חוצצת בינם לבין הרבנים. חלק מנשים אלו הפכו לאחרונה לחילוניות אקטיביות השואפות לבוא אל הקדש, והמאיימות על שליטתם של כהני הממסד הרבני. מעשי החלוּן שלהן, כך אני מעריך ומאמין, עתידים להסיר הן את המחיצות בין עזרת הנשים לעזרת הגברים, והן את המחיצות שבין העזרה החילונית ל'קדש הקדשים' הרבני... אני מעריך ומאמין שמעשי החִלוּן הקדוש של חלוצות אלו יחישו את תהליך הדה-רבניזציה ויביאו לנו את בשורת האביב הפוסט-רבני".
אתה כותב בבא אל הקדש: "החיים על-פי ה'שולחן ערוך' הם חלק בלתי נפרד מעבדות מצרים". מה הכוונה – בגלל הצלחת מעשה אלוהים במצרים, נפל עלינו כל סט ההוראות הזה, על כל המקובעות והאנכרוניזם שבו?
"את ההשוואה הזו, בין השולחן ערוך לעבדות מצרים, עשה חיים נחמן ביאליק במסתו המכוננת 'הלכה ואגדה', שהתפרסמה באודסה ב-1917, בדיוק לפני מאה שנה.
"ביאליק היה איש הלכה בגופו ובנפשו, שהקדיש את חייו ליצירת הלכה יהודית חדשה בארץ ישראל. כולם ראו בו (בצדק) משורר ענק ואיש אגדה אגדי, אך לעניות דעתי הוא היה גם ענק בודד בגנו ההלכתי. כל ימיו חי כאדמו"ר בודד, שבכל דרשה מדרשותיו הזהיר את רבבות חסידיו שאם לא יתחילו כאן ועכשיו בתהליך מעמיק ושיטתי של חִילון ההלכה, יירד לטמיון כל המפעל הציוני ותישאר ממנו רק אגדה יפה ועצובה. אגדת עם.
"החסידים, כדרכם של חסידים-שותים, בלעו את דרשותיו מבלי לעכל, על מנת שיוכלו לשתות בצמא את ניגוניו. מרוב התמוגגות הם הדחיקו שוב ושוב את העובדה שהאדמו"ר שלהם גם דורש מהם מדרשי הלכה מחייבים.
ב'הלכה ואגדה' שלו הוא כותב: 'הנה הולך וגדל דור באוויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכלם הבל פה ורוח שפתיים. הולכת ונבראת מן יהדות של רשות... כל הדברים הללו תלויים בשערה של איזו חבה: חבת הארץ, חבת שפה, חבת ספרות... חבה? אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה? והיא בטבעה אינה אלא רשות'.
"'החובה היכן?', מקשה האדמו"ר ביאליק שוב ושוב, היכן ה'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים' של דורנו? מה, אם בכלל, מחייב אותנו בעולם שכולו אגדה? ואיך זה שיש לנו כל כך מעט הלכות מחייבות?
'בואו והעמידו עלינו מצוות!', הוא דורש שוב ושוב במהלך ה'הלכה ואגדה' שלו, כמו גם ביתר דרשותיו".
ממש נעשה חוזר בתשובה.
"רק לכאורה. לכל המבקרים שיראו בו, רחמנא ליצלן, ניאו-אורתודוכס, הוא הוסיף: 'ובכן, ניתנה ראש ונשובה אל השולחן ערוך? - מי שיגלה בדברי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום' (שם)...
"בקושייתו הרטורית 'ובכן, ניתנה ראש ונשובה אל השולחן ערוך?!', דורש ביאליק דרשה סרקסטית על הפסוק 'ובכן ניתנה ראש ונשובה מצריימה', המופיע בספור המרגלים (במדבר יג). בהשראת המדרש הזה וברוחו של ביאליק כתבתי בספרי 'בא אל הקדש' את הדברים שציטטת – 'לחיים על-פי הלכה חדשה אנו זקוקים, ולא לחיים על-פי השולחן ערוך! החיים על-פי השולחן ערוך הם חלק בלתי נפרד מעבדות מצרים, ואנו באנו ארצה על מנת לבנות בה הלכה חדשה וגואלת....'".
אז מהי משמעותה של יציאת מצרים מבחינתך?
"היא באמת יציאה מתוך עבדות השולחן ערוך אל ארץ חדשה, לקיים מה שאמר מורנו ורבנו ביאליק ב'קומו תועי מדבר' שלו – 'אִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע קוֹל אֱלֹהַּ דֹּבֵר: / לֵךְ! הַיּוֹם אֶל-אֶרֶץ חֲדָשָׁה אַתָּה עֹבֵר!'
"ביאליק הוא האדמו"ר של רבים מבין הדתל"שים העכשוויים ושל הרבה יותר דתל"שים העתידים לצאת מבין המיצרים של השולחן ערוך ולהציף את הארץ בהלכה חדשה ולהעמיד עליה מצוות חדשות דמוקרטיות, שוויוניות, הומניסטיות, סוציאליות פמיניסטיות וציוניות.
"מי שמכיר את העולמות הדתיים והחרדיים מבפנים, יודע שנמצאות שם עתודות בטוחות ביותר של תנועה יהודית חילונית שורשית שתתחולל בארץ הזאת בעשורים הקרובים.
"העתודות הללו כבר שתולות עמוק בקרקע החרדית לסוגיה (חרדית-ציונית, חרדית-לא-ציונית וחרדית-אנטי-ציונית). מהקרקע הזאת יצמחו גוונים רבים של תלמידות חכמות ותלמידים חכמים, שיצטרפו אל בתי המדרש החילוניים של ימינו ויחלנו את התורה לחלונות רבים ומגוונים".
אז סיפור יציאת מצרים שלך הוא חזון חילונה של היהדות?
"אכן. כולנו ניצבים על סף בית המדרש המחלֵן של מורנו ורבנו ביאליק, שכתב (בשירו "על סף בית המדרש") – 'וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס - אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי...'. על כל אחד ואחת מאתנו לרפא את מקדש יי האישי שלה או שלו. אין כל אפשרות לעשות זאת על ידי פסיקת פסיקים פסקנית ואחידה של פוסקי דור פסקנים ואחידים. יש לשבור אחת ולתמיד את הפסקנות הרבנית היהירה הזאת ולעודד ספקנות ריבונית זהירה. יש לגמגם את התורה לשבעים פנים של גם וגם וגם וגם.
"שבעים גמים לתורה ושבעים חלונות קרועים לרווחה. רק על ידי קריעת חלונות כנה וכואבת, ייבנו בארץ הזאת מאות בתי מדרש יצירתיים שתורתן אומנותן ואומנותן תורתן.
"כל המרבה לחלן הרי זה מקודש, ורק אם נלמד את אומנות החִלוּן הקדוש, תהא תורתנו אומנותנו, ונשכיל לממש הלכה למעשה את 'שבעים פנים לתורה'. רק כך נזכה לצאת מעבדות העידן הרבני לחרות העידן הריבוני.
"ובתרגום אונגלוס חופשי: רק אם נשכיל לממש הלכה למעשה את אומנות החִלוּן הקדוש, נזכה להוציא את תורת ישראל מן המיצרים החשוכים של עידן ה'Dos' אל המרחב המואר והפתוח של עידן ה'Windows'".