בתרס"ח (1908) הכריזה הסתדרות המורים בארץ ישראל לראשונה על החמישה עשר בשבט "שהיא עושה אותו מכאן ואילך חג נטיעות לילדים" (מתוך ספר תל אביב בעריכת א. דרויאנוב)
כך הולכים השותלים, השקדיה פורחת,
רון בלב ואת ביד, ושמש פז זורחת,
מן העיר ומן הכפר, צפורים מראש כל גג,
מן העמק מן ההר, מבשרות את בוא החג.
בטו טו טו טו - בטו בשבט. טו בשבט הגיע חג האילנות!
למה באתם השותלים? הארץ משוועת,
נך בקרקע ובצור הגיע עת לטעת!
וגומות סביב נחפור כל אחד יקח לו עץ,
בהרים ובמישור באתים נצא חוצץ.
בטו טו טו טו - בטו בשבט. טו בשבט הגיע חג האילנות!
מה יהא פה השותלים? נטע כל הר וגבע,
שתיל יבוא בכל גומה מדן ועד באר שבע,
יער עד יפרוס צילו וארצנו שוב נירש,
על ארצנו ערומה ארץ זית יצהר ודבש
בטו טו טו טו - בטו בשבט טו בשבט הגיע חג האילנות!
(יצחק שנהר) (ישראל דושמן)
במצעד פזמוני טו בשבט יש תחרות נצחית על המקום הראשון בין "כך הולכים השותלים" לבין "השקדיה פורחת". כשמציבים זה מול זה את שני הפזמונים הללו הם נראים ממש כמו תאומים זהים. שניהם בני שלושה בתים, כל בית בן חמש שורות, כשהשורה החמישית חוזרת על עצמה פעמיים, ושבה כפזמון חוזר בסיומם של יתר הבתים.
שני פזמונים אלו סיפקו לדורות של ילדים את שני משפטי המפתח של טו בשבט : את "טו בשבט הגיע חג האילנות", ואת "בטו טו טו טו, בטו בשבט..."
על חשיבותו של `טו בשבט הגיע חג האילנות` אפשר לעמוד מתוך תיאורו של יום טוב לוינסקי את יום החמישה עשר בשבט תש`ט (1949) אשר "הוחג בירושלים בחגיגיות יתירה כאשר לא ידעה העיר זה דורות רבים"[1]. יום זה נבחר כיום הפתיחה הרשמי של הכנסת הראשונה של מדינת ישראל, ועצם הבחירה הזאת יכולה להעיד על מרכזיותו של טו בשבט בתודעת מנהיגי המדינה החדשה.
כך מתאר לוינסקי את אירועי היום הזה: "עוד בשעות הבוקר המוקדמות נראו ילדי ירושלים עוברים בסך על דגליהם, לבושים פאר במדי צופים ונטיעות בידיהם. ילדי הגנים עטורי זרים ועציצים בידיהם חצו את הרחובות מתרוננים וצוהלים "טו בשבט הגיע חג לאילנות". בשעה תשע החלו התהלוכות המסודרות של תלמידי בתי הספר וארגוני הנוער - הנוטעים הצעירים ואתים ומעדרים בידם האחת, ושתילים בידם האחת. בשעה עשר נתקבלה תהלוכת הנוטעים והשותלים של הדור הצעיר על ידי ראש הממשלה דוד בן גוריון. אותו יום ניטעו ברחבי הארץ אלפי עצים לכבוד הכנסת".[2]
טו בשבט הראשון בתולדות מדינת ישראל מתואר כיום בל יישכח שבו ילדי הגן והכתות הנמוכות צופים מרותקים בתהלוכת הילדים הגדולים, אתים בידם האחת, ונטיעות בידם האחרת, והם צועדים זקופים בקצב "שמאל ימין", ושרים "כך הולכים השותלים"...
הוספתי את הפיסקה האחרונה מזכרוני - לוינסקי לא כתב אותה במפורש. הוספתי אותה כי אני זוכר בדיוק איך צפיתי בהערצה בילדים הגדולים הצועדים ברחוב קינג ג`ורג` בדרך לבן גוריון.
למען הדיוק אני חייב לציין שתהלוכת הילדים השותלים שבזכרוני לא התרחשה בטו בשבט תש"ט, משום שנולדתי קצת יותר משנה לאחר מכן (אייר תש"י). אבל זכור לי כמו היום איך אני, ילד גן ירושלמי, מצטופף בטו בשבט תשט"ו או תשט"ז (יה בשבט תשי"ה או תשי"ו) על המדרכה בקינג ג`ורג`, וצופה בהערצה בילדים הגדולים הצועדים כמו חיילים בדרך לבן-גוריון. אני זוכר כמו היום איך המדריך שלהם שואג "שמאל-ימין" כמו מפקד גדול, ואיך הם הולכים בשורה ישרה ושרים "כך הולכים השותלים", ומניחים את האתים על כתפם כמו רובים. ואני זוכר איך חלמתי אז על היום שבו גם אני אצעד "שמאל ימין" ברחובות ירושלים, רון בלב ואת ביד. בטו טו טו טו. כמו חייל.
אבל לא זכיתי לכך. בתור ילד גדול לא זכיתי אף פעם להשתתף בטקס נטיעות טו בשבט, ומאליו מובן שגם בתהלוכת שותלים לא זכיתי לצעוד מעודי. אחת הסיבות לכך נעוצה בעובדה שלמדתי בזרם הממלכתי דתי, ושהיחס של הנהגת בית ספרי לנטיעות היה מאד אמביוולנטי. מצד אחד השתייך בית ספרי לזרם הציוני, והיה כמובן בעד ישוב הארץ והפרחת השממה, מצד שני היו לטקס הנטיעות השלכות מאד חילוניות. הוא הדין, אגב, ביחס לטקסי הבאת הבכורים בחג השבועות, שגם הם איפיינו את התנועה הקבוצית, ואת ארץ ישראל החילונית. שני הטקסים הללו היו בעיני המייצגים הקלאסיים של עולם חילוני קסום וריטואלי. על אף שלא הייתי בדיוק ילד של "חיידר", בכל זאת זוהו הטקסים היהודים של ילדותי עם הספר, עם החדר הסגור, ועם הפרדה מוחלטת בין בנים ובנות.
טקסי הנטיעות והביכורים של הילדים החילוניים, בעיקר ילדי הקבוץ, הלהיבו את דמיוני. הם הדגימו לילד האורבני אורתודוכסי אפשרות של ריטואלים יהודיים פתוחים...
בדיעבד מסתבר שהאידיאליזציה שעשיתי מטקס הנטיעות (ומטקס הבכורים) היתה מוגזמת. יותר מאוחר למדתי לדעת שכל העניין הזה של הנטיעות החל לאבד את עוצמתו כבר לקראת סוף שנות החמישים. בהקדמה לילקוט טו בשבט שהוציאה ועדת החגים הבינקיבוצית ב1960 [3], מתריעים אריה בן גוריון וצבי שוע עורכי הילקוט על כך כי "חדרה השיגרה, ומאחר שהנטיעה חדלה להיות גורם מכריע במרוצת הזמן, ניכרת התרשלות במעמד".[4]
תשע שנים לאחר מכן, במהדורה השלישית של אותו ילקוט הופכת ההתרעה לדאגה גוברת: "לא יכולנו להתעלם מסימני ה"הזדקנות" הניכרים ב"חג האילנות", שהיה כה אהוד במיוחד על ילדינו וחברתנו הקבוצית בשנים עברו"[5].
המרכאות שמסביב לביטויים "הזדקנות" ו"חג האילנות" הם של המחברים עצמם. מסתבר, שלא רק "ילדי החיידר הירוק" מ 1910 הזדקנו ב1969, גם חג הילדים הראשון בהסטוריה הזדקן עימם! עובדה זאת גורמת לעורכים לפנות בפניה הנרגשת הבאה: "אנו פונים לפעילי החג ולמחנכים להתמודד מחדש עם מועד מופלא זה ולא לסתום עליו את הגולל רק משום שלא נותרו בקרבת המשק חלקות מתאימות לנטיעת עצים. בידינו לפתח את אירועי המועד הזה בכיוונים רבגונים נוספים תוך צמידות לערכיו המסורתיים".[6]
הנטיעות, כך מסתבר, חדלו להיות גורם מכריע כבר ב-1960. יתכן שטו בשבט תש"ט, היום בו נוסדה כנסת ישראל, היה נקודת השיא של היום הזה כ"חג האילנות" "חג הנטיעות" ו"חג הילדים". אופוריית הנטיעות שהחלה בסוף המאה ה19 קבלה תאוצה משך כל המחצית הראשונה של המאה ה20, הגיעה לשיאה עם הקמת המדינה, ולקראת סוף שנות החמישים החלה דועכת.