בסופו של דבר נגיע לבראשית ויתברר לנו ששני חגי אילנות הם - "טו בשבט" ו"יה בשבט". שני חגים אלו מתחוללים באותו יום בשנה (חמישה עשר בשבט), ויש ביניהם ניגוד עז ומשלים. בתורה הכתובה אין אמנם כל התייחסות מפורשת לשני חגים אלו, אך הם עתיקים מאד, ותחילתם בבראשית. למעשה, כך יתברר לנו, יש יחס ישיר בין שני החגים הללו לבין שני ספורי הבריאה השונים, המופיעים בזה אחר זה בתחילת ספר בראשית[1]
בסופו של דבר נגיע לבראשית ויתברר לנו ש"טו בשבט" הוא ספור הבריאה הראשון ו"יה בשבט" הוא ספור הבריאה השני. טו בשבט הוא חגם של כל האילנות שנבראו, על פי הספור הראשון, ביום השלישי ; יה בשבט הוא חגם של עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, ושל יתר אילנות גן העדן שנבראו, על פי הספור השני, ביום בלתי ידוע.
בסופו של דבר נגיע לבראשית, ויתברר לנו שכל מה שנכתב כאן (בחלקים הקודמים) על עצים, אקולוגיה, טבע ותיקון עולם נובע מתוך הדיאלקטיקה המרתקת שבין שני ספורי הבריאה, או ליתר דיוק מן האופן המרתק שבו גישרה עורכת ספר בראשית בין שני ספורי הבריאה השונים שהיו לפניה. עורכת זו, כך יתברר לנו, עיצבה משני ספורי הבריאה סימפוניה דרמטית בת שלושה חלקים המתפרשת על פני ארבעת הפרקים הראשונים של ספר בראשית. חלקה הראשון של סימפוניית הבריאה הוא ספורו של אלוהים, חלקה השני הוא ספורו של יהוה אלוהים, ואילו חלקה השלישי הוא ספורו של יהוה.
בחלקה הראשון של הסימפוניה חוששים כולם - כולל המספר - לקרוא בשם יהוה. העולם המתואר בחלק זה הוא עולמו של אלוהים כללי, אנונימי ומושלם שברא בצלמו ובדמותו אדם כללי, אנונימי ומושלם. אין שום קונפליקט בחלק הזה וממילא אין בו דראמה.
עם תחילת החלק השני פורצת הדראמה אל מעל לפני השטח האידילי שהצטייר בחלק הראשון. המספר של החלק הזה מעז לקרוא ליהוה בשמו, אך מקפיד לאורך כל החלק הזה להוסיף לשם הפרטי יהוה את שם התואר אלוהים. הקונפליקט שבין השם הכללי והשם הפרטי הוא בבואה של קונפליקט דומה המתחולל בנפשם של גבורי החלק הזה. האדם, האשה, הנחש והעצים נעים במהלך החלק הזה מן הכלליות הסטרילית אל הקונקרטיות הכואבת והמשתוקקת.
החלק השלישי מתחיל בהעזתה הגדולה של חוה, שהיא היחיד הראשון שהעז לקרוא בשם יהוה. חלק זה מסתיים במשפט "אז הוחל לקרוא בשם יהוה" המיוחס לדורו של אנוש. הפסוק "אז הוחל לקרוא בשם יהוה" הוא שיאה ותכליתה של כל סימפוניית הבריאה. משפט זה חוזר על עצמו בכל דור ודור, על רקע העזתם החוזרת ונשנית של מאמינים רבים להיישיר מבט אל מול פני ההויה ולקרוא בשמה.
יה בשבט הוא חגם של מאמיני כל הדורות הללו ; טו בשבט הוא חגם של כל השאר...
ספור הבריאה הראשון מסתיים בשבת האידילית, אבל אין בו אפילו זכר לגן העדן שהוא עיקרו של הספור השני, שאינו מסתיים באידיליה כלל וכלל אלא בגירוש מגן עדן.
האל של גרסת הבריאה הראשונה הוא מושלם, וכמוהו גם העולם שברא. יום אחר יום הוא הוציא לפועל בצורה מושלמת את תוכניתו וראה כי טוב. משך ששה ימים רצופים הוא הצליח לברוא בזה אחר זה שמים, ארץ, אור, חושך, מים, רקיע, יבשה, עשב, עצים, שמש, ירח, חיה, עוף ודגים. את כולם, כאמור, הוא ראה כי טוב, וביום הששי הוא הגדיל לעשות, וברא אדם בצלמו ובדמותו, זכר ונקבה ברא אותם, והורה להם לפרות ולרבות ולמלא את הארץ ולכבוש אותה. לאחר מכן ראה אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ושבת ביום השביעי, ובירך אותו וקידש אותו וציוה על האדם לעשות כמוהו - ששת ימים לעבוד וביום השביעי לשבות ולא לעשות כל מלאכה. מאז ועד עתה מצווה האדם של האל הראשון ללכת בדרכיו, ולשאוף להידמות לו ולהיות רק טוב כל היום.
שונה לחלוטין הוא הספור על בריאת עולמו של יהוה אלוהים. קודם כל לא ברור מהספור הזה איך בדיוק ברא יהוה אלוהים את עולמו וכמה זמן זה נמשך. לעומת זאת ברור לחלוטין שיהוה אלוהים (להבדיל מאלוהים) טרם סיים את מלאכתו, ושעד עצם היום הזה מרחף צל ענק של סימן שאלה על המשך הישרדותו של עולם זה.
לעומת אלוהים שחתם ב"כי טוב" כל יום מששת ימי בריאת עולמו, לא מביע יהוה אלוהים אפילו פעם אחת את שביעות רצונו ממעשה ידיו. אם בספור הבריאה הראשון לא מוזכרת המלה רע אפילו פעם, הרי שבתיאור הבריאה השני כרוכים הטוב והרע זה בזה. כל אפיונו של יהוה אלוהים הוא ככזה שיש לו את היכולת לדעת טוב ורע, וזה בדיוק מה שהוא רצה למנוע מן האדם שברא בעולמו. לעומת אלוהים הטוב והמוצלח שברא את האדם בצלמו ובדמותו, והציע לו להיות טוב ומוצלח כמוהו, הרי שיהוה אלוהים עשה כל מאמץ אפשרי על מנת שהאדם שלו לא ידמה לו, ולא יהיה יודע טוב ורע כמותו.
הרושם שמתקבל הוא שכאשר סיימה עורכת בראשית את ספור הבריאה הראשון ב"ויכולו השמים והארץ" המפורסם כל כך, היא לא הרגישה כל כך נוח כמו אלוהים. היא לא הרשתה לעצמה לנוח כמוהו, והחלה בהצגתו של ספור הבריאה השני.
אחרי הכל התיאור "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" אינו מתאים כלל וכלל ליהוה אלוהים, שמעולם לא כילה את מלאכתו, וממילא לא שבת, וממילא לא צווה על האדם שלו לשבות כמותו. לשבתו של האדם החצוי שנברא בצלם יהוה אלוהים יש טעם שונה לחלוטין מטעם השבת שבפי האדם המושלם שנברא בצלם אלוהים. לשבת, על פי המדרש, יש טעם של אחד משישים מגן עדן. אין היא שבת של שביתה ואי עשיה, אלא שבת של חתירה וגעגוע בלתי פוסקים אל גן העדן האבוד, ואל עץ החיים ואל עץ הדעת טוב ורע.
עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע הם שני אילנות מאד קונקרטיים. הקונקרטיות שלהם מאד בולטת על רקע כלליותם האנונימית של אילנות העולם הראשון. אילנות העולם הראשון - כמוהם כחיות, כדגים, כעופות, כאדם וכאלוהי העולם הראשון - כולם טובים ויפים וכלליים. אין שם קונקרטי לברואי העולם הראשון כשם שאין שם קונקרטי לבוראו. חוסר הקונקרטיות המוחלט הזה אינו מותיר מקום לקונפליקט, ומבטל כל סיכוי לדראמה. אלוהים מושלם, אידילי ונטול שם ברא עולם מושלם, אידילי ונטול שם, שאין כל דמיון בינו לבין עולמה הסוער והדרמטי של עורכת ספר בראשית, ושל יתר הנפשות הדרמטיות שגורשו יחד עמה מגן העדן. כל המגורשות והמגורשים הללו נקראו כאן (בחלקים הקודמים של "יה בשבט") מאמינים או יחידים או תלמידי חכמים או מקובלים או חלוצים או חסידים או מתקני עולם. הם לא ידעו מנוח ולא מרגוע, ולא חדלו לחתור ולפרוץ מבעד ללהט החרב המתהפכת השומרת את דרך עץ החיים.
כיצד ינסו כל המגורשות והמגורשים הללו לפלס לעצמם את הדרך חזרה אל גן העדן האבוד שלהם? - הם ינסו לקרוא לדברים בשמם, וישתדלו להימנע מכל אידיאליזציה של עצמם, של עולמם ושל אלוהיהם. בראש ובראשונה הם יקראו זה לזו בשמם. אחר כך הם ינסו לקרוא בשם אלוהיהם.
הפסוק הראשון שלאחר הגירוש מגן עדן הוא אולי ההמחשה המרתקת ביותר לנחישותם של עורכת ספר בראשית ושל יתר המגורשים לשוב אל הגן. פסוק זה מתאר את הפעם הראשונה שבה הוחל לקרוא לאלוהים בשם פרטי בלבד. מי שהחלה במלאכת הקודש הזאת היתה חוה. - "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את יהוה". הפרק מסתיים בלידתו של אנוש (human). בדורו של אנוש נסגר המעגל, שכן "אז הוחל לקרוא בשם יהוה". כך גם תמה סימפוניית הבריאה.
הפסוק "אז הוחל לקרוא בשם יהוה" הוא שיאה ותכליתה של כל סימפוניית הבריאה. משפט זה חוזר על עצמו בכל דור ודור, על רקע העזתם החוזרת ונשנית של יחידים רבים להיישיר מבט אל מול פני ההויה ולקרוא בשמה.
מדורו של אנוש ואילך תתחיל ההויה לזכות ליחס אנושי. מכאן ואילך יפנו אליה מאמינים רבים באופן אישי ויקראו בשמה. מכאן ואילך יחפשו כל מאמין ומאמינה את דרכם המיוחדת אל עץ החיים ואל הדיאלוג עם יהוה.
לעומת זאת במשך כל הימים הללו יקפידו החרדים הדתיים והחרדים החילוניים שלא לקרוא להויה בשמה. מחיצות של שמות חדשים הם יבנו בינם לבין שמה המפורש של הוייתם - מחיצת "אין אלוהים" ומחיצת "אלוהים מת", מחיצת השם ומחיצת אדושם, מחיצת קל ומחיצת אלוקים, מחיצת קה ומחיצת טז. אחת המחיצות האחרונות שהוקמה על ידם היא מחיצת טו. לא ברור מתי הוקמה מחיצת טו שהביאה לנו את הצירוף המוזר והמסתורי של טו בשבט. במשנה ובתלמודים נקרא היום הזה חמישה עשר בשבט, כמו גם במעט השרידים מימי הביניים המעידים על היום המיוחד והמסתורי הזה. העובדה שרק לאחרונה הוחל לקרוא בשם "טו בשבט" ליום הזה, מעידה יותר מכל על החשש מפני עוצמת "יה בשבט" הגלומה בה.
טו בשבט שנחשף על ידי הדורות האחרונים הוא קצהו הגלוי של הר הגעש "יה בשבט" העתיד להתגלות כחגם של יחידי כל הדורות, בני אנוש וחוה.
[1] שני ספורי הבריאה ושלושת חלקי הסימפוניה שלה חלק א` (חלק `אלוהים`) : (ראשיתו) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָֽרֶץ... (בראשית א` א`) (סופו) ... כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁרבָּרָא אֱלֹהִים לַֽעֲשֹֽוֹת (בראשית ב ג) חלק ב` (חלק `יהוה אלוהים`) : (ראשיתו) אֵלֶּה תֽוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּֽרְאָם בְּיוֹם עֲשֹוֹת יְהוָֹה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָֽיִם. (שם ב ד) (סופו) וַֽיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָֹה אֱלֹהִים מִגַּן ־עֵדֶן לַֽעֲבֹד אֶת ־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּֽׁם. וַיְגָרֶשׁ אֶת ־הָֽאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן ־עֵדֶן אֶת ־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת־ דֶּרֶךְ עֵץ הַֽחַיִּֽים (שם שם כב - כ`ד) . חלק ג` (חלק `יהוה`) : (ראשיתו) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָֹֽה. (שם ד א) (סופו) וּלְשֵׁת גַּם ־הוּא יֻֽלַּד ־בֵּן וַיִּקְרָא אֶת ־שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָֹֽה. (שם שם כו)