אמא שלום היא אחת מחמש הנשים הבודדות המוזכרות בתלמוד בשמן המפורש.[1] ליתר הנשים בתלמוד אין שם – הן בסך הכל אשתו של… אחותו של… בתו של… אמו של…
שמה של אמא שלום, המורכב משתי המילים המשמעותיות ביותר, הוא שם של לבה רותחת הזורמת אלפי שנים למרגלות הר הגעש "אבא מלחמה".
השלום בשפת התלמוד נובע מתוך המחלוקת כשם שהשלם נובע מתוך חלקיו. המחלוקת היא תנאי הכרחי לשלום כשם שהיא תנאי הכרחי למלחמה. היא עלולה להסתיים באלימות ועשויה להביא לידי אהבה – "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה".[2]
אך לא כל המחלוקות התלמודיות מסתיימות באהבה. פעמים רבות הן מסתיימות באלימות מילולית ולפעמים אף ברצח. כך, למשל, מסתיימת האגדה התלמודית המפורסמת ביותר – "תנורו של עכנאי"[3] – בחיסול הדדי המתחולל בין שני גיסים – רבן גמליאל הנשיא ורבי אליעזר. אמו שלום, אחות רבן גמליאל ואשת רבי אליעזר, היא הגבורה של אגדה זו.
לפני הרבה שנים הקדשתי את חיבור המ.א. שלי[4] לניתוח הסיפור המסתורי על ניסיונותיה האבודים של אמא שלום למנוע את הריגת אחיה בידי אישהּ. כבר אז נדהמתי להיווכח עד כמה מתעלמים הפרשנים מסיפור זה, למרות העובדה שהוא חותם את האגדה התלמודית המפורסמת ביותר. עד היום ממשיכים חוקרים פרשנים ודרשנים להתחמם לאורו העכנאי של התנור האגדי, ולכתוב ולהרצות שוב ושוב על "לא בשמים היא", "נצחוני בני", "אחרי רבים להטות", ו"שלא ירבו מחלוקות בישראל". מעט מאוד נכתב ונאמר על מעשי אמא שלום, ועל המעט שהיה לה לומר. המעט שהיה לאמא שלום לומר הוא שיטה תלמודית נסתרת.
שני התלמודים הגבריים השולטים בכיפה ותלמודה של אמא שלום
תלמודה של אמא שלום נכתב על ידי גברים נסתרים וסתמאים שהיו מודעים בכאב לאלימות הבוטה והמתוחכמת המהווה חלק בלתי נפרד ממלחמות התורה שלהם, ובאה לידי ביטוי בגילויים מורעלים של התפרצויות זעם, לשון הרע, שמחה לאיד, אונאת דברים והלבנת פנים. הם ניסו להתמודד עם האלימות הטבועה בנשמתם ועשו זאת מתוך ביקורת עצמית נוקבת הבאה לידי ביטוי בסיפורים ובמדרשים רבים הזורמים למרגלות המשא והמתן התלמודי ה"הלכתי".
אמא שלום היא דמות ספרותית שולית שנוצרה על ידי גברים סתמאים אלו. למרות שוליותה היא מייצגת תפיסת עולם מהפכנית החותרת למרגלות שתי תפיסות העולם הגבריות השולטות בכיפה. תפיסת העולם האחת, ה"מיושנת" קובעת כי "הכל בידי שמים" – הן הרשות המחוקקת, הן הרשות השופטת והן הרשות המבצעת. תפיסת העולם האחרת, ה"מודרנית", קובעת כי "לא בשמים היא". כלומר, אף רשות לא נשארה בידי השמים והכל בידי ה"סנהדרין המודרני", דהיינו בידי כל אותם רבנים שופטים ופוסקים גבריים ו"מודרניים", שהם מיופי הכוח הבלעדיים לפרש את חוקיו של אל שהוא גברי, אומנם, אך לא כל כך מודרני.
על אף השוני המשמעותי ביניהן שתי התפיסות הללו מושתתות על עקרונות "הכל שפיט" ו"תפוס כפי יכולתך". על פי התפיסה ה"מיושנת" הכל שפיט בידי שמים, ועל פי התפיסה ה"המודרנית" הכל שפיט בידי ה"סנהדרין המודרני" לדורותיו, שהלכה כמותו וכמותו בלבד. תלמודה של אמא שלום, לעומת זאת, אינו מעוניין לתפוס ככל יכולתו, והוא שואף להעביר את מרכז הכובד אל התחומים הבלתי שפיטים של החיים.
שיטתה של אמא שלום מקבלת אמנם את עקרון "לא בשמים היא" המושתת על ההנחה שמיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי ההלכה והמשפט וניתנו בידי בני אדם. אולם שיטה זו שואפת להגביל מאוד את עיקרון "לא בשמים היא" משום שהיא רואה בו סכנה חמורה.
אמא שלום יודעת מניסיונה כי מהפכת "לא בשמים היא" מובילה בהכרח לשכרון הגבהים היהיר של "ניצחנו את אבא אלוהים". היא יודעת שהשיכרון הזה גורם לגברים החזקים של הסנהדרין ה"מודרני" לדורותיו להפוך את הכל לשפיט על ידם, ואת כולם לשפוטים שלהם.
אמא שלום התחנכה עם רבן גמליאל אחיה באותו בית אבא. גם היא קיבלה מסורות המייחסות עצמן לתורה. אולם, מכל מה שקיבלה אמא מבית אבא היא בחרה להדגיש את המשפט: "כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה".
בפרקים הבאים (בעיקר כ"ה וכ"ו) נרחיב את הדיבור על נושא מכונן זה הנקרא "אונאת דברים". כאן נרשום רק קוים כלליים לתיאורו:
חברת החשמל הרבנית המכבה את כל הזרמים שאינם מאירים לאורה
תחומה של אונאת דברים הוא התחום הבלתי שפיט המתואר כ"דבר המסור ללב". תחת הקטגוריה של "דבר המסור ללב" נמצא עבירות וחיובים נוספים בין אדם לחברו כגון "לפני עור לא תתן מכשול".[5]
כל החיובים הללו הם בלתי שפיטים מעצם מהותם, והם מסורים אך ורק ללִבו של המתמודד עִמם. על פי שיטת אמא שלום תחום הדמדומים של התמודדות הלב הזאת הוא תחום הדמדומים של אונאת דברים ששערי השמים שלו לא ננעלו, וממילא לא חל עליו הכלל של "לא בשמים היא".
על פי תלמודה של אמא שלום מיום שנחרב בית המקדש נותרו השמים אך ורק בתחום הדמדומים הבלתי שפיט שבין האדם לחברו. אלוהי אמא שלום מרחפת אך ורק על פני הערוץ החסוי שבין האדם לחברו. היא שוכנת אך ורק בתחום המסור ללב.
מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי שמים – אלהים חדלה להתגלות על פני השטח ונכנסה לתחום הבלתי שפיט והמסור ללב. מיום שנחרב בית המקדש "לא בשמים היא"[6] – "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".[7]
מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי שמים והחלה מהפכת "לא בשמים היא". ה"סנהדרין המודרני" בהנהגת רבן גמליאל הנשיא הכריז על עוצר שמימי מוחלט וקבע כי כל מי שמדבר בשם הקשר הישיר עם אלהים הוא חשוד ומסוכן. כך נוצרה יהדות של הלכה אחידה. כך הפכו פוסקי ההלכה האחידה לדורותיהם להיות בעלי המניות הבלעדיים של חברת החשמל הרבנית המכבה את כל הזרמים שאינם מאירים לאורה. לכאורה.
כי מתחת לפני השטח השפיט זרם ללא הרף תלמודה המסור ללב של אמא שלום.
למרגלות הזרם המרכזי ששאב את כוחו ממסורת אבות זרם זרם מחתרתי טעון במסורת הלב.
האיש החזק שחלש על הזמן
רבן גמליאל, אחיה של אמא שלום, היה האיש החזק שהשליט הלכה אחידה על עם ישראל. כל כך חזק הוא היה עד שחלש על הזמן. על פי פסיקתו הבלעדית נקבעו עִתים והתחדשו חודשים.
בימיו היו מחשבים תאריכים לא על פי לוח קבוע מראש, אלא על פי עדים שראו את מולד הירח המתחדש. עדים אלו היו מתייצבים אצלו לחקירת שתי וערב. אם היו עומדים בה, היה רבן גמליאל מקדש את היום שלמחרת, ומכריז עליו כעל ראש חודש.
פעם אחת הכריז רבן גמליאל על יום המחרת כעל ראש חודש, וכמו בכל הכרזה יצא קול שופר מביתו, ונתן לכל העם אישור ליום חג.[8] במוצאי החג לא נראתה הלבנה המתחדשת, והיה ברור בעליל שרבן גמליאל קבע מועד שגוי. במהרה עשתה לה השמועה כנפיים. זקן החכמים, דוסא בן הרכינס, קבע כי מדובר בעדי שקר, והוסיף באירוניה: היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כרסה בין שיניה?!…`". גם רבי יהושע הצטרף לביקורת הגלויה כנגד פסיקתו של רבן גמליאל.
רבי יהושע היה אב בית הדין, המעמד הרם ביותר לצד מעמדו של נשיא הסנהדרין, ומנהיגותו של רבן גמליאל הנשיא עמדה בפני מבחן אמיתי. הוא פקד על רבי יהושע: "גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבָמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנך". רבן גמליאל גזר על רבי יהושע לחלל את יום הכיפורים האישי שלו. הוא לא הסתפק בכך שרבי יהושע יקיים את יום הכיפורים הרשמי שנקבע על סמך התאריך השגוי. הוא כפה עליו את המעמד המשפיל כדי שידעו כולם מי מקבל את ההחלטות ומי חולש על הזמן.
רבי יהושע האמין בכל לִבו בעיקרון אחדות ההלכה, והיה מקברניטי המִמסד ההלכתי שנטל על עצמו ליישם את מהפכת "לא בשמים היא". משום כך היה לו ברור שייאלץ לעבור את טקס ההשפלה. גם חבריו לסנהדרין היו מודעים למצבו העדין והשתדלו לחזק את רוחו. תלמידו המובהק רבי עקיבא היה הראשון שבא לנחמו. הוא עשה זאת בעזרת אחד ממאות מדרשי "לא בשמים היא".[9]
במדרשו הסתמך רבי עקיבא על הפרק היומי שלנו ב"מחלנים 929" – ויקרא כ"ג. באקרובטיקה פלפולית האופיינית לו הוא הפנה את תשומת לבו של רבי יהושע לכך שהצירוף "תקראו אתם" מופיע בפרק זה מופיע שלוש פעמים בכתיב חסר, ולכן יש להבינו כ"תקראו אַתֶּם".[10] משום כך: רק אתם, חברי הסנהדרין, תקבעו את המועדים. קביעת מועדי ה` לא בשמים היא, אלא כאן על פני האדמה. גם אם "אתם" תקבעו את המועד המקודש שלא בזמנו השמימי יש תוקף לקביעתכם.
מדרשו המנחם של רבי עקיבא הבהיר לרבי יהושע את המחיר הכבד שיש לשלם למנהיגים הכוחניים המנצלים לטובת עצמם מהפכות צודקות. רבי יהושע הפנים את ההכרה שגורל מהפכת "לא בשמים היא" נתון בידיו, והחליט למחול על כבודו ולעשות לכל העניין הזה סוף טוב.
וביום הכיפורים שחל על פי חשבונו התייצב רבי יהושע בלשכת הנשיא לעיני כל מצלמות הטלוויזיה. רבן גמליאל הנשיא אוהב מעמדים כאלו. הוא ירד לקראת המושפל העולה במעלות השטיח האדום, ועל רקע הבזקי המצלמות נשק לראשו ואמר לו: "בוא בשלום רבי ותלמידי – רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת את דברי".
בתלמוד הבבלי, כפי שנראה בהמשך השבוע, מצפה לרבן גמליאל סוף הרבה יותר עגום מהסוף ההוליוודי המתואר במשנת החצר שלו. התלמוד הבבלי, המושפע מתלמודה של אמא שלום, עתיד לצאת כנגד האמצעים המשפילים שבעזרתם השיג הנשיא את המטרות של מהפכת "לא בשמים היא".
[1] הכוונה כמובן לנשים שחיו בתקופת התלמוד ולא לחוה, הגר, שרה ודומותיהן… יתר ארבע הנשים הן ברוריה (אשת רבי מאיר), יהודית (אשת רבי חייא) ילתה (אשת רב נחמן) וחומה (אשת אביי)
[2] בבלי קידושין ל` ב`
[3] אגדת "תנורו של עכנאי" – בבלי בבא מציעא נ"ט, ע"ב (חלק מהאגדה מתורגם מארמית לעברית) – תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין וזה הוא תנור של עכנא מאי עכנאי אמר רב יהודה אמר שמואל שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטין ועומדין חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא? – אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטותאשכחיה (מצאו) רבי נתן לאליהו אמר ליה מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא אמר ליה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני. אמרו אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו ואמרו מי ילך ויודיעו אמר להם רבי עקיבא אני אלך שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו מה עשה רבי עקיבא לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו ברחוק ארבע אמות אמר לו רבי אליעזר עקיבא מה יום מיומים אמר לו רבי כמדומה לי שחבירים בדילים ממך אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע זלגו עיניו דמעות לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים ויש אומרים אף בצק שבידי אשה טפח. תנא אך גדול היה באותו היום שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף ואף רבן גמליאל היה בא בספינה עמד עליו נחשול לטבעו אמר כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס עמד על רגליו ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל נח הים מזעפו. אמא שלום אשתו של רבי אליעזר (המנודה) אחותו של רבן גמליאל (המנדה) הייתה. מאותו מעשה (הנידוי) ואילך לא הניחה לו (לרבי אליעזר) ליפול על פניו. אותו היום ראש חודש היה – בא עני ועמד בפתח. עד שנתנה לו (לעני) פת מצאה אותו (את רבי אליעזר) שהוא נפול על פניו, אמרה לו: "קום! הרגת את אחי…". אמר לה (רבי אליעזר): "מניין ידעת?" אמרה לו: "כך מקובלני מבית אבא – כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה".
[4] "הסימבוליזציה של מרכיבי העלילה בסיפור התלמודי", האוניברסיטה העברית ירושלים, תשמ"ב
[5] ויקרא, י"ט, י"ד, ראי/ה עוד – ויקרא י"ט, ל"ב; כ"ה, י"ז; כ"ה, ל"ו ; כ"ה מ"ג
[6] דברים ל`, י"ב
[7] שם שם, י"ד
[8] בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ בִזְמַנּוֹ, וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה, וְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן, הֵיאָךְ מְעִידִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלָדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ: שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבָמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנָךְ. הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵצֵר, אָמַר לוֹ, יֶשׁ לִי לִלְמוֹד שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא כג) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, אָמַר לוֹ, אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת משֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ"ד), וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים, אֶלָּא לְלַמֵּד, שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה. נָטַל מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ, וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ, בֹּא בְשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי, רַבִּי בְחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרָי: (משנה מסכת ראש השנה פרק ב` ח`-ט`)
[9] "הָלַךְ רַבִּי עֲקִיבָא וּמְצָאוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהוּא מֵיצֵר, אָמַר לוֹ: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מֵיצֵר?, אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, רָאוּי לוֹ שֶׁיִּפּוֹל לַמִּטָּה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאַל יִגְזוֹר עָלָיו גְּזֵרָה זוֹ. אָמַר לו: רַבִּי, תַּרְשֵׁנִי לוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד שֶׁלִּמַּדְתָּנִי. אָמַר לוֹ: `אֱמוֹר!` אָמַר לו: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "אֹתָם", "אֹתָם", "אֹתָם", שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, "אַתֶּם" – אֲפִלּוּ שׁוֹגְגִין. "אַתֶּם" – אֲפִלּוּ מְזִידִין. "אַתֶּם" – אֲפִלּוּ מֻטְעִין. בַּלָּשׁוֹן הַזֶה אָמַר לוֹ, "עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנִי, נִחַמְתָּנִי" (בבלי ראש השנה כ"ה, א`)
[10] א. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי (ויקרא כ"ג ב`). ב. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (שם שם, ד`). ג. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ (שם שם, ל"ז).