חוקרים נחלקים לנצח בשאלה אם אברהם ההיסטורי היה או לא היה. נברא או לא נברא. בינתיים יוצרים בעלי אגדה אברהמים רבים בצלמם ובדמותם. בצלם דמות תבניתם הם אף יוצרים אלים שאומרים לאברהמים שלהם: לכו לכם מארצכם וממולדתכם ומבית אביכם אל הארץ אשר נראכם...
אברהם האחד – זה המקראי – הולך מערבה. מבבל – ארצו ומולדתו – לארץ ישראל אשר מראהו יהוה – האל המקראי.
מנגד, ללא ידיעתו, חולף על פניו אברהם הרבני בדרכו מזרחה. אברהם הרבני הולך לו מארץ ישראל – ארצו מולדתו, לבבל – הארץ אשר מראהו הקדוש ברוך הוא – הוא האל הרבני. "בבלה תובא" אומר הקדוש-ברוך-הוא לאברהם הרבני, "ושם תהיה עד יום פוקדי אותך..." [1]
אברהם הרבני נשבע לקדוש ברוך הוא שלא ינסה לשוב ארצה בכוחות עצמו, שלא יעלה בחומה ולא ימרוד בגויים ולא ידחק את הקץ.[2] אברהם הרבני נשאר בבבל עד אשר יתגלה אליו הקדוש ברוך בשנית ויאמר לו: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. הוא עדיין בבבל. הקדוש ברוך הוא טרם נגלה אליו.
לעומתו, בונה אברהם המקראי מזבח ליהוה הנגלה אליו בארץ ישראל. מאוחר יותר הוא עתיד לבתר עגלה משולשת, עז משולשת, איל משולש, תור וגוזל. יהוה עתיד להיגלות אליו מבין הבתרים הללו, לכרות עמו ברית, ולהוריש לזרעו את הארץ הזאת – מנהר מצרים עד נהר פרת אשר במולדתו הבבלית. לאחר מכן עתיד אברהם המקראי לעקוד את בנו – יצחק המקראי – על המזבח. גם שם עתיד יהוה להיגלות אליו מעל המזבח.
אברהם הרבני איננו בונה מזבחות בבבל. הוא בונה בתי מדרשות. טוב בעיני הקדוש ברוך הוא אפילו יום אחד שהוא יושב לפניו ועוסק בתלמוד תורה מאלף עולות שיהיה אברהם המקראי לפני יהוה על המזבח.[3]
דורות רבים כבר יושב לו אברהם הרבני בבתי מדרשות של מעלה ושל מטה כשהוא לומד מסכתות תלמודיות. משך כל הדורות הללו אין אברהם המקראי יודע מאומה על עצם קיומו של התלמוד.
גם על עצם קיומו של נוסח הקבע של תפילת שחרית אין אברהם המקראי יודע מאומה, למרות שאברהם הרבני הוא יוצר הנוסח. כשהשכים אברהם המקראי בבוקר העקדה וחבש את חמורו, לא העלה על דעתו שממש באותו בוקר השכים אברהם הרבני, הניח תפילין, ותיקן תפילת שחרית.[4]
אחד האברהמים המרתקים שעיצבו יוצרים אלו הוא אברהם הריבוני.
אברהם הריבוני היה ריבונו של עצמו ולא היה ריבונו של הזולת. את האל הרבני, החיצוני לאדם, הוא ניתץ ניתוץ מוחלט.
אברהם הריבוני מרד בשלושת הלאווים של אבותיו הרבניים. הוא עלה בחומת הגטו, מרד באומות העולם ודחק את הקץ. לקץ הוא קרא שחרור. שחרור עצמי ושחרור לאומי.
אברהם הריבוני הפנים ביצחק את כל הפחד והשנאה לאברהם הרבני. למתמיד. לעולם בית המדרש. לתמימות המהבילה. להרכנת הראש. לחיוורון.
אברהם העביר ליצחק את כל מה שהוא רצה להיות ולא כל כך הצליח. הוא הוריש לו את הידיים העובדות, את יכולת העשייה, את הביצוע. יכולת ביצוע מניחה את הדעת של חפירת בארות על ידי עבדיו. חקלאות למופת. תעשייה עתירה. המוביל הארצי. צבא להתפאר בו.
יצחק צבר מחוספס. מעודו לא יצא את הארץ. בן מהגרים, בן חלוצים שאברך המשי שבאביו חבוי בגנים הסמויים שלו. כגולם. כחומר גלם של חולצת משי. יצחק למד לצאת לשדה, והגיע כאמור לביצועים בכלל לא רעים – הן בשדה השלף (שדות שבעמק...) הן בשדה הקרב. יצחק הלך בשדות. הלך.
אבל משהו הפריע לו כל הזמן. משהו מנע ממנו את ההתמכרות לשדה. זיכרון ילדות עמום של אש ומאכלת אשר גרם לו לשיר שירים עצובים, חסידיים, מסביב למדורה... על אף שהיה איש השדה ואיש העשייה המובהק לא חדל איזה סיוט רוחני לרדוף אחריו. עולם השדים והרוחות שלו היה עולם הרוח. רוח המרד איימה עליו דרך עיניו הבורקות של אבא הכופתו למזבח המאולתר.
יצחק לא שמע מאברהם מאומה על סבא תרח. אברהם ושרה הקפידו לא לדבר על תרח בנוכחותו של יצחק. מפעם לפעם היה אברהם מבמבם ניגון ללא מילים מעומק הלב. והיה לניגון הזה נופך פגאני-חסידי.
לפעמים היה יצחק מאזין בסתר לדברים המוזרים שהיה אביו אומר לאמו:"...אבותינו, שרה, היו אמנם עובדי אלילים תמימים וגלותיים, אבל לשיר הם ידעו. הו, איך שהם ידעו לשיר..."
ושרה צחקה פתח האוהל. נהנית מעוצמת הסרקאזם החלוצי של אברהם שלה. גם אברהם צחק. רסיסים של צחוק מגולגל ושל אלילים מנותצים התעופפו באוויר. אבל אחר כך נכנסה שרה פנימה לירכתי האוהל, הציצה בתמונה המצהיבה של אביה ואמה, פנתה כה וכה, ובכתה בחשאי כשהיא מליטה את פניה בכפות ידיה.
יצחק לא ישכח לעולם את הניגון של סבא תרח שהיה מלווה אותו בחושך ללא מילים . רק בחושך של השדות הוא היה מרשה לעצמו לשיר מעומק הלב, באור של השדות הוא הלך, הסתער, העביר צינורות, סחב פצועים.
יצחק, כאמור, לא ידע מאומה על המורשת הנמרדת של סבא תרח, אך גם את המורשת המורדת של אבא ואמא הוא לא כל כך הכיר. המורשת היחידה שיצחק הכיר לפרטי פרטים היתה מורשת קרב. האחד בתשרי והאחד במאי נותרו עם המאכלת והעצים על המזבח הנטוש.
עכשיו יצחק זקן. עיניו כהו מראות. גם יעקב ועשיו לא כל כך צעירים. עכשיו יצחק קצת מבולבל. הוא לא יודע את מי מבניו לברך. את עשיו אהב אהבה עזה כמוות. אל יעקב הוא לא כל כך התייחס. השאיר אותו לטיפולה של רבקה. (רבקה לא גדלה בארץ ישראל. ילדותה עברה עליה באור כשדים, והבוז האידיאולוגי של סבא תרח לא היה מופנם בה כל כך). יעקב היה ילד של אמא. עשיו ילד של אבא. עשיו יצא לעבוד בשדה – אבא יצחק ייעד אותו לכך – קרא לו עשיו מלשון עשייה.
אז יעקב התוודע איכשהו אל הניגונים של תרח אבי זקנו. עשיו לא ידע אפילו על קיומן. הוא עבד בשדה ועשה בתעשייה וקץ בחלומות. בעל גוף, גבוה מאבא בחצי ראש ומסבא בראש שלם. מספר נעליים ארבעים ושש. יודע לפרק כל מנוע שיתנו לו. מגיל תשע נוהג על טרקטור. כבר חמש עשרה שנים מרכז את הפלחה.
משך כל הזמן הזה מנסה יעקב לחלום אבל מתבייש בחלומותיו. הוא רוצה להיות איש אוהלים ולחיות בעולמה של תורה אבל לא נעים לו מיצחק. משך כל הזמן הזה לומד יעקב במחתרת לימוד מגוחך וטרגי. אמנם רבקה אוהבת אותו ומפנקת אותו, אבל הפינוק הזה מביך את יעקב. קשה להיות ילד של אמא בחברה שסוגדת כל כך לעשייה של אבא. הוא מכריח את עצמו להיות איש ביצוע. גם הוא יודע לפרק מנועים. בשעות הקטנות של הלילה הוא קורא ספרי שירה.
עכשיו יצחק זקן. עיניו כהו מראות. עדיין הוא אוהב את עשיו אהבה עזה וגלויה, אבל משהו עמום ומגושם בתוכו מתחיל לאהוב את יעקב. לעת זקנה הוא מתבייש פחות ביסודות ההשראה המודחקים בו. ברגע של חולשה, כלומר, ברגע של אמת, הוא מתבלבל בין יעקב לעשיו ומברך את שניהם. "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו".
עדיין הוא מברך את בנו מתוך בלבול. עדיין הוא שומע את קול יעקב בבנו ורואה בו את ידי עשיו. עדיין הוא מאמין שיתגשם חלומו. אנחנו חולמים אִתו.
יצחק מוכרח לחלום. בגילו הוא כבר לא יכול לעשות משהו אחר. אנחנו, לעומת זאת, לא יכולים להרשות לעצמנו להסתפק בחלומות על הקולאז' המיוחל קול יעקב וידי עשיו. אם לא נעשה לטובת החלום המתוק הזה הוא יהפוך לנגד עינינו חלום בלהות.
לנגד עינינו יצמח גידול מפלצתי עילג ורופס שהתסמונת שלו תבלוט למרחקים – הַקֹּל קוֹל עֵשָׂו וְהַיָּדַיִם יְדֵי יַעֲקֹב - אוצר מילים עילג ושתי ידיים בעייתיות.