בעקבות המשיח תגדל החוצפה אנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו... נערים פני זקנים ילבינו... (בבלי סוטה מ"ט, ע"ב)
מה סימנו [של משיח] – יושב בין עניים סובלי חלאים – כולם מתירים [את תחבושותיהם]
וקושרים בבת אחת, והוא מתיר אחת וקושר אחת (בבלי סנהדרין צ"ח, ע"א)
[המשיח] עני ורוכב על חמור (שם שם)
מהעבר השני של כיכר פומבדיתא, במעלה עומאר אל מוכתאר, בין בית העירייה ובית המדרש הנטוש, משתרע השוק הסיטונאי של עזה. ביני ובינו מתנוססת שדרה של צאלונים פורחים. כל עזה משובצת שדרות צאלונים, והפריחה האדומה שלהם משכרת בעצם הימים הללו.
עכשיו תשע בבוקר והשוק הומה ודחוס וצבעוני. אף אחד ממאות הרוכלים הנדחסים שם לא היה אמש בתדרוך מפקדים ולכן אין הוא יודע את מה שאני יודע: שבדיוק בעוד שעה יעבור בתוך ההמולה הזאת ג'יפ עם רמקול ויכריז על סגירה מיידית של השוק.
הסיבה שגרמה להחלטה על סגירת השוק הינה הפגנת כוח של שלטונות הכיבוש. אתמול ושלשום היה השוק הזה סגור על פי הוראה מגבוה של הנהגת האינתיפאדה. אתמול ושלשום ניסו כוחות הכיבוש לאלץ את הרוכלים והחקלאים לנהל יום שוק רגיל. הם העלו חרס בידם. על רקע האירועים הללו התקבלה אתמול החלטה בדרגים הגבוהים להעניש את התושבים המקומיים ולסגור להם את השוק באופן פתאומי.
יחליטו להם התושבים המקומיים למי הם רוצים לציית – לשלטונות הכיבוש או להנהגת האינתיפאדה. אם הם יצייתו למנהיגי האינתיפאדה וישביתו את המסחר, יסגור להם הצבא את השוק בימים הנותרים.
עליי הוטל להשקיף על תהליך הסגירה ולדווח לחמ"ל על כל אירוע חריג. זאת הסיבה שאני צופה באופן בלעדי על השוק ואינני פולש עם משקפתי אל גגות נידחים וסמטאות צדדיות.
במרכז השוק ניצבים דוכניהם של החקלאים. לרוב עמוס כל דוכן בפרי או בירק אחד – דוכנים של עגבניות, של חצילים, תפוחי אדמה, משמשים, מלונים, קישואים, בצל, שום, אבטיחים, פלפלים. מעבר לדוכני החקלאים דוכנים של קטניות ותבלינים וכעכים ודוכנים רבים של קמח. מעבר להם דוכני בשר ודגים ועופות. כל הדוכנים רתומים לחמורים. מדי פעם זז אחד הדוכנים בעקבות חמורו.
מאות נשים עוברות בין הדוכנים ובוררות להן מכל הבא ליד. זה להן יום השוק הראשון השבוע וההמולה רבה. כל הזמן אני רואה במשקפת ר וכלים שוקלים ומעמיסים סלים ונשים רבות צובאות על דוכניהם.
בקר תלוי על מקולין בפינות שונות של השוק ונשים מורות לרוכלי הבקר היכן לחתוך. הם חותכים ושוקלים במיומנות וממלאים את סלי הנשים. בפינה אחרת נערם הר של בשר טחון וגם הוא נמכר במהירות רבה.
זו גם שעת הקבצנים. כל יום בתשע נכנסים לשטח השוק עשרות קבצנים נגועים. הם מגיעים עם אחרוני הרוכלים ונערכים לקראת יום השוק שלהם. אני עוקב במשקפת אחר תהליך ההתמקמות שלהם שחוזר על עצמו מדי בוקר.
בשלב ראשון הם מתירים במיומנות זריזה את התחבושות הרבות העוטפות את פצעיהם. אחר כך הם פורשים אותן על המדרכה כמו אריזות של סחורה, ומציבים לראווה את פצעיהם. מיד לאחר מכן הם מוציאים קופסת פח מתוך הסרבל המטולא שלהם ומניחים בתוכה כמה מטבעות. אחר כך הם מתחילים בטקס גירוד הפצעים. מפעם לפעם הם מפסיקים להתגרד ומרשרשים בקופסה וממלמלים "צדקה תציל ממוות...צדקה תציל ממוות". בין הרשרושים הם מנפנפים זבובים ירוקים מעל פצעיהם.
לפנות ערב, כשאחרוני הרוכלים מעמיסים על חמוריהם ארגזים ריקים, מרוקנים הקבצנים את קופסאות הפח ומשלשלים את הפדיון היומי לתוך כיסיהם הגדולים. אחר כך הם כורכים על גופם את כל התחבושות וקושרים היטב. כעבור דקה הם מדדים לעבר סמטאות הרובע ונבלעים בתוכן.
בין הקבצנים בולט קבצן אחד שמשקפי שמש כהות מסתירות את פניו. קבצן זה נגוע במיוחד, וחבוש מכף רגל ועד ראש. מראהו מטיל מורא על הרבבות הפוקדים את שוק פומבדיתא מדי יום ביומו, והם נזהרים שלא להתקרב אל דל"ת אמותיו.
גם אני יראתי בתחילה להתקרב אליו עם המשקפת. אך לאט לאט התגברתי על הפחד והתחלתי לרשום אותו.
כל בוקר באותה שעה הוא מתקרב אל השוק רכוב על חמור צחור. (כל הקבצנים האחרים מגיעים ברגל). כשהוא מגיע אל מקומו הקבוע הוא איננו קושר את חמורו והלה רועה חופשי בין כל דוכני הפירות והירקות. לקראת ערב שב החמור הצחור ומתייצב בפני בעליו והם מבלעים יחדיו בתוך הסמטאות.
משך כל היום אין הקבצן הנגוע פושט מעליו אפילו תחבושת אחת, ואין הוא מציג לראווה את פצעיו. אם הוא מתיר תחבושת על מנת להתגרד הוא מקפיד לקשור אותה מיד לאחר מכן. גם בצהרים, כשהשמש מבעירה את פצעיו, הוא מקפיד לא להשאיר אפילו תחבושת אחת פתוחה. בימים חמים במיוחד הוא מתיר, מתגרד וקושר ללא הרף. גם אז הוא ממשיך לעקוב בדריכות. מבוקר עד ערב הוא נתון בכוננות עליונה לקראת משימת חירום פתאומית וסודית ביותר. מבוקר עד ערב הוא מתיר ומתגרד וקושר ובולש בכל הכיוונים האפשריים.
הוא דרוך מאוד ונתון במעקב מתמיד אחר העוברים ושבים. קופסת פח ריקה מונחת למראשותיו. מדי פעם אני משקיף עליה ומוודא שהיא ריקה. אף אחד איננו מעז להתקרב ולהניח בתוכה מטבע. אף אחד איננו מעז להשליך לו מטבע מרחוק.
משך כל היום רועה חמורו על פני המרחב הגדול ולועס כאוות נפשו. הקבצן האיום איננו שם את לבו אל חמורו הצחור ומניח לו לשוטט ככל שיחפץ. הוא מתעכב דקה ארוכה ליד דוכן התירסים ובורר לו כמה קלחים. משם הוא עובר אל דוכן של אבטיחים. מפיל כמה מהם ארצה ולועס וממשיך הלאה. אף רוכל אינו מעז לגרש אותו. כל רוכלי עזה יודעים למי שייך החמור הצחור והם אינם נוגעים בו לרעה.
פתאום משתררת תכונה חשודה בפינה אחרת של השוק. כמה רוכלים נמרצים מתכופפים ומחפשים בקדחתנות מתחת לעגלות. אישה וילדה עומדות לידן. אני רואה במשקפת כיצד קופץ אחד הרוכלים על חפץ בלתי נראה, אולי בקבוק תבערה,ואני חושב כבר לבשר על כך למח"ל. אבל כעבור דקה הוא מתרומם ומנופף בידיו באפרוח ומגישו לילדה. שני הרוכלים האחרים ממשיכים לרדוף אחר שני אפרוחים נוספים ולוכדים אותם. הילדה מחייכת מאושר.
בדיוק בשעה עשר מודיעים לי מהחמ"ל שהגיעה שעת סגירת השוק, והג'יפ עם הרמקול בדרכו אליי. ההמולה הססגונית עדיין בעיצומה. סלסולי המואזינים נמהלים לתוך מנגינות הרוכלים המכריזים על מרכולתם. ריחות של נענע וזעתר מיתמרים לשמים. כל דקה נכנסות מאות נשים נוספות לשטח השוק ומתפזרות בין הדוכנים. סלי קש על ראשיהן ורעלות שחורות יורדות על פניהן כמו הינומות של אבל. ראובן יהודה ואמסלם ממשיכים להתמקד בקלפים בצל השמשייה הצבעונית, ואין להם בעולמם אלא דל"ת אמות של פוקר. אף אחד זולתי איננו יודע דבר על מה שעתיד להתרחש בדקה הקרובה.
אני חולש על הכל מהגג וסופר לאחור. כל כך חבל לי על המראה המרהיב שייעלם תוך דקה. כל כך צר לי על החומר הבלתי נדלה להשראה ולתצפית שהולך ונעלם לנגד עיניי. כמו כן (אני חש צורך לציין לעצמי בסיפוק) כה הומה לבי על גורלם של ההמונים שלמרגלותיי. גם אתמול גם שלשום היה השוק סגור בפניהם. כה חבל לי על הסבל שייגרם להם. עדיין אינם יודעים על סגירת השוק, ועדיין הם מתכננים כל כך הרבה על היום המרהיב הזה. באמת מרהיב. חבל לקטוע אותו בְּאִבּוֹ.
אני יודע את מה שהרוכל הממולח ביותר איננו יודע. לידיעה הגגית שלי היו יכולים להיות יתרונות כלכליים משמעותיים. אילו היה לי כוח הייתי יורד לשוק והייתי מגלה את סודי לכמה רוכלים ממולחים תמורת טובות הנאה לא מבוטלות. אבל אין לי כוח. אני בסך הכל מקהלה יוונית של תצפיתן אחד. אז אני נשאר על הגג ומתמכר להמולה המרהיבה והרועשת שבעוד דקה תיקטע בעיצומה. אני ערוך ומוכן לקראת תיעודה והנצחתה.
במעלה עומאר אל מוכתאר מתנוססת שדרה אדומה של צאלונים פורחים. בתוך השדרה יורדת באיטיות חגיגית תהלוכה סמויה של ארבעה ג'יפים. בראש השיירה נוסע הג'יפ עם הרמקול. אני עוקב אחריו במשקפת. כמאה מטר לפני הכניסה לשוק הוא מפעיל שתי סירנות בעוצמה מלאה. כל הנוכחים שלמרגלותיי קוטעים בבת אחת את משאם ומתנם ועומדים דום כמו בדקה של צפירה מצמררת. עם תום הצפירה בוקעת מהרמקול הודעה דרמטית בערבית רדיופונית. מיד לאחריה מתחילה ההמולה הגדולה.
רוכלים ממהרים להעמיס ארגזים אחרונים. חקלאים ממהרים להיפטר מתוצרת. נשים מתחילות להתרוצץ בין הדוכנים. המחירים יורדים בבת אחת. כולם מנסים לדחות את ביצוע גזר הדין ככל האפשר. כל דקה נוספת שווה כסף. שני ג'יפים עוברים בין הדוכנים ומאיצים ברוכלים ובנשים לסיים את משאם ומתנם. ג'יפ נוסף מתמקם בכניסה לשוק ומנסה לעצור את זרם הנכנסים. קול רועד של מפקד לא מוכר מפקח על התהליך. אני צופה על ג'יפ המפקד ונוכח לדעת שדודיק איננו.
(כל יום בין תשע לעשר מסתגר דודיק בוולוו ומתקשר עם הברוקרים שלו. אמש הוא ביקש מהסמגד לדחות את סגירת השוק ברבע שעה. הסמגד העביר את בקשתו לממונים עליו והיא לא התקבלה. הוחלט שהמבצע יתחיל בלעדי דודיק והוא יצטרף אליו ברגע שיתפנה מעסקיו).
המפקד שמחליף את דודיק איננו מוכר לי. כנראה צורף זמנית מיחידה אחרת. הוא לא מצליח להשתלט על מבצע סגירת השוק. במיוחד איננו מצליח לעצור את זרם הנשים הממשיך לצבוא על הדוכנים. הן לא ידעו על השביתה וחיכו שלושה ימים ליום השוק הזה. הקדימו ובאו על מנת שתספקנה להכין ארוחת צהרים לילדים הגדולים שיחזרו מבית הספר, וארוחת ערב לבעל ולילדים הגדולים שיצאו אל הפיגומים של גושדנ כבר בארבע בבוקר. ומה הן רואות? – השוק סגור. גם אתמול גם שלשום.
עומדת לה אמא צעירה מול המפקד המחליף ושניים מחייליו – ילדה בת שנה בזרועותיה וילדה בת ארבע אוחזת בגלימתה. פתאום מנתקת הילדה את ילדה מהגלימה ומצביעה על עגלה עמוסת ירקות, ורצה לקראת העגלה כשהיא עוקפת את החיילים. האימא נבהלת ורצה אחריה. הילדה נעצרת ליד העגלה ולוקחת מכל הבא ליד – תירסים, עגבניות, חצילים, קישואים – ומניחה על המשקל. הרוכל, האימא והמפקד החדש אינם מגיבים, והילדה ממשיכה לערום תוצרת ולהכניס לתוך הסלים שבידי אִמהּ.
פתאום באות נשים רבות, מקיפות את העגלה, לוקחות מכל הבא ליד, משלמות בחיפזון ונמלטות. המפקד החדש אינו מגיב, ושני החיילים שמאחוריו מנסים להתערב, אך הוא אינו מניח להם.
החיילים ההחלטיים משאירים את המפקד ההססן לבד, והולכים להפסיק את הקניות ליד אחד מדוכני הדגים. הנשים שעוד לא הספיקו לקנות דגים מתחננות בפניהם שיניחו להן לסיים. הם מתעלמים מהן, ממשיכים לחצוץ בינן לבין הדוכן, ומציעים לרוכל להסתלק משם במהירות. הרוכל מפרק את הדוכן והנשים עדיין מתחננות. הם ממשיכים להלך בינו לבין הנשים. תוך כדי הליכתם הם מסובבים את האלה על האצבע שלהם כמו והיתה מחבט טניס.
גם ליד שורת דוכני הבשר נוצרת בהלת קניות. המפקד החדש ממהר אל הרוכלים ומנסה לשכנע אותם לעזוב את המקום. הוא מאוד לא החלטי, כמו מתנצל, והרוכלים מנצלים זאת. הם מתחננים בפניו על סחורתם. הם כבר פתחו וחתכו וייאלצו לזרוק הכל. לא חבל?...
הוא מקשיב להם בתוך ההמולה, ומנסה לשכנע אותם שאין לו ברירה, שזו הוראה מגבוה... הם מבקשים רק עוד עשר דקות. הכל היה פתאומי כל כך... אם רק היו מודיעים מראש לא היו פותחים כל כך הרבה בשר ומוציאים לשמש...
פתאום אני רואה איך הוא ניגש אל מכשיר הקשר שבג'יפ ומבקש מהחמ"ל אישור לדחות את הסגירה ברבע שעה על מנת לסגור את השוק בדרכי נועם... הוא אמר בפירוש את צמד המילים "דרכי נועם", ובצִדו השני של מכשיר הקשר השתררה דממה...
אז נשמע בקשר קולו המוכר של דודיק: "שים לב מפקד חדש, אל תהיה רכרוכי ותחזיק מעמד... אני בדרכי אליך... עוד חמש עשרה דקות אצלך..." קולו של דודיק עמוק ומשכנע כקולו של מפקד אוגדה המנחית הוראות מתכתיות תוך כדי הסתערות על יעד מבוצר היטב.
בינתיים רואים הרוכלים שיש להם עסק עם מפקד רכרוכי והם ממשיכים להתמקח. רוכלים יודעים להתמקח – זה המקצוע שלהם. הם מנצלים עד תום את העובדה שיש להם עסק עם מורה או סטודנט לספרות שאינו מכיר את שפת השוק.
הרכרוכי מסמן להם להמתין, ניגש שוב אל מכשיר הקשר ושואל את החמ"ל פעם נוספת אם יש לו אישור לדחות את סגירת השוק ברבע שעה. שוב מתערב דודיק ומעיר הערה מבטלת ומייעץ לרכרוכי להחזיק מעמד ולהסתפק בהגנה עצמית עד שהוא יגיע. "...שים לב: עוד שתי דקות אני אצלך. כשאגיע אתה מוזמן להצגת תכלית בחינם. שם ההצגה: 'איך לסגור שוק בשלוש דקות'. סוף!..." אף אחד לא מגיב בקשר. גם הסמגד לא. אני ממתין בדריכות. צופה במשקפת על מעלה שדרת הצאלונים ממנה עתיד להגיח הג'יפ של דודיק.
בינתיים מגיעות נשים רבות והג'יפ המוצב בכניסה איננו מצליח להשתלט עליהן. הג'יפ הנוסף נחלץ לעזרתו. לשווא. מאות נשים עוקפות אותן ומתפזרות במהירות בין הדוכנים. הג'יפ של המפקד הרכרוכי לא מצליח לזוז בתוך ההמולה ויושביו נערכים להגנה עצמית.
אני מחפה עליו בזווית העין, למרות שברור לי כי אף אחת מהנשים הצובאות איננה מתכוונת להסתער עליו. יש להן יעד מוגדר ובלעדי להסתערות – הדוכנים. הרוכלים לוקחים על עצמם את הסיכון וממשיכים למכור. מיעוטם מקפלים בעצלתיים את השמשיות על מנת לצאת ידי חובה, אך רובם מוכרים בקדחתנות יתרה תוך מודעות גוברת והולכת לסיכונים שהם נוטלים. הנשים נותנות כסף וממהרות עם סליהן אל דוכנים אחרים, לא סופרות את העודף. הרוכלים אינם שוקלים במדויק. פירות וירקות רבים נופלים על הארץ ואף אחד איננו טורח להרים אותם. השקילה החפוזה נמשכת. קילו ועוד קילו. ארגז ועוד ארגז. אין לי כל סיכוי להדביק את הקצב. אני רושם ראשי פרקים לתוך הפנקס.
בתוך כל ההמולה ממהרים עשרות הקבצנים לחבוש את פצעיהם ולרוקן את קופסאותיהם לתוך כיסיהם הגדולים. אחד אחד ובאין רואה הם נבלעים בתוך הסמטאות. הרחק מההמון הסוער. רק הקבצן האיום נותר נטוע על מקומו ואיננו חדל לעקוב אחר המתרחש מבעד למשקפי השמש שלו. תוך כדי כך הוא חובש ומתיר את תחבושותיו בקדחתנות מרובה. למרות ההמולה והצפיפות מקפידים כולם שלא להיכנס לדל"ת אמותיו. חמורו הצחור ממשיך ללעוס בהנאה ולרעות בשלווה בתוך שפע הפירות והירקות המתגוללים על הארץ.
פתאום מרעיד את האוויר קול נפץ עז. אני מתעשת מיד ומבחין בג'יפ של דודיק הניצב במרכז השוק. דודיק עצמו עומד על מכסה המנוע ומשליך חזיזים לכל עבר. לפני שאני מספיק למקד אליו את המשקפת הוא מגביה את נשקו ויורה לשמים צרור של אש חיה. חולצת הדגמ"ח של דודיק משתפלת על מכנסיו ההדוקות. החגור והקסדה זרוקים על המושב שמאחור, ובלוריתו מזדקרת אל על. בבת אחת מתרוקן השוק ושני הג'יפים המוצבים בכניסה מחלצים את עצמם בקושי.
כעבור עשרים שניות הוא מתחיל לנהוג בעמידה שפופה לעבר שורה של דוכנים. הדוכנים נדחפים והחמורים הרתומים אליהם מתחילים לנוע לכל עבר. הרוכלים שלהם דולקים בעקבותיהם, ממהרים לאחוז במושכות ולנווט אותם החוצה. תוך כדי כך הם מנסים לתמוך בארגזים הנופלים. תוך דקה נעלמת שורת הדוכנים ודודיק מוצא את עצמו מול דוכני הבר. הוא נעמד על מושב הנהג וחובט באלתו בעגל אחד התלוי על אונקל. האונקל מתמוטט ארצה עם העגל וגורר בעקבותיו קערה ענקית של בשר טחון.
הבשר הטחון נמרח על צמיגי הג'יפ הממשיך להתקדם באיטיות. בידו האחת מכוון דודיק את ההגה וידו השנייה אוחזת באלה החובטת בכל האונקלים הנוספים הניצבים באותה שורה. חלקי עגלים וכבשים מתגוללים ארצה כמו פסלים גדומים. בסוף שורת הבקר הוא מוצא כלוב קטן של תרנגולים לשחיטה ומשליך אותו ארצה. התרנגולים מתעופפים מעל הנשים הנמלטות ואחד מהם נוחת על גבו של החמור הצחור. או אז לוחץ דודיק על דוושת הדלק ועובר בין הנשים שעוד נותרו בשטח ומבריח אותן החוצה.
עדיין נותרו מובלעות של רוכלים בפינות רחוקות של השוק. דודיק מסיע את הג'יפ לתוך אחת המובלעות והרוכלים מתפזרים לכל העברים. פה ושם אפשר לראות דוכנים מתנועעים ללא רוכלים. דודיק ממשיך להסיע את הג'יפ לתוך קבוצת רוכלי התבלינים. התפזרותם של רוכלים אלו איטית לטעמו. הוא מחרים לכל רוכלי התבלינים את תעודות הזהות שלהם. בבת אחת נמלטים כל הרוכלים האחרים שעוד העזו להישאר בפינות צדדיות של השוק.
כיכר השוק ריקה. לא חלפו שלוש דקות ודודיק נוסע עליה במהירות כמו על מסלול מרוץ סגור. שרשרת זהב על צווארו ושערו מתנופף ברוח. תוך כדי כך הוא קורא לסמגד, ומדווח לו על שוק סגור ומסוגר וסוף מבצע. הסמגד שואל אותו אם היו נפגעים מקרב האוכלוסייה המקומית. "שלילי מוחלט". עונה דודיק. "אף אחד לא נשרט". "יפה". אומר הסמגד. "עבודה נקייה..."
לאחר הדיווח הוא חונה בפינה רחוקה של השוק, מניח את נעלי הצנחנים שלו על ההגה, ומתחיל בטקס חלוקת התעודות. רוכלי התבלינים מסתדרים בשורה, ודודיק מעיין שעה ארוכה בתעודות הזהות שלהם. הוא מסנן בלחש שם וכתובת – רוכל זקן מתקדם לעבר דודיק בהליכה שפופה, תוך שהוא נזהר לא להיכנס לדל"ת אמותיו. דודיק מסמן לו עם תעודתו ארצה. הזקן מתכופף בחשש, מרים את התעודה וצועד שלושה צעדים לאחור מבלי להפנות את הגב לדודיק. אחר כך מתייצב הרוכל הבא והטקס חוזר על עצמו.
רק לאחר שהחזיר לרוכל הרביעי את תעודתו הבחין דודיק בנוכחותו של הקבצן האיום היושב במרכז השוק. הוא העיף באוויר את יתר התעודות ושעט עם הג'יפ לעבר הקבצן. דל"ת אמות ממנו הוא נעצר בחריקה וכמעט התהפך. הקבצן לא זז. דודיק לחץ על דוושת הבנזין והתכונן להסתערות נוספת, אבל הקבצן הגביה להרף עין את משקפי השמש.
מיד כיבה דודיק את המנוע, ירד מהג'יפ והתרחק מהשוק בצעדים מדודים לאחור, כשהוא איננו מעז להפנות את גבו אל הקבצן האיום.
ברגע שבו נסוג דודיק לאחור ירדה דומיה גדולה לשכון על גגי. באוזניי רעמו הדי החזיזים ובעיניי הסתחררו הצבעים, ואני פשטתי את כותנתי – איככה אלבשנה? וחלצתי את נעלי הקלגסים שלי, והשלכתי את הגרביים וכרכתי את הגומי הנצחי סביב הנעליים והורדתי מכנסיים ונותרתי בתחתונים ושתיתי מימיה מלאה, ושטפתי את פניי והרטבתי את שערותיי ומרחתי על עצמי שמן שיזוף, והתפרקדתי על הגב, והתרכזתי עשר דקות בתנוחת אלכסנדר – ברכיים מקופלות ואנרגיה זורמת דרך עמוד השדרה – ושלווה גדולה ירדה על פני שדרת הצאלונים אשר במעלה עומאר-אל מוכתאר בואה כיכר פומבדיתא, הלוא היא כיכר פלסטין.