בלילה השליכו רעולים בקבוק תבערה על סיור ארבעים ותשע ופצעו את הסמגד ואת המפקד הרכרוכי באורח "בינוני". הם חטפו כוויות בפנים ובגפיים ומסוק פינה אותם לתל השומר. הרופא שקיבל אותם קבע במקום: "לא נשקפת כל סכנה לחייהם. אבל יפים הם כבר לא יהיו..."
שעה לאחר הפגיעה עבר ג'יפ של הממשל לאורך סמטאות הרובע והכריז ברמקול על עוצר מוחלט עד להודעה חדשה. מכאן ועד להודעה חדשה תהיינה כל משפחות פומבדיתא לכודות בבתיהן. הילדים לא ילכו לבתי ספר, האבות לא יעלו על הפיגומים של גושדנ והאמהות לא תצאנה לשוק.
מכאן ועד להודעה חדשה מוטל עליי לעזור לסיורים לאכוף את העוצר. להשקיף היטב מגני ולדווח לחמ"ל על כל ילד וילד שמפר את העוצר, ומעז לצאת מפתח ביתו. מכאן ולהבא מוטל עליי להיות מוציא לפועל של עונש מאוד קולקטיבי. למען ישמעו הילדים וייראו. למען לא ישליכו בקבוקי תבערה כשיהיו גדולים.
אני עוקב אחר המשפחות הלכודות בבתיהן. עוצר הוא, בין השאר, הזמנה לאיחוד משפחות. כל בני הבית חייבים להישאר זה במחיצתו של זה. אף אחד לא יכול לברוח. אף אבא לא צריך להתעורר בשלוש בלילה על מנת להגיע לפיגומים של רמת אביב בשש בבוקר. כל האבות יכולים להישאר במיותם עד מאוחר, וכל הילדים הנצורים יכולים להיכנס למיטה של אבא שלהם בשמונה בבוקר.
אבא אחד שוכב על גבו ומטיס את ילדו כמו אווירון על כף רגלו המתוחה. הילד צוהל בקול גדול, ושלושת אחיו הצעירים עומדים בתור למרגלות המיטה הרחבה וממתינים בסבלנות צוהלת לרגע ההמראה שלהם. האימא המשועשעת מביטה מהצד. גם אני, הומניסט ידוע, מציץ לתוך האידיליה שלהם במשקפת ושמח בשמחתם. אידיליה מאוד מוגדלת אני רואה במשקפת. אידיליה גנובה במסווה של עונש קולקטיבי. מתוך שלא לשמה באות משפחות רבות לשמה. מתאחדות בחסות השטן.
כמו כן אני מציין לעצמי באי נעימות מסוימת שמשך העוצר אני הרבה יותר רגוע. אחרי הכל העוצר טוב לביטחוני האישי. כשזורמת התנועה למרגלותינו יש חשש משמעותי ביותר שכמה לוחמי חופש אמיצים יתגנבו אל גג מלוני וישליכו לעברו בקבוקי תבערה. אחרי הכל, אני לא מתייחס אל השמירה על עצמנו באותה רצינות שאני מתייחס אל הכתיבה. לו ידעו ההמונים שלמרגלותיי כי על הגג הזה משחקים קלפים ומשתזפים, כבר היו מסמנים אותו מזמן כיעד טרור מועדף. אבל הם לא יודעים כי הם לא יכולים לראות.
אני, לעומתם, יודע עד כמה אנחנו פגיעים ולכן אני מלא חששות. אבל עכשיו, כאמור, אני הרבה יותר רגוע. עכשיו אני יודע שאין נפש חיה ברחובות שלמרגלותינו. עכשיו אני יכול להתמכר לכתיבה ולהוקיע בשאט נפש רגועה את הסבל שבעוצר, ואת הטמטום המרושע שבעצם כליאתם של מאות אלפי ילדים.
בין תיעוד להלקאה עצמית אני חולף עם משקפתי על פני גגות העיר. ביום של עוצר ניתן לזהות הרבה יותר תצפיות על הגגות. בעת כזאת מגיפים כל תושבי עזה את התריסים ומסיטים את הווילונות על אף החום הכבד. הרבה יותר גרוע מצבם של אלו אשר הוחרמו גגותיהם לצורך התצפית – גברים במדים עולים ויורדים בחדר המדרגות שלהם כמו בחלום בלהות. עם שחר הם עולים וקולותיהם חודרים לתוך חדרי השינה של הילדים החוששים מפני הבכי של עצמם.
בימים כאלו נוהגות נשות עזה לדחות ככל האפשר את תליית הכביסה. רק כשאין להן ברירה הן עולות רעולות אל גגן ופוזלות ביראה אל התצפיתן העומד מולן ובוחן במשקפת עשרים על מאה ועשרים את כביסתן הנוטפת. לפעמים הן שוכחות לעלות רעולות. ולעתים מדחיקה מי מהן את עצם העובדה שהכל צפוי בעזה והרשות נתונה. או אז היא עולה לתלות סדינים בחלוק לילה שקוף. כמעט כמו בת שבע. ואני כמעט כמו דוד, נעים זמירות ישראל, מתמקד בעיניה השחורות הניבטות אליי מעל לסדין התלוי.