החולמים בהקיץ והקצים בחלומות / עלמא די 12

עד שלא נחיה בתחושה שהמהפכה הרוחנית הציונית משמעותית יותר מן המהפכה הרוחנית של חז"ל, לא נדע לממש את החובה והזכות המוטלים עלינו לפרש את המקורות לפחות באותה מידה של אוטונומיות שחז"ל הרשו לעצמם. חז"ל, למשל, החליטו לשנות את תדמיתו המקראית של דוד מקצה אל קצה, ולהפכו לתלמיד חכם תלמודי. דוד שעיצבו חז"ל הוא זה שנכנס בסופו של דבר לתודעת העם. אם להם היה מותר לראות את דוד בדמותו של רבי יהושע בן חנניה, מה מונע בעדנו מלראות את דבריו של רבי יהושע זה – "לא בשמים היא" – יוצאים מפיהם של החלוצים כתשתית לתפיסת עולם ציונית-שורשית-ריבונית? יהושע בן חנניה לגביי הוא דמות משמעותית ביותר. יוסף חיים ברנר משמעותי יותר ממנו. הוא וחבריו רשמו לנו מסגרת למהפכה רוחנית יהודית. הלוואי שהדור שלנו לא יוריד מהפכה זאת לטמיון. למהפכנים הללו היתה עוצמה כה גדולה עד שהדורות הבאים אחריהם נותרו המומים. אנחנו, קצת אחרי ההלם, יכולים להרשות לעצמנו להתקרב אל ההר, לאסוף ממרגלותיו ומפסגתו את הכלים השלמים ואת שברי הכלים, ולמלא את המסגרת בתוכן ישן חדש. (מתוך "הגיעו שמים עד נפש", שדמות 1980)

המהפכנים הריבוניים הציבו אתגר נשגב בפני בני העם הזה: להפוך את תורת ישראל ממקור סמכות למקור השראה. יורשיהם לא היו מסוגלים לעמוד בפני האתגר והפקירו את תורת ישראל לידיהם של המנהיגים הרבניים.

הפקדת מקורות ישראל בידיהם של הרבנים נבעה, לדעתי, מהסכמה הדדית סמויה בין הרבנים לבין יורשיהם של המהפכנים הריבוניים. הסכמה סמויה זו הפכה להיות בכייה לדורות. היא כמעט והנציחה את שני צדדיה של מטבע הדוגמאטיות – הצד האחד כפה על בניו את נוכחותו של אלוהים המנופף באיום מתוך הכתובים, והצד האחר כפה על בניו את היעדרותו של אותו אלוהים המנופף מתוך אותם כתובים.

זוהי עסקת החבילה הרוחנית שלתוכה נולדו רבים מבני הארץ הזאת. אף אחד משתי הדוגמות הללו לא אפשרה לדורות שבאו אחריהם להיפגש בצורה ישירה עם הכתובים ולהפנים אותם. הדוגמה האחת חששה מן הניתוק העלול להיווצר בין מקורות ישראל לבין אלוהי ישראל הסמכותי; הדוגמה האחרת חששה מן הקשר העלול להיווצר בין שני אלו.

כך נוצרו בארץ שתי זיקות מאולצות ולכאורה מנוגדות: זיקתם המאולצת של החולמים בהקיץ ל"דתיות" מול זיקתם המאולצת של הקצים בחלומות ל"חילוניות". בשלב מסוים התקבל הרושם ששתי זיקות אלו יהפכו להיות שני קווים מקבילים שיובילו לאבדון לאומי קולקטיבי.

אולם לאחרונה התגבשו כאן שתי קבוצות ששאפו לקשר בין היהודים ה"חילוניים" לבין מקורות ישראל. הראשונים הטיפו לקשר בין ה"חילוניים" לבין המקורות מתוך תקווה שחזרה אל המקורות היא שלב בדרך לקבלת סמכותם. האחרונים מעוניינים ליצור מגע עם המקורות הללו מתוך אמונה שניתן להפוך אותם ממקור סמכות למקור השראה.

על פני השטח נוצר הרושם שהראשונים הצליחו יותר. הם ידעו היטב לשווק את רעיונותיהם, ובעזרת כלי התקשורת הם יצרו תחושה שהעם הזה מתחיל לחזור בתשובה.

האחרונים היו בטלנים מוחלטים בכל מה שקשור לשיווק וליצירת דעת קהל. עד היום הם לא מוכרים לציבור הרחב, ומהמעט שידוע עליהם נוצר הרושם שזו חבורה של תימהוניים חסרי חוליות שנפשם חשקה במעט אידישקייט. רוב רובה של החבורה הזו – כולל כותב שורות אלו – שיחקו שלא מדעתם לידיו המתוחכמות של הממסד הרבני, ומיעוטם אף הפך ברבות הימים להיות זרם ניאו רבני.

עלול להיות שבסופו של דבר הם ייעלמו מהשטח והרבנים ישתלטו סופית על מקורות ישראל ובעקבות זאת על עם ישראל וארץ ישראל. אני מאמין שלא כך יהיו פני הדברים. אמונתי הזאת היא תנאי הכרחי להמשך קיומי כיהודי ריבוני בארצי ובמולדתי, ותנאי הכרחי להעמקת זהותי העצמית ולמחיקת התסכול והניכור הלאומי שבתוכם אני גדל. לאמונתי הריבונית הגעתי דרך התלמוד ויתר המקורות. וכשאני שואף לחזק את הכרתי הריבונית אני הולך אצל התלמוד ולומד אותו בדרכי ומוצא בו חיזוקים רבים.

האינטרקציה בין החוויה הריבונית לבין מקורות ישראל היא מוחשית ביותר לגביי. אני מאמין שהיא תהיה מוחשית ורווחת בקרב רבים מבני העם הזה.

האדם הרבני רואה בתורת ישראל מקור סמכות. האדם הריבוני איננו יכול להתייחס אל התורה הזאת כאל מקור סמכות, שהרי הוא מקור הסמכות של עצמו. אי לכך יכול האדם הריבוני לגשת ביתר חופשיות אל מקורותיו הקלאסיים ולעשות בהם כבתוך שלו. הוא יכול ללמוד מהם המון על עצמו, על עמו, על זיכרונותיו הקולקטיביים, מאווייו, הדחקותיו וכו'. הוא יכול למצוא בהם שדה אינסופי של סמלים חיוניים. אולם, כדי שידע ללקט את הסמלים כאוות נפשו הוא חייב להכיר את השדה הנתון שבו הם צומחים. כדי שהקִדמה שלו לא תהיה מנוכרת הוא חייב לעגן אותה במורשתו הקלאסית.

קִדמה נטולת מורשת יוצרת תלישות וזורעת שדה ארעי ואבוד מראש של סמלים תלושים. מורשת נטולת קדמה חונקת את סיכוייו של האדם להיות ריבוני. עם לא מוליד סמלים חדשים תוך יום אחד. אי אפשר לייבא סמלים. אי אפשר להמציא אותם. השאלה היא: מי משתלט על הסמלים החיוניים. מי מסיט אותם בכיוונו. מי משחרר את עצמו (ואת עמו) בעזרת גאולת הסמלים הללו.

עם נורמאלי מספק את אותם מקורות לבעלי דעות שונות ומנוגדות. אותם מקורות משותפים טומנים בחובם סמלים משותפים המשמשים בערבוביה בעלי רעיונות מנוגדים. אם נתלכד אך ורק סביב רעיונות משותפים נצטרך כל הזמן להמציא סמלים. סמלים לא מומצאים. סמלים מומצאים הם סמלים תלושים.