בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" - ומי ברא את חוץ לארץ? (בדיחה ישנה)
כל מצוה שהיא תלויה בארץ, אינה נוהגת אלא בארץ. ושאינה תלויה בארץ, נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ . (משנה קידושין פרק א משנה ט)
"שלום לכם ילדים", מברך טו בשבט את חגי וחגית, "קוראים לי חג האילנות, אבל אני מוכר יותר בשם הנפוץ טו בשבט. אני שונה מכל שאר חגי ישראל שכן אני החג של ארץ-ישראל. בעוד שאת שאר החגים חוגגים גם בחוץ לארץ, הרי אני נחוג בעיקר בארץ-ישראל". (הרב מנחם הכהן, ספר החגים (לילדים) עמוד 31 )
כפי שראינו בפרק הקודם החמישה עשר בשבט מוזכר לראשונה במשנה, במסכת ראש השנה, שהיא אחת משנים עשר המסכתות המהוות את סדר מועד. למרות זאת אין במשנה ובכל הספרות התלמודית כל התייחסות אל החמישה עשר בשבט כאל מועד וחג. כדי להבין את ההקשרים המסועפים הקשורים בחמישה עשר בשבט של המשנה (והתלמוד) יהיה עלינו לצאת מסדר מועד ולעבור לסדר זרעים שעיקר עניינו הוא "במצוות המחויבות בצמח הארץ, כמו: כלאים, שמיטה, ערלה, תרומות ומעשרות"[1] קריאה צמודה במשניות סדר זרעים מהוה מסע אל הגנים, השדות, הפרדסים והמטעים של ארץ ישראל בתקופת המשנה - "האין ריח השדה עולה מערוגות המשנה שבסדר זרעים?" שאל חיים נחמן ביאליק בהקדמתו למהדורה המנוקדת והמפורשת של סדר זרעים.[2]
המשנה עצמה קבעה את המצוות הרבות הקשורות בסדר זרעים כ"מצוות התלויות בארץ". משמעותה של קביעה זו היא שחלק גדול ממצוות סדר זרעים חלות אך ורק בתחומי ארץ ישראל ולא ב"חוץ לארץ". פירושו של דבר הוא שמבחינה הלכתית אין (כמעט) כל משמעות לטו בשבט בחוץ לארץ.
לעומת זאת, האידיאולוגים הרבים הניצבים מאחורי טו בשבט האקולוגי מוציאים (שלא מדעתם) מהקשרו המשנאי הלכתי את המונח "מצוות התלויות בארץ". הם מפרשים את המלה "ארץ" כ"Earth" ולא כ"Land" , והופכים את "מצוות התלויות בארץ" למצוות התלויות באדמה, כלומר בארצם של כל יושבי תבל.
על פי הבחנה זו ניצבות שתי קבוצות של מצוות בפני המין האנושי כולו: מצוות התלויות בשמים ומצוות התלויות בארץ.
אחת הסיבות לכך שאנו חיים כיום בצילו של אסון אקולוגי, היא העובדה שבמשך דורות רבים נמחצה מערכת היחסים "אדם – ארץ" ( Earth , עולם, אדמה, תבל, פלאנטה) בין שתי מערכות הענק "אדם – אלוהים (מקום)", ו"אדם – חברו". התרבות המערבית גדושה בפרטי פרטים של מצוות בין אדם לאלוהיו (כל אל) ובין אדם לחברו. לעומת זאת אידיאולוגים אקולוגים "מסורתיים" שרוצים לתלות את המחויבות האקולוגית באילנות הלכתיים קודמים ניצבים פעם אחר פעם מול העובדה שכמעט ואין להם במה להיאחז.
"השמים שמים ליהוה והארץ נתן לבני אדם" - המצוות שבין האדם לבין שמיו שונות ומגוונות כל כך בין דתות ואמונות שונות, ועלינו ללמד את עצמנו להוקיר ולכבד את השוני והגיוון, ולטפח את הפלוראליזם הדתי. אך חובה להגיע בהקדם האפשרי לקונצנזוס הלכתי מחייב ביחס למשמעות של "הארץ נתן לבני אדם". שמים יש אינסוף, ארץ, לעומת זאת, יש רק אחת. משום כך עלינו לכונן במהירות הלכה אחידה המחייבת את כל יושבי הארץ הזאת (התבל הזה).
זהו "מדרש ההלכה" הריאליסטי שאנו צריכים לדרוש את הביטוי "מצוות התלויות בארץ". מולו אפשר להציב "מדרש אגדה" סוריאליסטי המושתת על דבריו של המהר"ל מפראג:
"כי באמת האדם נקרא עץ השדה שכתוב "כי האדם עץ השדה", רק שהוא אילן הפוך כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואלו האדם שרשו למעלה כי הנשמה הוא שורש שלו הוא מן השמים. והידים הם ענפי האילן, הרגלים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך כי העץ שורשו למטה כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים".[3]
לאדם, כך מלמדנו המהר"ל מפראג, יש שורשים בשמים והוא נטוע בשמים, אבל הוא מחובר לארץ. הוא תלוי ואחוז בראשו בסבך הארץ כשם שהיה אבשלום אחוז בסבך האלה, וכשם שהיה האיל מן העקידה אחוז בסבך. על פני הארץ פרוש סבך ענק וכל המצוות מסדר זרעים תלויות ואחוזות בו.
עולם מראות הוא עולמנו - שורשי ארצו משתקפים בשורשי שמיו, והמצוות התלויות בארץ לא באו אלא על מנת להזכיר לנו שהארץ תלויה במצוות.
הארץ עליה אנו מנסים לחיות תלויה במצוות שאנו מקיימים - הן המצוות שבין אדם לשמיו והן המצוות שבין אדם לחבריו.
הארץ תלויה במצוות התלויות בארץ...