"יוסף בנו של רבא,שלחו אביו לבית המדרש לפני רב יוסף,
פסקו לו שש שנים.
כשחלפו שלוש שנים ובא ערב יום כיפור,
אמר: 'אלך ואראה ל[בני]ביתי'.
שמע אביו, נטל אלה[1] ויצא לקראתו,
אמר: זונתך נזכרת?!
איטרוד[התקוטטו]
לא מר איפסיק ולא מר איפסיק".[2]
[כתובות סג, ע"א)
שתי הטרגדיות הקודמות הסתיימו במותם הבלתי נמנע של שני תלמידי חכמים – רחומי ויהודה – שלא עמדו בעומס הנפשי ונאלצו להפר את האיזון העדין בין התורה הנלמדת והתורה המצווה. תאור מותם הוא תאור של מנוחת הנפש. הם מתו אמנם מוות קליני, אך המספרים מתארים את המוות הזה בלשון "נחה נפשו".
הטרגדיה שלפנינו איננה מסתיימת במוות ואין בה קורטוב של מנוחת הנפש. הטרגדיה שלפנינו מסתיימת בסיוט מוקפא על פני רצף אינסופי ובלתי נמנע של אי-מוות. הטרגדיה שלפנינו מקפיאה לעד את השורה התחתונה שלה – אנדרטה של אב ובן מתכתשים זה עם זה בערב יום הכיפורים.
ארבעה חלקים סימטריים לסיפור זה – כל חלק מכיל משפט בין שתי שורות. כל חלק הוא וריאציה אחרת על הפועל המרכזי של הסיפור – פ.ס.ק.
החלק הראשון מתאר את המצב בתחילתו - יוסף עדיין נער. חתן צעיר הכפוף למרותו של אביו הפוסק לו ללכת לשש שנות לימוד בבית מדרשו של רב יוסף, ופוסק לאשתו הצעירה מזונות למשך תקופה זו. יוסף פאסיבי לחלוטין. מקבל עליו את פסק הדין. לא פוצה פה.
החלק השני הוא החלק האופטימי: "כשחלפו שלוש שנים ובא ערב יום כיפור, אמר: 'אלך ואראה לביתי'.
זוהי האשליה המתוקה של הילד המתבגר המאמין שאביו יקבל את התבגרותו כפי שהיא. הוא אף מודע לכך שהיא עלולה להתפרש כמרד לשמו. לפנינו צעיר החלטי. יודע מה הוא רוצה. מאמין בכנותו ובדרכו. אמיץ (ואכן, הרבה אומץ צריך על מנת "לשבור" פסיקה מפורשת של אבא שהוא לא פחות מאשר רבא הגדול).
אנחנו רשאים לדמיין כיצד במהלך הדרך חצוי יוסף בין ההרהורים אודות אשתו וההרהורים אודות אביו. אנחנו רשאים גם לדמיין כיצד הוא מכין את נאום ההתבגרות שלו לאביו (וכרגיל בתכנונים כאלו מתייצבות כל המילים לשירותו כשהן אוהבות ומשכנעות).
"שלוש שנים עשיתי כמצוותך, אבא יקר, עד שהגעתי לפרשת דרכים, והחלטתי לפסוק בעצמי ולבוא אל אשתי, ולראות אותך ולהשמיע לך את התורה שלמדתי. באתי על מנת להוכיח לך שבגרתי. שעיצבתי את עצמי. שכבר אינני פסיבי לחלוטין. באתי גם כדי לומר לך שגיבשתי פירוש עצמאי ביחס למהותן של שש שנות הלימוד שלי - לא שש שנים של ניתוק מוחלט, אלא שש שנים של היזון ואיזון בין התורה לבין האישה".
ואכן, ההחלטה לבוא אל אשתו גמלה בלבו לאחר מילויָן של שלוש השנים הראשונות (בדיוק מחצית התקופה הפסוקה). ברגע שגמלה בלבו ההחלטה עבר לעשייה. כשהגיע ערב יום כיפור אמר: "אלך ואראה לביתי". ובערב יום כיפור הלך. אמר ועשה.
החלטתו זו היתה מתוך מודעות ברורה לקטיעת הרצף. הוא חתך בדיוק באמצע הרצף. הוא פסק (חתך) ברצף שפסק (הקציב, הורה) לו אביו.
יש כאן עימות עקרוני בין שתי תפיסות מנוגדות בשאלת מהות היחס בין התורה לבין האישה. תפיסת האב היא שהניתוק הוא תנאי הכרחי ליצירתו של תלמיד חכם מחושל. את הַפְּסַק שפסק לבנו הוא מפרש גם כרצף. לא רק שש שנות תורה נלמדת, אלא גם שש שנות ניתוק מהאישה.
יוסף חולק על עצם הכרחיותו של הקשר בין תלמוד-תורה והניתוק מהאישה. יתרה מזאת: לא רק שקטיעת הרצף איננה מפריעה לתהליך הלימוד אלא שהיא מפרה אותו. מטעינה אותו. על פי תפיסתו יש בכוחו של המפגש עם האישה כדי לחדש ולהפרות את מפגשו עם התורה.
קרוב לוודאי שגם בשני ערבי ימי הכיפור הקודמים התגעגע אל אשתו, הגה לה אהבה, וחשב על חובותיו ההלכתיות והמוסריות כלפיה, אך רק בערב יום הכיפורים השלישי היה לו הכוח הנפשי והאומץ המוסרי לממש את רצונותיו.
יוסף התבגר. הוא הגיע לשלב שבו הבין כי עליו לקחת את האחריות למעשיו. בערב יום הכיפורים השלישי ירד מ"גג" בית המדרש והלך אל אשתו – היפוכו המוחלט של רב רחומי שעלה על הגג בערב יום הכיפורים וניתק עצמו לחלוטין מהציר שבין האדם לחברו.
החלק השלישי של הסיפור מחזיר אותנו ואת יוסף אל המציאות: שמע אביו, מטל אלה ויצא לקראתו. אמר: "זונתך נזכרת?!..."
כל הטיעונים המשכנעים והאוהבים נעתקו מפיו. כל הפיוסים והריצויים נהדפו פנימה. יוסף היה משותק אל מול דיוקנו של אביו – רבא הגדול – המנופף באלה וחוסם בעדו את הדרך לאשתו.
האב אינו נותן כל סיכוי להידברות. הוא מעוניין להמשיך להיות הפוסק הבלעדי של בנו. הוא דן את בנו לכף חובה מבלי שהוא נותן לו לפתוח את הפה.
איזה בן הוא מכיר? את יוסף הצייתן והכנוע ששלח לבית המדרש לפני שלוש שנים. הוא לא מעוניין בכלל לנסות להכיר בן אחר – את יוסף הניצב מולו כאן ועכשיו. הוא רואה בו חוטא חלש אופי ותו לא. הוא מטיח בפניו "זונתך נזכרת".[3]
אלו המילים שישמע הבן מפי אביו לאחר שלוש שנות היעדרות. וזה המראה: אלה מונפת בידו וכולו אומר זעם. וזה היום: ערב יום כיפור...
הוא בא על מנת לרצות את אשתו ולרצות את אביו בערב יום כיפור. הוא בא על מנת להראות לאביו בן אחר – תלמיד חכם. מסור לתורה, מבוגר. עצמאי. בעל חובות.
אבל אביו ראה בו חוטא חלש אופי, הבא על אשתו בענייני זנות בלבד.
בחלק הרביעי מונצח הריב: "איטרוד (התקוטטו). לא מר איפסיק ולא מר איפסיק".
עד היום נדרכים זה מול זה האב והבן. עד היום מפסיק ביניהם שער ביתה של אשת הבן.
בפעם האחרונה שעמדו ליד אותו השער לא הפסיק ביניהם מאומה. רבא היה אז הפוסק הבלעדי שפסק לבנו ולכלתו את מזונותיהם. ופסק להם שש שנים של ניתוק. דעה אחת היתה אז לבן ולאב. דעתו של האב.
עכשיו יש להם שתי דעות. יוסף קנה לעצמו דעת, ועל דעת עצמו פסק לעצמו לשוב לביתו ולראות את אשתו. עכשיו הם שני פוסקים. עולם ומלואו מפסיק ביניהם.
עד כניסת יום הדין ממאן האב להתרצות לבנו, מאיים עליו באלה, ומתריס "זונתך נזכרת?..." כל אותו הזמן ממאן הבן לסוב על עקביו. לשווא הוא מנסה לרצות את אביו ולבוא אל אשתו.
עד עצם היום הזה הם מתייצבים בפתח בית האישה ורבים זה עם זה. לא האב פוסק ולא הבן פוסק.
עם כניסת יום הדין יעלה ויבוא פוסק אחר. יבטל או לא יבטל את כל האיסורים והנדרים. יקבל או לא יקבל את כל הפיוסים והריצויים בין אדם לחברו, בין איש לאשתו. בין בן לאביו.
[1] נטל אלה: בכמה מכתבי היד מופיע "נטל גרזן"(!), וכן "נטל קרדום". [2] לא מר איפסיק ולא מר איפסיק: השארתי המקור בארמית כי משפט זה איננו ניתן לתרגום,מבלי לאבד את הרב משמעותיות של הפועל "איפסיק" שהוא הביטוי המרכזי של כול הסיפור כהזה. רש"י במקום פירש: "לא אכלו שניהם סעודה מפסקת". וביאליק ב"ספר האגדה" (עמ' שכג), לקח את התרגום הזה והכניסו לגוף הסיפור. [3] זונתך נזכרת: הגמרא במקום מביאה "יש אומרים" אחר: "יונתך נזכרת". ברור שהוא מאוחר, ביאליק, כמובן. עט על הלשון הנקייה של ה"יש אומרים" ומכניס אותה לתוך ספר האגדה. כדאי לציין שבהגות שם מביאה הגמרא גם נוסח "זוגתך נזכרת..." – ניכר בעליל עד כמה מרובים המאמצים להקהות את הבוטות שבאמירת "זונתך נזכרת..." והשווה: "רבי הלך ושידך בנו לבית רבי יוסי בן זמרא. פסקו לו שתים עשרה שנה לבית המדרש. העבירוה לפניו ובתום חתימת התנאים (כחלק מטקס האירוסין). אמר להם: "יהא שש שנים". (לאחר שראה את ארוסתו ביקש להפחית את שנות הפרידה ביניהם. הסכים לו אביו). שוב העבירוה לפניו, אמר: "אכניסנה ואחר כך אלך" (שוב הסכים לו אביו, ואישר לו להתחתן קודם ואחר כך ללכת לבית המדרש לשתים עשרה שנה. אבל...) "... היה מתבייש מפני אביו. אמר לו (אביו): "בני, דעת קונך יש בך מתחילה נאמר "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך...", ולבסוף נאמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'" (כלומר, גם אלוהים לא החזיק מעמד ושינה את החלטתו המקורית – בתחילה הוא תכנן לבנות את ביתו המשותף עם ישראל רק בארץ אבל במהלך הנדודים הוא לא החזיק מעמד ובנה את אוהל מועד...) הלך וישב שתים עשרה שנה בבית המדרש. עד שבא נעשית אשתו עקרה. "אמר רבי: מה נעשה? – נגרשנה – נאמרו: 'ענייה זו לשווא שמרה'. נשיאנו אישה אחרת – יאמרו: זו אשתו ודזו זונתו. ביקש עליה רחמים (אהבה) ונתרפאה..." – זה היפוכו המוחלט של האב המאיים על בנו באלה ומסנן בארסיות מאשימה "זונתך נזכרת" – כאן אב הקולט את העובדה שבנו מתבייש ממנו על שום ענייני "זנות" – שהוא מעדיף את האישה על פני התורה – לא רק שהאב איננו גוער בו אלא הוא משווה את התנהגותו ואת סדר עדיפויותיו לזה של אלוהים... בשני הסיפורים הללו נמצאים הביטויים "פסקו לו" ו"זונתו". שני קבועים מרכזיים המבליטים שני זוגות א ב-בן שונים לחלוטין.