"הדרך החוזרת מגן עדן לעולם הזה חייבת לעבור בגיהנום. על כל הקדושים מחריבי העולם לדעת שאם הם מעוניינים אי פעם לעסוק גם בתיקון העולם הזה (תקון סוציאלי, אקולוגי, לאומי, או פוליטי) הם חייבים להיצלות תחילה בכור ההיתוך של הגיהנום. אם הם אינם מסוגלים לכך הם יכולים להמשיך לשחק "שָׁבֵּץ נָא" בישיבה של מעלה, ולפרוח באויר עם יתר האותיות הפורחות." (סוף החלק הקודם "בר יוחאי הרשע יורד לגיהנום")
בר יוחאי הסכים ללמוד מן הגיהנום. בנו סירב. לאחר שנים עשר חודשי הגיהנום שבה בת הקול והכריזה: `צאו ממערתכם!`. הם יצאו שוב אל החורשים, הזורעים, ויתר עמי הארץ המעזים להסתכל לעולם הזה בעיניים, ולחיות את חיי השעה שלהם כאן על פני האדמה.
שוב החל הבן לתת עיניו בכל אלו ולזרוע הרס. אביו נאלץ ללכת בעקבותיו לתקן את הקלקולים - כל מקום שהיה אלעזר מכה (מחי) היה בר-יוחאי מרפא (מסי) ואומר לו: בני, די לו לעולם אני ואתה...`
הבן המשיך לא להשלים עם זכות קיומו של עולם שאיננו תלמוד תורה. אביו הלך אחריו בסבלנות רבה, ותוך כדי ריפוי מכותיו ניסה לדבר על ליבו:
"די לו לעולם אני ואתה" - מספיק שיש לעולם הזה שני תלמידי חכמים כמונו. שני בני עליה. אל לנו לזעום על תושביו המוגבלים של העולם הזה. הם אנשים פשוטים ורגישים ביותר. לא מסוגלים לאהוב את הלימוד כמונו ולהתענג על התורה הנלמדת. לא מסוגלים להינתק מחיי השעה שלהם. יש לקבל אותם כמו שהם. יש להתנהג איתם בזהירות ובהתאפקות. כל תנועה לא זהירה שלנו תמיט עליהם אסון והרס.
בסופו של דבר השתכנע איכשהו הבן ונעלם מן הספור. בר יוחאי נותר לבד והוא מרגיש דחף חזק לתקן תיקונים. הוא מסביר את הדחף הזה בעזרת מדרש מוזר המתאר את מעשה התיקון של יעקב בבראשית פרק לג. בעלמא די התעלמתי ממדרש זה ולא ציטטתי אותו בגוף הספור. הסיבה להשמטה זו נבעה מתפיסה ספרותית מוטעית לפיה מדרש זה איננו חלק אינטגראלי מהספור המעוצב. עכשיו אני מעוניין "לתקן" את הטעון תיקון ולהראות שהמדרש על יעקב הוא עמוד הבריח של הספור כולו.[1]
כך מופיע המדרש בתוך ההקשר של הספור: "... אמר (בר-יוחאי): הואיל והתרחש לי נס ־ אלך ואתקן דבר (איזיל אתקין מילתא), שכתוב (בראשית לג) ויבא יעקב שלם ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. (ועוד כתוב בהמשכו של אותו פסוק על יעקב) `ויחן את פני העיר` (מה הפירוש?) אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. אמר: יש דבר הצריך תיקון? (איכא מילתא דבעי לתקוני?), אמרו לו: יש מקום (בטבריה) שיש בו ספק טומאה ויש להם צער לכהנים להקיפו..."
ההקבלה המוזרה הזאת בין בר יוחאי ליעקב אומרת דרשני. קודם כל חשוב לציין שעל פי תפיסת הספרות הרבנית היה יעקב אבינו תלמיד חכם שלמד תורה, או ליתר דיוק גמרא, כל היום וכל הלילה. הוא ברח מפני עשיו (שהוא כמובן הארכיטיפ של הרומאים בספרות הרבנית), ועשה ארבע עשרה שנה בבית מדרשם של שֵׁם ועֵבֶר כשהוא מנותק מן העולם.[2]
יעקב יושב האוהלים, התמים, הלא מעשי, בורח מפני עשיו, מפני העשיה. בתחילה הוא מנסה להתחפר יותר עמוק באוהלי שם ועבר ולהיעלם מן העולם הזה לתוך התורה ואותיותיה. אבל תביעותיו של העולם הזה (נשים, פילגשים, ילדים, חותן נוכל, כבשים וכו) חזקות ממאוויי ההימלטות שלו, ובמהלך שנות בריחתו הוא לומד להתמודד עם העשיה ועם המעשיות. הוא לומד להשלים עם העשיו שבו ולקבל אותו. בסופו של דבר הוא לא מרגיש יותר צורך לברוח מפני העולם הזה - היכולת שלו להתמודד עם אלוהים ולהיות ישראל היא גם היכולת שלו לאהוב את הצד המעשי שבו.
מה הוא עושה לאחר שהוא שב אל העיר? - הוא מתקן מטבעות, מתקן שווקים, מתקן מרחצאות. הוא מתחיל להיות פעיל פוליטי, ועושה כל מה שלאל ידו על מנת לשפר את איכות החיים ועל מנת לתקן את העולם.
ובר יוחאי עבר את אותו מסלול שעבר יעקב. גם הוא ברח מן המעשיוּת וביקר את הרומאים (העשווים) על תקוניהם. בניגוד לרבי יהודה ששיבח את התיקונים הללו מצא בר יוחאי פגם בכל אחד מהם. (תקנו גשרים ליטול מהם מכס ; מרחצאות לעדן בהם עצמם ; שווקים להושיב בהם זונות...) . כתוצאה מכך איימו הרומאים (המעשיים) על חייו. בר יוחאי נמלט אל מערת המילים והאותיות מפני המעשיות המאיימת. לאחר שלוש עשרה שנה הוא יצא ממנה עם החלטה לתקן תיקונים מעשיים. ממש כמו יעקב והרומאים, גם הוא קיבל על עצמו לתקן שווקים. הוא לקח על עצמו סיכונים, ופעל באופן נמרץ (פוליטי!) כדי לתקן בשוק של טבריה תיקון מעשי שיביא לידי הקלה גדולה בחיי היומיום של תושביה. המצב בשוק הזה היה כפי הנראה בלתי נסבל. הפוסקים המחמירים הכריזו עליו כעל אזור טמא מחשש שמא טמונות בו גופות. במקרה של ספק טומאה יש נטיה לרוב הפוסקים לא לקחת סיכונים ולפסוק לחומרא. פסיקה זו הקשתה על המעבר ממקום למקום ועל אפשרויות הפיתוח והבניה, ועל חיי היומיום של העיר. בר יוחאי מצא בעזרת כח פלפולו דרכים להתיר את הספק ולטהר את השוק התחתון של טבריה.
יש סכנה גדולה בהתבודדותו של תלמיד-חכם במערתו. ככל שהוא מתבודד יותר הוא עלול להתנער מן האחריות ולהתמכר לתיקונים מילוליים עקרים. בר יוחאי גבר על הסכנה והוציא מתוק מעז. הוא מיצה עד תום את אומנותו לתקן תיקונים מילוליים, ועבר לתיקון מעשי שיש בו משום תרומה עצומה לתושבי טבריה. בר יוחאי לימד את עצמו לתקן שווקים.
הנס שגרם לבר יוחאי להפוך ממתקן מילולי של אותיות למתקן מעשי של שווקים בא לידי ביטוי במשפט המפתח של הספור הזה: "הואיל והתרחש לי נס אלך להתקין דבר", שהוא תרגום מן המשפט הארמי "הואיל ואיתרחיש לי ניסא איזיל ואתקין מילתא". למלה הארמית "מילתא" יש משמעות של "מלה" ו"דבר" בעת ובעונה אחת. הוא הדין ביחס למשמעותה של המלה העברית "דבר" שהיא בעת ובעונה אחת חפץ ודיבור. הקשר המהותי הזה איננו קשר לשוני בלבד - הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות העברית השורשית ביותר שלנו, וממילא מהווה גם את אחד הזכרונות היותר קולקטיביים של כל אחד מאתנו. אלפי מדרשים ידעה התרבות שלנו להפיק מן העובדה הזאת - החל ממדרשים על כך שהעולם נברא בדבור, וכלה במדרשים על כך שכל העולם כולו אינו אלא דבור ואינו אלא צירוף של אותיות. כשאנו קוראים על בר יוחאי היוצא ממערת האותיות לאחר שלוש עשרה שנה ומחליט לתקן "מילתא" לא ברור לנו עדיין אם מדובר במילתא "מילולית" או "פיזית". בא המספר ומבהיר לנו שבר יוחאי הלך בדרכו של יעקב והפך להיות מתקן מעשי. ממש כשם שלימד יעקב את עצמו להיות מעשי כעשיו כך לימד בר יוחאי את עצמו להיות מעשי כרומאים. וממש כשם שתיקן יעקב את השוק בשכם כך תיקן בר יוחאי את השוק בטבריה.
המדרש הבא יכול לשפוך אור נוסף על המתח שבין תיקון האותיות לתיקון השווקים: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך..." (קהלת רבה פרשה ז)
מדרש נפלא זה הוא אחד הציטוטים הבולטים בכל המקראות של כל סדרי טו בשבט שראיתי בשנים האחרונות. הוא אומץ על ידי האקולוגים כאחד המדרשים האקטואליים ביותר, וחוקרים אוהבים להצביע עליו כעל דוגמה לאחריות אישית שה"יהדות" דורשת מכל יחיד ויחיד. כדאי רק לשים לב לעובדה שהמדרש הזה מדבר על אילנות גן עדן, ואדם, כידוע, כבר הספיק לקלקלם, ולכאורה, על פי המדרש הזה, אין מי שיתקן אחריו. מסתבר, לפיכך, שלא מדובר במדרש הזה על הצעה לתיקון חינוכי פוליטי להגברת המודעות האקולוגית, אלא בהזמנה כתובה לכל מקובלי העתיד לכווין כוונות מדיטטיביות, ולתקן את העולם תיקון מילולי של אותיות.
גם המדרש הבא יכול ללמד אותנו על עוצמתו של תיקון האותיות: "(אמר רבי מאיר): כשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת ־ נמצאת מחריב את כל העולם כולו" (בבלי עירובין יג ב)
"כל העולם כולו" הוא גשר צר מאד התלוי על בלימה של אותיות. גלוי וידוע לפני כסא כבודנו שאם תיפתח או תיסתם אות אחת אי אפשר יהיה להתקיים ולעמוד בעולמנו אפילו שעה אחת.