איך, אם כך, יתקן כל אחד מאתנו את ה"בר יוחאי" המקולקל שבתוכו? - תקון זה מתואר בספור התלמודי הידוע.[1].
לניתוחו של ספור זה הקדשתי פרק בספרי "עלמא די".[2]
הגישה שפיתחתי ב"עלמא די" היתה פסימית ומתייפייפת. העולם הזה אבוד ואין טעם לתקנו. אלוהיו מת, ויש לומר אחריו קדיש יתום. קדיש זה (יתגדל ויתקדש שמיה רבה בעלמא די) הוא מירשם לגילויו של "עלמא די" (עולם D) - עולם פנטסטי הנמצא מחוץ לעולם הזה. במקום לבזבז אנרגיה על תיקון העולם האבוד הזה כדאי לברוח לעלמא די. כיצד עושים זאת? - מצטרפים אל רבי עקיבא, בר יוחאי וחבריהם באולימפוס בית המדרש השמיימי.
הגישה שלי בעלמא די היתה גישה נרקיסיסטית ומגלומנית שהעניקה לגיטימציה לכל היחידים הגואלים את עצמם להמשיך ולהתחמק מאחריותם לגאול את הזולת ולתקן את העולם. הגבורים הגדולים שלי היו תלמידי חכמים אינדבידואליסטים המתוארים בספורי התלמוד, ובראשם: בר יוחאי.
בימים ההם הערצתי את בר יוחאי, וקנאתי באומץ הלב שלו לומר בפירוש את מה שאף פעם לא העזתי לומר - "הלואי שתיעשה מלאכתי בידי אחרים כדי שאוכל להתמסר ליצירתי האישית ולגאול את עצמי. ושילך העולם לעזאזל!"
אני זוכר היטב את ההזיה המגלומנית הזאת שבמהלכה אני מתנתק מהארץ ומעמהארץ ומכל המצוות התלויות בארץ, ואני מגיע לאולימפוס ולומד חברותא עם בר יוחאי. עמוד ענן מקשר בינינו (עוד לא היה אז פייסבוק), ולמרות זאת היינו מתכתבים בינינו התכתבות וירטואלית, והיינו קושרים כתרים לתורה ומתירים אותם...
האולימפוס השמימי הזה הוא המערה שבה התחבאו בר יוחאי ובנו מהעולם הזה. בפנטזיה שלי נכנסתי לדמות הבן ואימצתי את בר יוחאי לאב – "המערה היא התגשמות האידיאל. גן עדן מפורש. אב ובן עירומים. חרוב ומעין. אשה אלוהית. זהו גן העדן שלאחר הטעימה מעץ הדעת. גן עדן של דעת ולימוד. אין להם בעולמם אלא דל`ת אמות של עץ הדעת. ומעבר לעץ הדעת להט החרב המתהפכת של העולם הזה... "
כאן, לדעתי, טמון סוד הדחף הנפשי של חכמי התלמוד והמקובלים - בנסיון לשוב אל גן העדן מבלי לוותר על טעימה בלתי פוסקת מפרי עץ הדעת.
וכאן, לדעתי, טמון סוד הדחף הנפשי ליצירת תיקון טו בשבט של המקובלים: זהו נסיון לשוב לגן העדן תוך כדי טעימה מכל פירות עץ הדעת שב"זוהר", בתלמוד, במדרשים ובתנ`ך. המקובלים נכנסים לפרדס גן העדן בלילה הזה, טועמים מפירותיו ומברכים עליהם בכוונה רבה. בין הטעימות הם קוראים קטעי זוהר רבים שנתגלו לבר יוחאי במערה ולאט לאט הופכים הפירות הנאכלים על ידם לפירות אלוהיים, והם, יחד עם בר יוחאי, בנו ויתר החבורה ממשיכים להנציח את נוסחת הטעימה מעץ הדעת הבאה בעת ובעונה אחת עם השהיה בגן-עדן.
הנוסחה הזאת אפשרית. היא הוכיחה את עצמה משך דורות רבים של תלמידי חכמים ומקובלים. אפשר להיכנס לגן העדן ולאכול מעץ הדעת. ישנן רק שתי בעיות רציניות הנובעות מכך:
א. יש בעיה לצאת
ב. יש בעיה עם אלו שנותרו מאחור (יתר ה99.99%ֵ מהמין האנושי).
יש כמובן קשר טראגי בין שתי הבעיות הללו. בכל דור ודור מצליחים יחידים רבים להתגנב התגנבות יחידים לגן עדן. מעטים מביניהם יצליחו למצוא את דרכם בחזרה. אלו שיצליחו יתקשו לתקשר עם הנותרים מאחור, בעיקר עם ילדיהם ונשותיהם. הם לא יעמדו בעומס. לעתים קרובות הם יהיו מסוכנים לשלום הצבור...
אחרי שתים עשרה שנה של התבודדות מזהירה יוצאים בר יוחאי ובנו מהמערה ורואים בני אדם חורשים וזורעים. הם לא מסוגלים להשלים עם המראה העלוב של אנשים השקועים עד צוואר בהבלי העולם הזה. הם מתחילים לשרוף את החורשים ואת הזורעים. תוך כדי שריפה הם ממלמלים בתמיהה מהולה בזעם: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?!..."
- חיי שעה בעיניהם זה עבודת אדמה או מסחר[3] או תפילה[4] או כל מה שאיננו תלמוד תורה. רק מי שיכול להתמיד ולהישאר במצב של תלמוד תורה יכול להימנות על האלים, שוכני בית המדרש, החיים חיי עולם. "אמר רבי שמעון בר יוחאי: ראיתי בני עליה והם מועטים. אם אלף הם - אני ובני מהם ; אם מאה הם - אני ובני מהם ; אם שנים הם - אני ובני הם".[5]
הוא ובנו ריחפו שתים עשרה שנה בעלמא די והתנתקו לחלוטין מהעולם הזה. משום כך, כאשר יצאו מהמערה חיו בתחושה שכל התעסקות אחרת מלבד תלמוד תורה היא שחיתות ופשע. כמו יצורים מהחלל החיצון הם נוחתים לתוך העליבות, ומעיניהם ניתזות קרניים קטלניות. כל מקום שנתו בו עיניהם נשרף...
לאלהים לא נותרה ברירה אלא לעצור את השתוללותם הקטלנית של בר יוחאי ובנו ולגעור בהם: "להחריב עולמי יצאתם? - שובו למערתכם!"...
את המערה הפך אלהים מגן עדן של אותיות לגיהנום יוקד, והכריז על בר יוחאי ועל בנו כעל רשעים, ופקד עליהם להישרף בגיהנום שנים עשר חודש על אשר שרפו בעיניהם את החורשים, את הזורעים ואת הנוטעים.
הדרך החוזרת מגן עדן לעולם הזה חייבת לעבור בגיהנום. על כל הקדושים מחריבי העולם לדעת שאם הם מעוניינים אי פעם לעסוק גם בתיקון העולם הזה (תקון סוציאלי, אקולוגי, לאומי, או פוליטי) הם חייבים להיצלות תחילה בכור ההיתוך של הגיהנום. אם הם אינם מסוגלים לכך הם יכולים להמשיך לשחק "שָׁבֵּץ נָא" בישיבה של מעלה, ולפרוח באויר עם יתר האותיות הפורחות.
[1] (פעם אחת) ישבו רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, וישב אצלם יהודה בן גרים. פתח רבי יהודה ואמר: `כמה נאים מעשיהן של אומה זו! – תִּקנו שווקים, תִּקנו גשרים, תִּקנו מרחצאות...` רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם: תקנו שווקים - להושיב בהם זונות; מרחצאות – לעדן בהם עצמם; גשרים – ליטול מהם מכס...`. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. אמרו: `יהודה שעילה – יתעלה; יוסי ששתק – יגלה לציפורי; שמעון שגינה – ייהרג!". הלך הוא ובנו, התחבאו בבית המדרש. כל יום היתה מביאה להם אשתו פת וקנקן מים ואכלו. כאשר גברה הגזרה, אמר לו לבנו: נשים דעתן קלה עליהן, שמא יצערו אותה ותגלה אותנו...`. הלכו והתחבאו במערה. התרחש נס, נברא להם חרוב ומעיין מים, והיו פושטים בגדיהם והיו יושבים עד צווארם בחול. כל היום היו לומדים, ובעת תפילה היו מתלבשים ומתעטפים ואחר פושטים בגדיהם על מנת שלא יבלו. ישבו שתים עשרה שנים במערה. בא אליהו ועמד בפתח המערה, אמר: `מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזרתו?...` יצאו. ראו בני אדם שהם חורשים וזורעים, אמר[ו]: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?!` – כל מקום שנותנין עיניהן – מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: `להחריב עולמי יצאתם? – חזרו למערתכם!` חזרו הלכו וישבו שנים עשר חודש. [אמרו:] משפט רשעים בגיהנום שנים עשר חודש. יצאתה בת קול ואמרה: `צאו ממערתכם!`. יצאו. כל מקום שהיה מכה רבי אלעזר היה מרפא רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה`. בערב שבת ראו זקן אחד שהיה אוחז שני צרורות הדסים ורץ בין השמשות. אמרו לו: `אלה למה לך?`, אמר להם: `לכבוד שבת`. אמרו לו: `ויהא די לך באחד?`, אמר להם: `אחד כנגד "שמור" ואחד כנגד "זכור". – אמר לו לבנו: "ראה כמה חביבות מצוות על ישראל". נתיישבה דעתם. שמע רבי פנחס בן יאיר חתנו ויצא לקראתו. הכניסו לבית המרחץ והיה מרפא את בשרו. ראה שהיו סדקים בגופו, היה בוכה, והיו נושרות דמעותיו והיה [בר יוחאי] מצווח [מכאב]. אמר לו: `אוי לי שראיתיך בכך!`. אמר לו: `אשריך שראיתני בכך, שאלמלא ראיתני בכך לא מצאת בי כך` – שמלכתחילה [לפני המערה] כשהיה מקשה רבי שמעון בר יוחאי קושיה, היה מתרץ לו רבי פנחס בן יאיר שנים-עשר תירוצים, ובסוף כשהיה מקשה רבי פנחס בן יאיר קושיה – היה רבי שמעון בר יוחאי מתרץ עשרים וארבעה תירוצים. אמר: `הואיל והתרחש נס אלך ואתקן דבר (איזיל אתקין מילתא), שכתוב (בראשית לג) ויבא יעקב שלם ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. (ועוד כתוב בהמשכו של אותו פסוק על יעקב) `ויחן את פני העיר` (מה הפירוש?) אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. אמר: `יש דבר הצריך תיקון?` – אמרו לו: `יש מקום שיש בו ספק טומאה, ויש להם צער לכוהנים להקיפו`. אמר: יש אדם שיודע שהוחזקה כאן טהרה?` אמר לו זקן אחד: `כאן קיצץ בן זכאי תורמוסי תרומה`. עשה גם הוא כך – כל מקום שהיה קשה –טיהרו, וכל מקום שהיה רפה – ציינו. אמר אותו זקן: `טיהר בר יוחאי בית הקברות..." אמר לו: `אלמלא לא היית עמנו ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו – יפה אתה אומר. עכשיו, שהיית עמנו ונמנית עמנו, יאמרו: `זונות מפרכסות זו את זו – תלמידי חכמים לא כל שכן?` – נתן בו עיניו ומת. יצא לשוק, ראה את יהודה בן גרים. אמר: `עדיין יש לזה בעולם? – נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות". (בבלי שבת לג ב + לד א) [2] ארי אֵלון, "עלמא די" הוצאת ידיעות ספרים 2011 , עמודים 140 - 153 [3] בבלי תענית כא ע`א [4] רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה,(רבא ראה את רב המנונא מאריך בתפילתו) אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה! (בבלי שבת י` ע`א) [5] בבלי סוכה מ`ה ע`א