בני, מה עשה לך אביך?! / בא אל הקדש ח

... וכיון שבא (יצחק) אצל אמו אמרה לו: 'בני מה עשה לך אביך?', אמר לה: 'נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות והעלני לראש הר אחד, ובנה מזבח וסידר את המערכה והעריך את העצים והעקידני על גבי המזבח ונטל את הסכין בידו לשחטני, אילולי שאמר לו הקדוש ברוך הוא אל תשלח ידך אל הנער כבר הייתי שחוט, אמרה לו: ווי לך ברא דעלובתא, (אוי לך בן העלובה) אילולי דאמר קודשא בריך הוא אל תשלח ידך אל הנער כבר היית שחוט. לא הספיקה לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתה. (זהו שכתוב: 'ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה' - מהיכן בא? מהר המורייה).[1]

ברגע שהופיע יצחק לפני שרה היה לה ברור שאברהם עשה בו מעשה איום ונורא. מראהו של יצחק היה מראה של ילד שעבר התעללות ממושכת. שישה ימים לפני-כן נעלמו לה יצחק ואברהם באופן חשוד ביותר. אברהם השכים עם שחר וחמק עם הילד בלי לומר דבר.

מזה ימים רבים חשה שרה בדאגה גוברת את אהבתו הבוערת של אברהם לאלוהיו. הייתה זו אהבה שלא מהעולם הזה, ושרה חששה מאוד מהרגע שהאהבה הזאת תעביר את אברהם על דעתו. במשך כל ימי העדרותם התכוננה שרה לגרוע מכל. ברגע שנכנס יצחק הביתה היא שמחה מאוד לראותו חי, אך מיד הבחינה במראהו, והתפרצה כלפיו בשאלת "בני, מה עשה לך אביך?".

שאלת "בני, מה עשה לך אביך?" היא שאלת מפתח שאמהות אוהבות ומפוחדות שואלות את בניהן. מעצם מהותה חייבת שאלה כזאת להישאל שלא בנוכחות האב, וכמעט הכרחי שהיא תבוא על רקע של התעללות האב בבנו.

אברהם, אומנם, לא התכוון להתעלל בבנו האהוב, אלא לשחוט אותו שחיטה מהירה וכשרה במינימום כאבים. ברגע האחרון, תודה לאל, חל שינוי בתוכנית האלוהית המקורית, והילד נשאר בחיים. אך מראהו של הילד השב מגיא ההריגה הוא שגרם לשרה להתפרץ מולו בצעקת "בני, מה עשה לך אביך?".

שלושה ימים וילד

תשובתו של יצחק היא מונולוג ציורי של ילד המום. הוא לא אומר: "אבא ואני הלכנו שלושה ימים מבאר-שבע להר המוריה", אלא "נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות והעלני לראש הר אחד". הוא לא יודע את שמות המקומות שבהם חלפו במסעם המזורז, והוא לא יודע על איזה הר הוא נעקד.

לבעל האגדה חשוב לציין כי אברהם יבוא לספוד ולבכות לשרה מהר המוריה, אבל שרה עצמה לא תדע לעולם היכן נעקד בנה – אלהים ואברהם לא הודיעו לה על כך. גם יצחק עצמו איננו יודע על איזה הר עמד אביו לשוחטו, גם אותו לא דאגו לעדכן.

בדרך לשם ניסה הילד להוציא פרטים מאביו. הוא כבר התלווה למסעות הקורבן של אבא, אך תמיד הלך אתם שה קטן – יצחק נקשר אל השה במהלך הדרך, וכל פעם נאלץ להיפרד ממנו בכאב גדול. הפעם הם הלכו עם כל החומרים הדרושים, אך ללא השה. מתוך סקרנות ילדותית שאל יצחק: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?".[2]

אביו ענה לו "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי". זה כל מה שאמר אברהם לילדו הקטן בדרך אל השחיטה.

כשאמא צעקה "בני, מה עשה לך אביך?", פירט לה יצחק את כל הידוע לו בתשובה ישירה של ילד המום ותמים: "אבא נטלני", ו"אבא העלני הרים", ו"אבא הורידני גבעות", ו"אבא העלני לראש הר אחד", ו"אבא בנה מזבח", ו"אבא סידר את המערכה", ו"אבא העריך את העצים", ו"אבא נטל את הסכין בידו לשוחטני".

אני לא עשיתי כלום, אמר קורבן ההתעללות, אבא עשה הכל.

אברהם לא לקח בחשבון את האפשרות שהילד ישוב מגיא ההריגה ויגיד לאמא "כבר הייתי שחוט". אברהם לא יידע לעולם שבנו יחידו אשר אהב נקרא בפי אמו "בן העלובה"'. לעולם לא יידע כיצד מתה שרה. אף אחד לא יספר לו. לא אלהים, לא בעל האגדה ובוודאי שלא יצחק. יצחק לא ידבר אִתו עד יום מותו. עד יומו האחרון יטיל פחד יצחק צל גדול על אהבת אברהם לאלוהיו.

לאורך כל פרשת חיי שרה ישתוק יצחק לאברהם שתיקה רועמת... גם יתר הנפשות שפעלו לצד אברהם בפרשות לך לך ו-וירא ישתקו לו שתיקה סופית ורועמת. משתיק קול סמוי מחובר לפרשת חיי שרה, ולתוכו נשאבים קולותיהם של יצחק, שרה, הגר, ישמעאל ואלהים. אף אחד מהם לא מדבר עם אברהם עד יום מותו. כל הנפשות המעורבות בהוצאות להורג של פרשת וירא נכנסו להלם. לא רק עם אברהם אין להן דיבור. הן שותקות.

המפתיעה ביותר היא שתיקתו של אלהים...

בן עקוד אינו עוד בן אהוב

רק עד העקידה אהב אברהם את יצחק. זאת הסיבה שממש לפני העקידה כתוב - "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְת"[3], ומיד לאחריה כתוב פעמיים "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ", ולא כתוב "אֲשֶׁר אָהַבְת".[4]

בינינו, אלהים הרי ידע שבסופו של דבר לא תצא השחיטה לפועל. הוא רק רצה לוודא שאברהם מוכן ומזומן בכל מאודו לשחוט את יצחק. רק רצה לוודא באופן סופי שכשאברהם אומר "הנני" אין כל חציצה בין כוונתו לבין מעשיו. אלהים לא היה מעוניין שאבינו ישחט את ילדו. הוא היה מעוניין שאבינו ישחט את אהבתו לילדו.

והשוחט שחט.

זאת הסיבה שבו ברגע שאבינו שלח ידו אל המאכלת לשחוט את בנו, שלח אלהים שליח להבהיר לשוחט שבנו יחידו אינו עוד אהובו. וזאת הסיבה שכשעה לאחר מכן הוא שב ושלח שליח נוסף להבהיר לאב השוחט שלא מדובר בטעות מקרית - בנו יחידו אינו עוד אהובו. מרגע זה ועד מותו בשיבה טובה יהדהד בראשו של אברהם כלל הברזל הבא: או שאתה אוהב את בנך או שאתה שוחט אותו.

בן עקוד אינו עוד בן אהוב.

שניים אוחזין בסכין – סיפור אהבתם של אלהים ואהברם

אהבתו השחוטה של אברהם ליצחק הייתה אומנם האהבה הראשונה המוזכרת בתורה הגלויה,[5] אך בתורה הנסתרת יש רמז לכך שהאהבה הראשונה היא אהבתו של אברהם לאלהים. כמה דקות לפני שהודיע אלהים לאברהם על הולדת יצחק הוא הורה לו לשנות את שמו מאברם לאברהם.[6] מכאן והלאה הפך אבינו מאב-רם לאהב-רם. אוהב אלהים.

ברית האהבה הראשונה של אבינו ואהובו התחוללה בו ביום. הייתה זו ברית דמים איומה שחתם אבינו בן התשעים ותשע בבשרו. ידו של אבינו רעדה אומנם בשעה שנטל את סכין הברית ושאל את אלוהיו: "מי ימול אותי?". "אתה בעצמך", אמר לו אלהים. "מיד נטל אברהם סכין והיה אוחז בערלתו ובא לחתוך והיה מתירא. מה עשה אלהים? – שלח ידו ואחז עמו והיה אברהם חותך, שנאמר 'אתה האלהים אשר בחרת באברם... וכרות עמו הברית' – 'כרות לו הברית' אין כתוב כאן אלא 'וכרות עמו', מלמד שהיה אלהים אוחז בו' ".[7]

שניים אוחזין בעורלה, שניים אוחזין בסכין -

אלהים ואהב-רם כורתים יחדיו את ברית אהבתם.

שנה לאחר מכן נולד יצחק ואברהם למד לאהוב גם אותו. הוא אהב לשחק עם יצחק, אהב לטייל אִתו, אהב לחתל אותו ואהב ללמד אותו תורה. משנה לשנה גברה אהבתו ליצחק כשם שגברה אהבתו לאלהים. משנה לשנה התגברה היראה הסמויה מפני קנאתו של האהוב האלוהי באהוב האנושי. אברהם נבהל לגלות בתוכו תשוקה מפחידה אל הקנאה האלוהית הזאת, ואל הציווי הבלתי נמנע "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה".[8]

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסתר מאברהם לעד

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים ניסה את אברהם - שוב רעדה היד האוחזת בסכין. אברהם כבר לא היה בן תשעים ותשע, ואלהים כבר לא היה שם כדי לאחוז אִתו את סכין השחיטה.

אברהם רעד לבד.

הדיבור האחרון של אלהים לאברהם היה: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".

כל הדיבורים בין אלהים ואברהם התחוללו בין ה-"לֶךְ לְך" הראשון - מארצך וממולדתך – לבין ה-"לֶךְ לְך " האחרון - אל ארץ המוריה.

כשהשכים אברהם בבוקר כדי לשחוט את ילדו הוא התכונן נפשית לפרידה מיצחק, ואולי אף משרה. הוא לא העלה על דעתו שגם אלהים ייפרד ממנו בעקבות העקידה. עדיין לא חש לאיזו דרגת אכזריות מסוגלת להגיע אהבתו לאלוהיו.

ברגע ששמע אברהם את הקול הגואל "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר"[9], חש לתדהמתו שאלהים כבר לא שם. הקול השמימי הדובר אליו לא היה קולו המוכר והאהוב של אלהים, אלא קול זר של מלאך. אברהם הפגוע לא הבין מדוע אלהים עצמו לא אמר לו "אל תשלח ידך אל הנער". מדוע שלח מלאך במקומו? אף פעם לפני-כן לא דיבר אליו דרך מלאכים. תמיד התגלה אליו בעצמו ודיבר אִתו דיבור ישיר.

לאחר שהקריב את האיל הבין אברהם שהמלאך הקודם לא היה מקרי. שוב שלח אהובו את אחד מנציגיו המלאכיים כדי לומר לו בשנית "יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול כחול כחול אשר על שפת הים הכחול כחול כחול אשר על שפת הים הכחול כחול כחול כחול...".[10]

המילים המוכרות כל-כך הסתחררו באוזני אברהם. כל-כך הרבה פעמים כבר שמע אותם מאלהים עצמו. בשביל מה הוא צריך לשמוע אותם מפיו של סתם מלאך?

בשביל זה עקד את בנו?

בשביל שכר?!

אלהים לא מכיר את כל המדרשים המדברים על כך שאהבתו של אברהם אליו היא אהבה שאינה תלויה בדבר?!?

אז למה הוא שולח אליו דווקא עכשיו נציג עם כל-כך הרבה פרסים והבטחות, וכל-כך הרבה ארבה את זרעך כחול כחול כחול?...

צחוק עשתה לו קטורה בפרשת אחרי מות שרה

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים, לכאורה, כבר לא ניסה את אברהם, "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, ותלד לו את זמרן ותלד לו את יקשן ותלד לו את מדן ותלד לו את מדין ותלד לו את ישבק ותלד לו את שוח".[11] ואברהם בן מאה וארבעים שנה בלדת אותם. ואולי בגבורות מאה וחמישים. צחוק עשתה לו קטורה בסוף פרשת "אחרי מות שרה". לכאורה. כל השומע יצחק.

חיים אחרים הצליח אברהם לחיות אחר הדברים הללו. לכאורה. חיים שניים. שני חיי אברהם.[12] חיים שיש בהם אשה אחרת וילדים אחרים. חיים של עושר וכבוד. חיים של זיכרונות. חיים של שיכחונות. לכאורה.

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים, לכאורה, כבר לא מנסה את אברהם. אברהם, לכאורה, כבר לא צריך להשכים בבוקר כדי לעקוד את זמרן ואת יקשן, וכדי לגרש את ישבק ואת מדין, וכדי לקלקל את השורה, וכדי לתקן תפילת שחרית. [13]

האהבה, לכאורה, כבר תיקנה את השורה, וקטורה, לכאורה, איננה שרה, ולזמרן ויקשן כבר אין סיבה להיות מוגשים על מגש המגורשים שעליו ניתנת הבשורה האלוהית לדורותיה.

אחר הדברים האלה לא נותרו לאברהם סיבות להתייצב עם שחר ולומר "הנני!", ולא נותרו לו ניסיונות כדי לעבור אותם בהצטיינות יתרה. לכאורה.

אחר הדברים האלה משתמע, לכאורה, שפרשת "אחרי מות שרה" היא פרשת "חיי קטורה", אבל, למעשה, אין היא אלא שִחזור יומיומי איום ונורא של פרשת וירא.

יִשְׁמָעֵאל וְיִצְחָק וְיִבְכֶּה וּבַכֹּל

שְׁלֹשָׁה בָּנִים הָיוּ לְאַַברָהָם וְלֹא רַק שְׁנַיִם.

שְלֹשָה בָּנִים הָיוּ לְאַַברָהָם, יִשְׁמָעֵאל, וְיִצְחָק וְיִבְכֶּה.

אַף אֶחָד לֹא שָׁמַע עַל יִבְכֶּה.

כִּי הוּא הָיָה הַקָּטָן

וְהָאָהוּב שֶׁהָעֳלָה לְעוֹלָה בְּהַר הַמּוֹרִיָה...

(על-פי יהודה עמיחי מתוך "פתוח סגור פתוח")

אף אחד לא שמע על יבכה, ואף אחד לא שמע על ישבק ועל יקשן, ואף אחד לא שמע על שוח ועל מדן, ואף אחד לא שמע על מדין ועל זמרן, ואף אחד לא שמע על בכל, שנאמר: "'הַשֵׁם בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל".[14] - מאי בכל? רבי מאיר אומר: שלא הייתה לו בת; רבי יהודה אומר: שהייתה לו בת; אחרים אומרים: בת הייתה לו לאברהם ובכל שמה..."[15]

לפחות בת אחת ותשעה בנים היו לאבינו אברהם על-פי שיטתם של האחרים - ישמעאל ישבק ויקשן; יצחק יבכה ובכל; זמרן שוח מדן ומדין. עדיין מוקדם לקבוע אם ילדה קטורה לאברהם רק שישה בנים, או גם בנות שעדיין לא נודעו בשמן.

אף אחד לא יכול לדעת, בשלב זה, מתי יבואו אחרים חדשים וידרשו את שמותיהן של בנות קטורה. כשם שאף אחד לא יודע מתי תבואנה אחרות חדשות ותדרושנה את שם אמו של יבכה, וכשם שאף אחד לא יודע מיהם ה"אחרים" שכבר לפני אלפיים ומאתיים שנה ידעו להגיד ששם אמו של אברהם הוא עדנה, כמו שנאמר: "וביובל השלושים ותשעה בשבוע השני בשנת אחת לקח לו תרח אשה ושמה עדנה בת אברם בת אחות אביו לו לאשה ובשנה השביעית לשבוע הזה ילדה לו בן ויקרא שמו אברם כשם אבי אמו כי מת, והיא בתו טרם תהר לבן".[16]

בלילות, כשנודדת שנתו, חושב אברהם הרבה על אמא עדנה, שילדה אותו לאבא תרח בשנת 1876 לבריאת העולם.[17] אמא עדנה קראה אותו אברם – במלעיליות גלותית - על שם סבא אברם, שמת צעיר בארצו ובמולדתו האחרת. השנה שנת 2046 לבריאת העולם, ואברהם בן 170, זקן בא בימים ומבורך בכל, חושב לפעמים על כך שמן הראוי היה לקרוא עדנה לאחת מבנותיו, ואולי אפילו תרח לאחד מבניו.

פעם, נזכר אברהם, לפני הדברים האלה, לפני יותר משבעים שנה, קבע אלהים את שמות ילדיו. שנה לפני שהם נולדו כבר קבע אלהים לישמעאל ויצחק שייקראו "ישמעאל" ו"יצחק". עכשיו אלהים לא מתערב בחיי ילדיו, ואברהם מאוד רצה לקרוא להם עדנה או תרח. אבל במחשבה שנייה הוא מבין שבתקופת "אחר הדברים האלה" הוא לא יכול לעשות לילדים שלו דבר כזה. הוא קורא להם זמרן, יקשן, יבכה, מדן, בכל, שוח. שמות כנעניים אקזוטיים מתחדשים. שמות פוסט מודרניים של "אחר הדברים האלה".

אַבְ... רָ... הָם...

פתאום, ללא כל הודעה מוקדמת, מרגיש אברהם שהוא עם ומתחיל ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו אל ארץ המוריה.

כל לילה דופקים פטישים אלוהיים בראשו, ובבוקר הוא משכים ואומר "הנני", ומקשיב בפעם המי יודע כמה לפקודה האלוהית שהיא תמצית כל הפקודות האלוהיות של חייו:

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל ארץ המוריה!!!"

אברהם כבר ישיש מופלג בן 174 ולפעמים הוא לא כל-כך זוכר את הדרך לארץ המוריה. הוא מתיישב על גזע כרות של עץ נדיב, ומקשיב פנימה לקול הקדום ביותר מכל הקולות שהוא זוכר:

אב - ר - הם

אל תלך לשם

כי - ה – ז-אב

יאכל אותך הַם...

[1] פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים), פרשה כ"ו דיבור המתחיל [ג] ר' לוי [2] בראשית כ"ג, ז' [3] בראשית כ"ב, ב' [4] פעם ראשונה - בראשית כ"ב, י"ב - "ולא חשכת את בנך את יחידך ממני"; פעם שנייה – בראשית כ"ב, ט"ז-י"ז - "יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול…". [5] המלה "אהבת" בפסוק "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת" היא המופע הראשון של הפועל א.ה.ב בתנ"ך. [6] ולא יקרא עוד שמך אברם כי אם אברהם (בראשית י"ז, ה') [7] על-פי מדרש בראשית רבה, פרשה מ"ט פסקה ב' [8] בראשית כ"ב, ב' [9] שם שם ,י"ב [10] על-פי בראשית כ"ב, ט"ז-י"ז [11] על-פי בראשית כ"ה, א'- ב' [12] בראשית כ"ה, ז' [13]הצירוף "וישכם אברהם בבוקר" מופיע שלוש פעמים בפרשת "וירא". ההשכמה הראשונה של אברהם הייתה למחרת הריסת סדום ועמורה. (בראשית, י"ט כ"ז-כ"ח) אברהם השכים בבוקר אל המקום אשר עמד שם להתווכח עם אלהים לפני מעשה סדום שלו. על-פי האגדה, באותה השכמה, מעל הנוף התלול והמרהיב הצופה על סדום הבוערת, תיקן אברהם תפילת שחרית. (בבלי ברכות כ"ו, ע"ב). איזה עיתוי ואיזה מיקום לתפילת השחרית הראשונה בהיסטוריה. ההשכמה השנייה של אברהם הייתה כדי לגרש את ישמעאל והגר למדבר עם חמת מים בלבד, ובכך לגזור למעשה את דינם למוות - "וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע" (בראשית כ"א, י"ד) ההשכמה השלישית הייתה בבוקר ההליכה אל העקידה - "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים". (בראשית כ"ב, ג'). אמר רבי שמעון בן יוחאי: אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה - אהבה מקלקלת את השורה דכתיב 'וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו' - ולא היה לו כמה עבדים? - אלא אהבה מקלקלת את השורה (מרוב אהבת האלהים שבו חבש במו ידיו את חמורו). האבסורד הוא שבין ההוצאה להורג של ישמעאל להוצאה להורג של יצחק כרת אברהם ברית שלום למופת עם אבימלך מלך הפלשתים ועם פיכל שר צבאו. ללמדנו, בין השאר, שהשלום המיוחל בין עמים שכנים איננו ערובה כלל וכלל למניעת אלימות במשפחה. . [14] בראשית כ"ד, א' [15] בבלי בבא בתרא, ט"ז, ע"ב [16] ספר היובלים פרק י"א, פסוקים י"ד-ט"ו [17] על-פי הפסוקים מספר היובלים המצוטטים בהערה הקודמת נולד אברהם בשנה השביעית לשבוע השני ביובל השלושים ותשעה לבריאת העולם. זוהי שנת 1876 לבריאה (א' תתס"ו) - ( 38 כפול 49 ועוד 14)