"תנורו של עכנאי" היא האגדה המפורסמת ביותר בקרב החוגים המודרניים המזוהים עם פסטיבלי "לא בשמים"למיניהם. על גרסת התלמוד הירושלמי באגדה זו התעכבנו בפרק הקודם, ונוכחנו לדעת כי אין בה זכר למעלליו של רבן גמליאל הנשיא. בגרסה זו מסתתר רבן גמליאל מאחורי גבו של רבי יהושע ונותן לו ולאנשיו להגן בגבורה מעוררת השתאות על מהפכת "לא בשמים היא". כשמגיעה אגדת "תנורו של עכנאי" לתלמוד הבבלי[1] לא מצליח רבן גמליאל לחמוק מגזר דינו המר והמוצדק. בתלמוד הבבלי מחוסל רבן גמליאל על ידי זעמו האלוהי הבלתי ניתן לריסון של רבי אליעזר. אפילו אמא שלום - אשתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל - לא תצליח למנוע את מותו הבלתי נמנע.
סיפורה של אמא שלום
אמא שלום אשתו של רבי אליעזר (המנודה) אחותו של רבן גמליאל (המנדה) הייתה. מאותו מעשה (הנידוי) ואילך לא הניחה לו (לרבי אליעזר) ליפול על פניו. אותו היום ראש חודש היה – בא עני ועמד בפתח. עד שנתנה לו (לעני) פת מצאה אותו (את רבי אליעזר) שהוא נפול על פניו, אמרה לו: "קום! הרגת את אחי...". אמר לה (רבי אליעזר): "מניין ידעת?" אמרה לו: "כך מקובלני מבית אבא – כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה".[i]
אמא שלום היא אשת המנודה ואחות המנדה.
המנודה הוא רבי אליעזר הגדול - בגדיו קרועים, מנעליו חלוצים וראשו פרוע כדת וכדין. מרגע שהתבשר על נידויו, הוא מקיים הלכה למעשה את החובות המתבקשות מן המעמד ההלכתי החדש שבו הוא שרוי. מעמד של מנודה. מתחת לפני השטח מפעפעים הזעם והכאב, ומאיימים לפרוץ בכל רגע ולפרוע במנדה.
המנדה הוא רבן גמליאל הנשיא - איש השררה הממשיך לשמור מכל משמר על העקרון המקודש של אחדות ההלכה, וממשיך לחלוש על הזמנים, ולהכריז על ראשי חודשים.
מעל לפני השטח נשמר הסטאטוס-קוו שבין המנדה למנודה באמצעות יישומו של הנידוי. מתחת לפני השטח שומרת אמא שלום במאמצים נואשים על מאזן האימה הגברי שבין אחיה המנדה ואישה המנודה.
כיצד שומרת אמא שלום על מאזן האימה? - היא מונעת מהאיש שלה להביא את עצמו למצב של נפילת אפים, שהוא מצב אקסטאטי המופיע בדרך כלל בשיאו הרגשי של משבר חמור. בעת סערה היו תלמידי חכמים נופלים על פניהם, ידיהם ורגליהם פשוטות לצדדים, והיו בוכים ומתפללים ומתחננים על נפשם.
מיום נידויו ואילך השתוקק רבי אליעזר ליפול על פניו, ואמא שלום השקיעה את כל האנרגיות שלה במניעת נפילתו. עשרים וארבע שעות ביממה היא שומרת את צעדיו בשמירה אישית לוחצת. כל יום שיעבור מאותו יום ואילך יגביר את עוצמת תסכולו של רבי אליעזר, ויחליש את כוח התנגדותה של אמא שלום.
אמא שלום כמוה כאותו נער הולנדי מן האגדה המנסה לחסום באצבעו את החור בסכר הגדול. מרגע לרגע יגבר זרם המים ויחליש את כוח התנגדותו.
התפרצותם של כוחות הטבע היא בלתי נמנעת. גם האסון שתביא עמה התפרצות זו הוא בלתי נמנע. גם האשה האוהבת והמסורה ביותר לא תצליח לחסום לעד את ערוצי הכאב והזעם של האיש המושפל והמנודה. בסופו של דבר היא עתידה להודות בכך: 'כך מקובלני מבית אבא - כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה.
אין שער - בשמים ובארץ - שיישאר נעול אל מול תפילת הכאב והזעם של המנודה שעשו בו מעשה אונאה. ואין תפילה כואבת וזועמת מתפילתו של תלמיד חכם נופל, ידיו ורגליו פשוטות לצדדים, ופניו טמונות בקרקע.
אמא שלום השלימה עם ההכרה שאין כל אפשרות לנעול שערים בפניו של הזועק על אונאתו, אך האמינה בכוחה למנוע ממנו מלזעוק, או לפחות לדחות ככל האפשר את זעקתו. וכך, יום ועוד יום, עשרים וארבע שעות ועוד עשרים וארבע שעות, נצור אליעזר בביתו, טעון ודרוך ברשות היחיד שלו. אמא שלום שומרת עליו שמירה כל כך אישית. עד "אותו היום".
יום לפני "אותו היום" חקר רבן גמליאל עדים על מולד הירח, אישר את עדותם, ונתן הוראה להוציא קול שופר מגג ביתו שיכריז על כניסת החודש.
"אותו היום ראש חודש היה". בחוץ, ברשות הרבים, שרר שבתון חלקי. שילוב חגיגי ומענג של חול ומועד. בפנים – בתוך ביתם של רבי אליעזר ואמא שלום – לא השתנה מאומה. יום רגיל ככל הימים שמאותו היום ואילך. רבי אליעזר על סף נפילת אפים. אמא שלום בשמירה אישית לוחצת.
בחוץ יש משמעות לזמן העובר, ויש משמעות לקריאת מקראי הקודש של רבן גמליאל המחליף את הזמנים והקובע את העתים. בפנים נמשך זמן ארוך ובלתי משתנה. יומא אריכתא של נידוי.
פתאום מתייצב עני בפתח ביתם של רבי אליעזר ואמא שלום. העני המתייצב בא מן החוץ כשהוא עומד על קו הגבול המפריד בין רשות הרבים החוגגת לרשות היחיד המנודה. כשיוצאת אליו אמא שלום להרף עין נופל רבי אליעזר על פניו.
נקודת המפגש בין שתי הרשויות היא נקודת ההתמוטטות. כל עוד הצליחה אמא שלום לבודד את רשות היחיד של רבי אליעזר מן העולם החיצוני נותרו השערים נעולים. פתיחת השער לעני היא בעת ובעונה אחת גם פתיחת שערי השמים לתפילתו המתפרצת של רבי אליעזר.
כשיוצאת אמא שלום להרף עין מנצל רבי אליעזר את ההזדמנות ונופל על פניו. אמא שלום נמצאת בו זמנית עם העני, עם רבי אליעזר ועם רבן גמליאל הנמצאים בשלושה מקו6מות שונים. היא רואה בו זמנית את המתרחש בכל המקומות הללו ופוסקת בו במקום: "קום! הרגת את אחי…".
קול השופר המבשר על מותו של רבן גמליאל מלווה את דבריה כמו בדואט מדויק.
שופר ראש החודש החגיגי התחלף בשופר אבל המודיע על מות הנשיא.
נסגר המעגל הבלתי נמנע. מכאן והלאה ישובו כל שערי השמים להיות נעולים.
עד האונאה הבאה.
אמא שלום ואבא מחלוקת
אמא שלום היא אחת מחמש הנשים בתקופת חז"ל שזכו להחדיר את שמן המפורש לתוך פנתיאון התלמוד הגברי[2]. ליתר הנשים בתלמוד אין שם – הן בסך הכל אשתו של... אחותו של... בתו של... אמו של...
שמה של אמא שלום מורכב משתי המלים המשמעותיות ביותר. כמו לבה נובעת אמא שלום מתוך הר הגעש "אבא מחלוקת" ומפרה את הקרקע שלמרגלותיו. כמו שהשלום נובע מתוך המחלוקת. כשם שהשלם נובע מתוך חלקיו.
אם אין מחלוקת אין שלום, וכשם שהמחלוקת היא תנאי הכרחי למלחמה כך היא תנאי הכרחי לשלום. "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה"[3]
לא כל המחלוקות התלמודיות מסתיימות באהבה. פעמים רבות הן מסתיימות באלימות מילולית ולפעמים אף ברצח. כך, כפי שראינו, מסתיימת האגדה התלמודית המפורסמת ביותר – "תנורו של עכנאי"[4] - בחיסול הדדי של שני גיסים העוסקים בתורה בשער אחד ונעשים אויבים זה את זה. אמא שלום היא האשה הנמצאת בין שני הגיסים הללו. לפני הרבה שנים הקדשתי את חיבור המ.א. שלי[5] לניתוח הסיפור המסתורי על נסיונותיה האבודים של אמא שלום למנוע את הריגת אחיה בידי אישה. כבר אז נדהמתי להיווכח עד כמה מתעלמים הפרשנים מספור זה, למרות העובדה שהוא חותם את האגדה התלמודית המפורסמת ביותר.
עד היום ממשיכים אינספור חוקרים פרשנים ודרשנים להתחמם לאורו העכנאי של התנור האגדי. אינספור מאמרים חיבורים הרצאות וספרים נכתבים ונאמרים ברגעים אלו ממש על "לא בשמים היא", "נצחוני בני", "אחרי רבים להטות", ו"שלא ירבו מחלוקות בישראל". מעט מאד נכתב על המעשים הרבים שעשתה אמא שלום, ועל המעט שהיה לה לומר.
המעט שהיה לאמא שלום לומר הוא שיטה תלמודית נסתרת.
תלמודה של אמא שלום
תלמודה של אמא שלום נכתב על ידי גברים נסתרים שהיו מודעים בכאב לאלימות הבוטה והמתוחכמת המהווה חלק בלתי נפרד ממלחמות התורה שלהם, ובאה לידי ביטוי בגילויים מורעלים של התפרצויות זעם, לשון הרע, שמחה לאיד, אונאת דברים והלבנת פנים. הם ניסו להתמודד באומץ עם האלימות הטבועה בנשמתם ועשו זאת מתוך ביקורת עצמית נוקבת וחשיפה רגשית מדהימה, הבאות לידי ביטוי במדרשים ובסיפורים רבים הזורמים למרגלות המשא והמתן התלמודי ה"הלכתי".
אמא שלום היא דמות ספרותית שולית שנוצרה על ידי גברים נסתרים אלו. על אף שוליותה היא טומנת בחובה גרעין לתפיסת עולם חברתית שמעולם לא הייתה קרובה למימוש כמו בעצם הימים הללו.
תפיסת עולמה של אמא שלום זורמת למרגלות שתי תפיסות עולם גבריות המופיעות על פני השטח של המקרא וההלכה. תפיסת העולם האחת, ה"מיושנת", קובעת כי "הכל בידי שמים" - הן הרשות המחוקקת, הן הרשות השופטת והן הרשות המבצעת. תפיסת העולם האחרת, ה"מודרנית", קובעת כי "לא בשמים היא". כלומר, אף רשות לא נשארה בידי השמים והכל בידי ה"סנהדרין המודרני", דהיינו בידי כל אותם רבנים שופטים ופוסקים גבריים ומודרניים, שהם מיופי הכוח הבלעדיים לפרש את חוקיו של אל שהוא גברי, אומנם, אך לא כל כך מודרני.
על אף השוני המשמעותי ביניהן שתי התפיסות הללו מושתתות על עקרונות "הכל שפיט" ו"תפוס כפי יכולתך". על-פי התפיסה ה"מיושנת" הכל שפיט בידי שמים, ועל-פי התפיסה ה"מודרנית" הכל שפיט בידי ה"סנהדרין המודרני" לדורותיו, שהלכה כמותו וכמותו בלבד. תלמודה של אמא שלום, לעומת זאת, אינו מעוניין לתפוס ככל יכולתו, והוא שואף להעביר את מרכז הכובד אל התחומים הבלתי שפיטים של החיים.
אמנם, שיטתה של אמא שלום מקבלת את עקרון "לא בשמים היא" המושתת על ההנחה שמיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי ההלכה והמשפט וניתנו בידי בני-אדם. אולם, שיטתה של אמא שלום שואפת להגביל מאוד את עקרון "לא בשמים היא" משום שהיא רואה בו סכנה גדולה ביותר.
אמא שלום יודעת מניסיונה כי מהפכת 'לא בשמים היא' מובילה בהכרח לשכרון הגבהים היהיר של "ניצחנו את אבא, ניצחנו את אבא". היא יודעת שהשכרון הזה גורם לגברים החזקים של הסנהדרין המודרני לדורותיו להפוך את הכל לשפיט, ואת כולם לשפוטים.
אמא שלום התחנכה עם רבן גמליאל באותו בית אבא. גם היא קבלה הרבה מסורות המיוחסות לתורה שקיבל משה בסיני. אולם, מכל מה שקבלה מבית אבא היא בחרה להדגיש את המשפט: "כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה".
שתי מסורות הן: דבר המסור למשה מסיני ודבר המסור ללב
כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאת דברים. תחומה של אונאת דברים הוא התחום הבלתי שפיט המתואר בספרות המדרש כ"דבר המסור ללב". תחת הקטגוריה של "דבר המסור ללב" נמצא עבירות וחיובים נוספים בין אדם לחברו כגון "לפני עור לא תתן מכשול"[ii] ו"לא תרדה בו בפרך".[iii]כל החיובים הללו הם בלתי שפיטים מעצם מהותם, והם מסורים אך ורק ללִבו של המתמודד עמם. על-פי שיטתה של אמא שלום תחום הדמדומים של התמודדות הלב הזאת הוא תחום הדמדומים של אונאת דברים ששערי השמים שלו לא ננעלו, וממילא לא חל עליו הכלל של "לא בשמים היא".
תלמודה של אמא שלום קובע בין השאר כי מיום שנחרב בית המקדש נותרו השמים אך ורק בתחום הדמדומים הבלתי שפיט שבין האדם לחבירו. אלוהיה של אמא שלום שוכנת אך ורק על פני הערוץ החסוי שבין האדם לחברו. היא שוכנת אך ורק בתחום המסור ללב.
מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי שמים - אלהים חדלה להתגלות על פני השטח ונכנסה לתחום הבלתי שפיט והמסור ללב. מיום שנחרב בית המקדש "לא בשמים היא"[iv] - "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו"[v]
מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי שמים והחלה מהפכת "לא בשמים היא". ה"סנהדרין המודרני" בהנהגתו של רבן גמליאל הנשיא הכריז על עוצר שמיימי מוחלט וקבע כי כל מי שמדבר בשם הקשר הישיר עם אלהים הוא חשוד ומסוכן. במקביל החלו האסטרטגים של מהפכת ''לא בשמים היא" ליצור את המיתוס המפורסם על התורה שבעל פה שקיבל משה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה ואנשי כנסת הגדולה לתנאים שהעלו על הכתב את המשנה והכריזו עליה כעל תמציתה של המסורת ההלכתית האחת והיחידה שניתנה למשה בסיני והועברה בעל פה מדור לדור.
כך נוצרה יהדות של הלכה אחת בהנהגתם של רבן גמליאל וממשיכיו. כך הפכו פוסקי ההלכה האחידה לדורותיהם להיות בעלי המניות הבלעדיים של חברת החשמל היהודית המכבה את כל הזרמים שאינם מאירים לאורה.
לכאורה.
כי מתחת לפני השטח השפיט זרם ללא הרף תלמודה המסור ללב של אמא שלום.
למרגלות הזרם המרכזי ששאב את כוחו ממסורת הדורות זרם זרם מחתרתי טעון במסורת הלב.
[1]אגדת "תנורו של עכנאי" – בבלי בבא מציעא נ"ט, ע"ב (חלק מהאגדה מתורגם מארמית לעברית) - תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין וזה הוא תנור של עכנא מאי עכנאי אמר רב יהודה אמר שמואל שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטין ועומדין חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא? - אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטותאשכחיה (מצאו) רבי נתן לאליהו אמר ליה מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא אמר ליה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני. אמרו אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו ואמרו מי ילך ויודיעו אמר להם רבי עקיבא אני אלך שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו מה עשה רבי עקיבא לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו ברחוק ארבע אמות אמר לו רבי אליעזר עקיבא מה יום מיומים אמר לו רבי כמדומה לי שחבירים בדילים ממך אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע זלגו עיניו דמעות לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים ויש אומרים אף בצק שבידי אשה טפח. תנא אך גדול היה באותו היום שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף ואף רבן גמליאל היה בא בספינה עמד עליו נחשול לטבעו אמר כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס עמד על רגליו ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל נח הים מזעפו. אמא שלום אשתו של רבי אליעזר (המנודה) אחותו של רבן גמליאל (המנדה) הייתה. מאותו מעשה (הנידוי) ואילך לא הניחה לו (לרבי אליעזר) ליפול על פניו. אותו היום ראש חודש היה – בא עני ועמד בפתח. עד שנתנה לו (לעני) פת מצאה אותו (את רבי אליעזר) שהוא נפול על פניו, אמרה לו: "קום! הרגת את אחי...". אמר לה (רבי אליעזר): "מניין ידעת?" אמרה לו: "כך מקובלני מבית אבא – כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה". [2] יתר ארבעת הנשים הן ברוריה (אשת רבי מאיר), יהודית (אשת רבי חייא) ילתה (אשת רב נחמן) וחומה (אשת אביי) [3] בבלי קידושין ל ב [4] אגדת תנורו של עכנאי – בבלי בבא מציעא נט ב (חלק מהאגדה מתורגם מארמית לעברית) - תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין וזה הוא תנור של עכנא מאי עכנאי אמר רב יהודה אמר שמואל שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטין ועומדין חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא? - אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות אשכחיה (מצאו) רבי נתן לאליהו אמר ליה מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא אמר ליה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני אמרו אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו ואמרו מי ילך ויודיעו אמר להם רבי עקיבא אני אלך שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו מה עשה רבי עקיבא לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו ברחוק ארבע אמות אמר לו רבי אליעזר עקיבא מה יום מיומים אמר לו רבי כמדומה לי שחבירים בדילים ממך אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע זלגו עיניו דמעות לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים ויש אומרים אף בצק שבידי אשה טפח תנא אך גדול היה באותו היום שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף ואף רבן גמליאל היה בא בספינה עמד עליו נחשול לטבעו אמר כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס עמד על רגליו ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל נח הים מזעפו. אמא שלום אשתו של רבי אליעזר (המנודה) אחותו של רבן גמליאל (המנדה) הייתה. מאותו מעשה (הנידוי) ואילך לא הניחה לו (לרבי אליעזר) ליפול על פניו. אותו היום ראש חודש היה – בא עני ועמד בפתח. עד שנתנה לו (לעני) פת מצאה אותו (את רבי אליעזר) שהוא נפול על פניו, אמרה לו: "קום! הרגת את אחי...". אמר לה (רבי אליעזר): "מניין ידעת?" אמרה לו: "כך מקובלני מבית אבא – כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה". [5] "הסימבוליזציה של מרכיבי העלילה בספור התלמודי", האוניברסיטה העברית ירושלים, תשמ'ב