(דרשה לפרשת כי תצא למלחמה)
פעם היתה השבת לאבותינו פינת חלומות צנועה. ששת ימי השבוע היו להם מציאות יגעה ומגושמת. הרבנים שמרו להם על המתח הפורה בין עולמם המוצב ארצה לבין סולם חלומותיהם. לכל שבת ושבת היתה פרשת שבוע – מתקן שיגור לסולמות חלומותיהם. בחגורות ביטחון היו הרבנים מהדקים את אבותינו לספסלי תפילתם וסופרים בזהירות לאחר. העם ההולך בחושך ראה אור גדול.
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה ... כל אחד מאבותינו היה עוצם עיניו, מפשיל טליתו, ויוצא למלחמה על אויביו. משנתן השם אלוקיו את אויבו בידיו, היה כל אחד מאבותינו בוחר לו שבויה יפת תואר בעיניים עצומות. בסוף הדרשה היו הרבנים מהדקים את אבותינו לספסלי תפילתם, ומנחיתים אותם נחיתה רכה לתוך מוצאי השבת. ריח חריף של דג מלוח היה נישא באוויר ואבותינו היו מתרפקים בעצב על שירי סעודה שלישית.
אנחנו איבדנו את המתח המופלא והמטורף ההוא. חלקנו האחד מחק את השבת החלומית מעל לוח לִבו – גרר את עצמו לתוך מעגל מייגע ואינסופי של שבעת ימי חול שאין בהם פינות של חלום. חלקנו האחר מחק את ששת ימי המעשה מתוך לוח השנה שלו. גרר את עצמו לתוך מעגל מטורף וסופי של שבעת ימי קודש שאין בהם פינות שפויות של מציאות. ימות המשיח. חלקנו האחד קץ בחלומות. חלקנו האחר חולם בהקיץ.
החולמים בהקיץ שבינינו מבוססים כסהרורים בעקבותיו הטובעניות של המשיח, מגלגלים עיניים חלמוניות כלפי מעלה, וטומנים את ראשם בקודש. הקצים בחלומות שבינינו טומנים את לִבם בחול. מנקים לעצמם את הראש מכל השטויות הרומנטיות הללו.
החולמים בהקיץ איבדו את ייחודה החלומי של השבת. כל השבוע שלהם אינו אלא שבת אחת נמתחת של חבלי כביסה וחבלי משיח. הרבנים שידעו לתת לאבותינו את המינון המדויק של החלומות, איבדו את השליטה עליהם. רבנים אחרים השתלטו על החולמים בהקיץ והשליכו מעליהם את כל חגורות הביטחון. את פרשת השבוע הם הפכו למתקן שיגור לטילים. כל הזמן הם יורים טילים מארצות החלום של אבותינו ומפוצצים אותם אל מול חלוננו. כל הזמן הם יוצאים לכיכרות התאווה הלאומנית בשם פרשת השבוע.
הרבנים של אבותינו ידעו להשאיר את חלומותיהם של אבותינו על אש קטנה. הרבנים החדשים אינם מעוניינים בכך. כל הזמן הם מלהיטים את החולמים בהקיץ ושורפים אותם באש הגיהנום. כל הזמן הם רואים אור גדול. אור שמח. אור שבעת הרקיעים. אורות הגאולה. אורות התשובה. שבעה ימים בשבוע. עשרים וארבע שעות ביממה. חולמים בהקיץ. דוחקים בהקיץ. מפוצצים בהקיץ.
מול החולמים בהקיץ נתייצב, אולי, אנחנו – הקצים בחלומות – בכיכר מלכי ישראל דמיונית. יאפים, עכשוויים, מקומונים, סופר-מתוחכמים, מתבוללים-פסיאודו-ריבוניים. אוצר מילים שלילי לתפארת המליצה. משפטים בלתי תחביריים. בלתי מחייבים. נטולי נושא-נשוא-מושא. סיפור מהסרטים. משהו משהו. יורשיהם של ביאליק וברנר – עמודי אש שנשרפו חיים על מנת לייעד אותנו ביום מן הימים לתת מענה ריבוני לאיום הרבני.
אנחנו מכבים כיבוי צופי את כל עמודי האש הנ"ל. משתינים בקשת מעל הגשר העל-אלוהי שבנו למעננו ביאליק, ברנר, אחד העם, ,פאיירברג, שיינק-אין, שיינק-אאוט. החולמים בהקיץ, מצדנו, יכולים להמשיך ולטמון את ראשם בקודש, ולחכות למשיח-לא-יטלפן שלהם. אנחנו נמשיך לטמון את לבנו בחול ונמשיך לממש את עצמנו בתנועת שחרור זיונית. הם ימשיכו לא לדעת מי הם. אנחנו נמשיך לא לדעת מי אנחנו.
החולמים בהקיץ והקצים בחלומות איבדו את זהותם העצמית משום ששרפו את כל סולמות פרשת השבוע שגישרו בינם לבין ה"אני" החלומי והקולקטיבי שלהם.
פרשת השבוע הזה (כי תצא למלחמה) יכולה להיות בבואה נאמנה לכך. באותה נשימה היא מצווה עלינו לא לעשוק שכיר ולרגום למוות את בננו הסורר; לא לתעב מצרי ולמחות את זכר עמלק מתחת השמים; לא להמית בנים על חטאי אבותיהם ולהוציא להורג את הגבר והאישה ה"נואפים"; לרחם על אמא ציפור (שילוח הקן) ולקצוץ את כף ידה של אישה שהעזה לתפוס במבושיו של גבר זר תוך כדי קטטה. - מהו כל הבליל האבסורדי הזה אם לא בבואה מכוערת ונאצלת של ה"אני" המודחק והקולקטיבי שלנו?
החולמים בהקיץ מטיפים ליישום כל הצרופים הללו כאן ועכשיו במדינת הלכה מפלצתית. הקצים בחלומות שואפים לנתק את עצמם מכל העניין הפרימיטיבי הזה.
אלו ואלו מתייחסים אל התורה הזאת כאל מערכת סמכותית נורמטיבית שיש לאמצה או לדחותה. אלו ואלו מתעלמים לחלוטין מכל הרבדים הפסיכולוגים של עצמם המקופלים בתוך המיתוס האדיר הזה.
אלו ואלו מתייחסים אך ורק אל קצה הקרחון הגלוי של המיתוס שלהם, כפי שהם מתייחסים אך ורק אל הקצה הגלוי של עצמם.
אלו יחסלו את אלו בכיכר מלכי ישראל דמיונית.
עד יומם האחרון הם לא ידעו מי הם היו.