שבוע לאחר שובי אל ארצי ומולדתי קיבלתי צו גיוס. כעבור חודש מצאתי את עצמי לראשונה בחיי בתוך מחנה פליטים. מדי יום ביומו נאלצתי להבריח אלפי זאטוטים פלשתינאים מבוהלים.
מדי יום ביומו הוטל עליי לסרוק קטע מסמטאות מחנה הפליטים ג'בליה שברצועת עזה. הסמטאות היו צרות ביותר. לפעמים צרות יותר מאורך הנשק המוצלב ב"היכון" על כתפי. במרכזן זרם ביוב פתוח. באוויר הדהדו מצהלות הזאטוטים.
היתה שעת צהרים חמה ומוקדמת. גברי המחנה נמצאו אותה שעה על פיגומי הבניינים של תל אביב וגוש-דן. הנשים השתדלו שלא להיראות בשטח. הזקנים ישבו בבתי הקפה וגלגלו מחרוזות צבעוניות. הילדים הגדולים למדו בבתי הספר של האו"ם אשר שכנו בשולי המחנה. רק זאטוטים צהלו בסמטאות. עזים ותרנגולים שוטטו ביניהם על פני הביוב הפתוח.
המעבר מסמטה לסמטה התנהל על פי התרגולים שערכנו בעשרות אימוני לש"ב (אימונים בשטח בנוי) שניים נצמדים לכתלים, נשקם דרוך, סורקים את הגגות שממולם. ואני, בתנועה דרוכה וחדה, נכנס אל הסמטה החדשה. באופן כזה אבטחתי את עצמי בהצלחה מפני כל המארבים הפוטנציאליים של כל המחבלים הפוטנציאליים שהמתינו לי מעבר לעיקול. לעומת זאת, כל אימת שנכנסתי בפתאומיות לסמטה החדשה, חזרה על עצמה הסצנה הבאה: עשרות הזאטוטים שהשתובבו בסמטה עד לאותו רגע נמלטו מפניי כמפני מפלצת. לא חלפו שתי שניות וכבר נעלמו כולם בחצרות הבתים או בסמטאות מרוחקות. בבת אחת התחלפו מצהלות המשחקים בצווחות מנוסה. כאשר נדמו הצווחות הפכה הסמטה להיות דוממת ומתוחה. באוויר המשיכה להדהד המילה האחת והיחידה שלוותה ללא הרף את מנוסתם של הזאטוטים: אל יאהוד!...
"אל יאהוד", הם צווחו ונמלטו, "אל יאהוד אל יאהוד אל יאהוד..." מילה אחת ויחידה מתוך אוצר מילים דל של זאטוטי פליטים.
הם לא צעקו "חיילים" ולא "מפלצות". לא "שודדים" ולא "ליסטים" לא "אימפריאליסטים" ולא "כובשים", לא "צנחנים" ולא "משמר הגבול". לא "ציונים" ולא "ישראלים".
אל יאהוד אל יאהוד – כך, במילה אחת, הם הגדירו אותי. מילה שהספיקה להם על מנת לכלול בתוכה את כל התארים השליליים שתוארו לעיל ורבים רבים אחרים.
מעולם לא הגדירו אותי רבים כל כך באינטנסיביות כזו ובמילה אחת ויחידה שחוזרת על עצמה אלפי פעמים ביום.
הסיוט הזה נמשך במשך ארבעים יום. ביום הארבעים השתחררתי. אוטובוס ישן של אגד הסיע אותי עם יתר המשוחררים לתחנה המרכזית בתל אביב.
לראשונה מזה ארבעים יום מצאתי את עצמי צועד בתוך רחוב יהודי, בין דוכני הקאסטות של התחנה המרכזית. לא הספקתי לחלוף על פני הרציף הראשון וכבר ניגש אלי חב"דניק חייכני, שקית תפילין בידו.
"חייל, אולי אתה רוצה להיות קצת יהודי ולהניח תפילין?"
לא רציתי.
"מה אכפת לך? זה לוקח שתי דקות... תהיה קצת יהודי..."
לא רציתי.
"לא תאחר לאוטובוס... תזכה במצווה... חינם... תהיה קצת יהודי, לא יזיק לך..."
באוטובוס לירושלים ישבתי על הספסל האחורי ובכיתי. מאחורי משקפי שמש כמובן...