רק לכל ישראל יש חלק בעולם הבא ובתחיית המתים - לא לנוכרים! (חלק 23)

עולא רמי: כתיב (ישעיה כה ח) "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְקֹוִק דִּמְעָה מֵעַל כָּל־פָּנִים", וכתיב (ישעיהו סה כ) כִּי הַנַּעַר בֶּן־מֵאָה שָׁנָה יָמוּת, לֹא־יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד עוּל יָמִים וְזָקֵן אֲשֶׁר לֹא־יְמַלֵּא אֶת־יָמָיו - לא קשיא, כאן - בישראל, כאן בנכרים.

ונכרים מאי בעו התם? - הנך דכתיב בהו (ישעיה סא ה) "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם".


שוב אותה תבנית ספרותית המוכרת מסוגיות תלמודיות רבות. אמורא מצביע על סתירה בין שני פסוקים (X רמי). הפעם הסתירה היא בין שני פסוקים מישעיהו המתארים מציאות של גאולה ועולם חדש. לפי המתואר בפרק כה יבולע המוות לנצח, ולפי פרק סה תהיה תוחלת חיים גבוהה אמנם, וכולם יגיעו לגיל מאה ואפילו יותר, אבל חיי נצח לא יהיו. אז מה עושה עולא עם הסתירה? – "לא קשיא", הוא קובע, כאן בישראל וכאן בנוכרים. חיי נצח יחיו רק אלו שיש להם חלק לעולם הבא, וכידוע, רק לכל ישראל יש חלק לעולם הבא ולא לנוכרים. משום כך המוות יבולע לנצח רק לאלו מישראל שראויים לכך. מה שצריך להוכיח...


בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יהוה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים (ישעיהו כה ח) -

זהו כמובן אחד הפסוקים החשובים שיש בהם כדי להצביע על אפשרות של תחיית המתים מן התורה. הנה מה שכותב יאיר הופמן על "בלע המות לנצח" - "רעיון ביטול המוות איננו מצוי באופן ברור במקרא, אך בגילויים שונים הוא מהווה חלק מתפיסת אחרית הימים המאוחרת, שיש בה גם מוטיבים של תחיית המתים וביטול המוות. לפיכך, אם אכן מדובר כאן בביטול המוות פשוטו כמשמעו, יש להניח שזהו חזון אפוקליפטי מתקופה מאוחרת ביותר – המאה השלישית או השניה לפני הספירה. לעומת זאת, אם נבואה זו מעוגנת בתקופה המקראית הקלאסית יש לפרש פסוק זה כלשון הגזמה, או שלא כמשמעו. לפיכך היו שפירשו כי מדובר על מוות במלחמה (לא עוד ימותו ישראל(ים) במלחמות). אחרים פירשו כי הכוונה לביטול המוות החטוף , אך אין מדובר כאן במוות טבעי.

כתוב נוסף בישעיהו מעורר בעיה דומה: "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר" (ישעיהו כו יט), אף כאן מתעוררת השאלה אם אכן מדובר בתחיית מתים. חלק מן הפרשנים המסורתיים , שביקשו למצוא אחיזה לתחיית המתים במקרא נאחזו בפסוקים אלה להוכחת תפיסתם (ראה רס"ג, אמונות ודעות רכ"ב). בהקשר זה יש להזכיר גם את חזון העצמות היבשות ביחזקאל לז, שאף לגביו נחלקו הדעות: האם זה משל או דברים כמשמעם. דומה כי האמונה בביטול המוות או בתחיית המתים אינה רעיון שנולד באחת. בתהליך גיבושה נתגלגלה אמונה זו כמוטיב ספרותי, שביטא לעתים כמיהה, יותר מאשר אמונה של ממש. נראה איפוא שלקראת ראשית ימי בית שני היתה האצה כלשהי בהתפתחות החשיבה האסכטולוגית, ובכללה גם בהתגבשותם של רעיונות הקשורים במוות ובתחיית המתים. הלשונות הבלתי מפורשות בעניין זה משקפות, ככל הנראה, התגבשות הססנית של אמונה, שמאוחר יותר היתה לאחד מעיקרי היהדות והנצרות כאחד. (יאיר הופמן עולם התנך ישעיהו ד"ה "בלע המות לנצח", עמ' 128)

... הִנֵּה סוֹד אַגִּיד לָכֶם: לֹא כֻּלָּנוּ נָמוּת, אֲבָל כֻּלָּנוּ נִשְׁתַּנֶּה 52 בִּן רֶגַע וּכְהֶרֶף עַיִן בַּשּׁוֹפָר הָאַחֲרוֹן, שֶׁכֵּן יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר וְהַמֵּתִים יָקוּמוּ בְּלִי כִּלָּיוֹן וַאֲנַחְנוּ נִשְׁתַּנֶּה, 53 כִּי מִן הָרָאוּי שֶׁזֶּה הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְזֶה הַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת. 54 וְכַאֲשֶׁר הַכָּפוּף לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל־כִּלָּיוֹן וְהַכָּפוּף לַמָּוֶת יִלְבַּשׁ אַלְמָוֶת, אָז יִתְקַיֵּם דְּבַר הַכָּתוּב: "בֻּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (אגרת פאולוס הראשונה אל הקורינתים טו 51-54)

חזון יוחנן כא וָאֵרֶא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וְאֶרֶץ חֲדָשָׁה כִּי הַשָּׁמַיִם הָרִאשֹׁנִים וְהָאָרֶץ הָרִאשׁוֹנָה עָבְרוּ וְהַיָּם אֵינֶנּוּ עוֹד׃ 2 וָאֵרֶא וְהִנֵּה הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה יְרוּשָׁלַיִם הַחֲדָשָׁה יֹרֶדֶת מֵאֵת הָאֱלֹהִים מִן־הַשָּׁמָיִם וְהִיא מְתֻקֶּנֶת כַּכַּלָּה הַמְקֻשֶּׁטֶת לְבַעְלָהּ׃ 3 וָאֶשְׁמַע קוֹל גָּדוֹל מִן־הַכִּסֵּא לֵאמֹר הִנֵּה מִשְׁכַּן אֱלֹהִים עִם־בְּנֵי הָאָדָם וְשָׁכַן בְּתוֹכָם וְהֵמָּה יִהְיוּ־לוֹ לְעָם וְהוּא הָאֱלֹהִים יִהְיֶה אִתָּם (אֱלֹהֵיהֶם)׃ 4 וּמָחָה אֱלֹהִים כָּל־דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם וְהַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה־עוֹד וְגַם־אֵבֶל וּזְעָקָה וּכְאֵב לֹא יִהְיֶה־עוֹד כִּי הָרִאשֹׁנוֹת עָבָרוּ (חזון יוחנן (אפוקליפסה) כא 1-4)


בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה (אבל) לא מקוננות נקבר המת לא מענות ולא מטפחות איזהו עינוי שכולן עונות כאחת קינה שאחת מדברת וכולן עונות אחריה שנאמר (ירמיה ט') ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה אבל לעתיד לבא הוא אומר (ישעיה כ"ה) בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים - (משנה מועד קטן פרק ג משנה ט)

זהו מקור תנאי (ויחסית קדום) המסיים את הלכות האבלות במסכת מועד קטן במעין קביעה שלעתיד לבוא יתקיים הפסוק בלע המות לנצח...

ונכרים מאי בעו התם? - הנך דכתיב בהו (ישעיה סא ה) "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם" - המדרש על הפסוק הזה מקומם ביותר. . אינני מתכוון למה שעשו אתו בתקופת התלמוד והמכילתא אלא לשימוש הציני שעושים אתו בימינו... זהו מדרש שמעצב את התשתית הפוליטית חברתית של ימינו. בימינו אנחנו חיים מעין עולם הבא כזה שבו עומדים זרים ורועים את צאננו ובני נכר הם אכרינו. במציאות של ימינו אלו שהפכו את תלמוד תורה לערך עליון הם בעצם עושים כאן תרגיל אחד מתמשך ומכניסים את עצמם ואותנו למין מציאות פרוורטית של מעין עולם הבא. שהרי לגביהם כל העולם הזה הוא עולם של חורשים וזורעים וחיילים שחיים חיי שעה וממש באותו זמן הם מאפשרים לבני העליה שתורתם אומנותם לחיות חיי עולם... זאת אולי אחת הנקודות הכי מפחידות בפרק כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. כל אלו שיש להם חלק לעולם הבא יעשו הכל כדי לקבל אותו כאן ועכשיו, ומי שיאפשר להם לחיות בעולם הבא הזה הם כל אלו שחיים חיי שעה...

המכילתא - ששת ימים יעשה מלאכה. כתוב אחד אומר ששת ימים יעשה מלאכה, וכתוב אחד אומר +שמות כ ט+ ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, [ששת ימים יעשה מלאכה,] מלאכתן נעשית על ידי אחרים, וכן הוא אומר +ישעיה סא ה+ ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם, וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, מלאכתן נעשית על ידי עצמן, ולא עוד אלא [אפילו מלאכת אחרים נעשית על ידן,] שנא' +דברים כח מח+ ועבדת את אויביך אשר ישלחנו יי' בך (מכילתא דרבי ישמעאל כי תשא מסכתא דשבתא פרשה א ד"ה ששת ימים)

הבבלי - תנו רבנן: ואספת דגנך, - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: +יהושע א'+ לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: +ישעיהו ס"א+ ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: +דברים י"א+ ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: +דברים כ"ח+ ועבדת את אויבך וגו'. (בבלי ברכות לה ב)

יש התפתחות מהמכילתא לבבלי ברכות לגבי מי שמגיע לו את העולם הבא. במכילתא מגיע לכל עם ישראל את העולם הבא, ולכן הם זוכים לכך שששת ימים תיעשה מלאכה על ידי פועלים זרים, והם פטורים מהעונש הגדול של ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. זהו עונש לכל ישראל, כי לישראל מגיע חיי עולם הבא הם לא צריכים לעשות מלאכה בכלל. אחרים צריכים לעמול בשבילם. העונש על פי המכילתא הוא לעשות את מה שכתוב בעשרת הדברות – ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ; העונש בבבלי ברכות הוא לקיים את מה שכתוב בקריאת שמע – ואספת דגנך... קשה שלא לכעוס ולשנוא את עצמנו על שייצרנו מערכת יחסים כל כך בלתי מוסרית. ושוב – אין לי כל אפשרות להתמודד עם אלו שדברו וכתבו כך בזמן המכילתא ובזמן הבבלי – יש לי את החובה להתריע מפני המושחתים הפושעים שמיישמים את זה כאן ועכשיו בלי שום כיסוי. קודם כל כמובן זה חוסר מוסריות טוטאלית של אי שוויון בנטל, ובנוסף לכך הם בכלל לא לומדים. הם לא תלמוד כמו שצריך ללמוד אותו. זה לא מתחיל להיות לגביהם מקור השראה מיתי וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל – התורה כמקור השראה ולא התורה המאיימת וחסרת המעוף...

פוסטים קשורים

הצג הכול

ריש לקיש רמי: כתיב (ירמיהו לא ז-ח) "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ, בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה", וכתיב (ישעי