מי שאין לו חוש הומור יתקשה ליהנות מדף גמרא (חלק 8)

מניין לתחיית המתים מן התורה? - שנאמר (במדבר יח כח) "וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת־תְּרוּמַת יְהֹוָה לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן" - וכי אהרן לעולם קיים? והלא לא נכנס לארץ ישראל, שנותנין לו תרומה? - אלא, מלמד שעתיד לחיות, וישראל נותנין לו תרומה - מכאן לתחיית המתים מן התורה.

דבי רבי ישמעאל תנא: לאהרן - כאהרן, מה אהרן חבר - אף בניו חברים.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ – שנאמר (דברי הימים ב לא ד) "וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת יְהֹוָה", כל המחזיק בתורת ה' - יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' - אין לו מנת.

אמר רב אחא בר אדא אמר רב יהודה: כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ - כאילו נותנה לפני ארי, מה ארי ספק דורס ואוכל ספק אינו דורס ואוכל - אף כהן עם הארץ, ספק אוכלה בטהרה ספק אוכלה בטומאה.

רבי יוחנן אמר: אף גורם לו מיתה, שנאמר (ויקרא כב ט) "וְשָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא־יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ".

דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא: אף משיאו עון אשמה, שנאמר (ויקרא כב טז) "וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת־קָדְשֵׁיהֶם" (בבלי סנהדרין צ ב)


ונתתם ממנו [את] תרומת ה' לאהרן הכהן –

תחיית המתים מן התורה א (כלומר זהו הפסוק הראשון מתוך למעלה מעשרים פסוקים שתביא הגמרא בעמודים הבאים כדי להוכיח שתחיית המתים מן התורה)


מלמד שעתיד לחיות, וישראל נותנין לו תרומה –

כמובן... איזה הומור סרקסטי... בדיוק שם, בפרק יח בבמדבר, אחרי שהודיע לכולם שלא ייכנסו לארץ ואחרי האסונות התכופים שעברו עליהם בעקבות ספור המרגלים וספור קורח באים משה והשמ ומבשרים לבני ישראל על תחיית המתים. הם הרי יודעים שיתפגרו במדבר הזה, וגם אהרן לא יזכה להיכנס לארץ. אבל מאחורי האסון האיום הזה מסתתר אושר אחד גדול – האושר של חיי הנצח. האושר של תחיית המתים. אהרן הוא החלוץ שילך לפני מחנה המתים שיקומו לתחיה בארץ ישראל. איזה כייף.. בלי חוש הומור אי אפשר להתחיל להבין את כל הקטע הזה ועוד הרבה קטעים דומים שיופיעו בהמשך. בכלל נראה לי שמי שאין לו חוש הומור יתקשה מאד ליהנות מדף גמרא...


מכאן לתחיית המתים מן התורה -

מ.ש.ל... ממש מה שצריך להוכיח... הוכחה למופת...

"... ותחית המתים זו אין להעמידה אלא בימות המשיח אבל לעוה"ב לא דא"כ מתנות הללו מה טיבן והלא אין בו אכילה ושתיה" – זהו קטע מתוך פירושו של ה"יד רמה" שבעזרתו הוא מוכיח שהעולם הבא שמדובר עליו בתלמוד (במשנה ובגמרא) הוא עולם שיתחולל בעתיד, במציאות שתהיה לאחר תחיית המתים, מציאות שיהיו בה בני אדם בעלי נשמה ובעלי גוף, אבל גופם (ונשמתם) יהיו במצב קיומי שונה ונבדל לגמרי ממצבם העכשווי של הגוף והנשמה האנושיים (וזאת בניגוד לשיטת הרמב"ם לפיה העולם הבא איננו עולם עתידי שיתחולל לאחר תחיית המתים, ואין הוא עולם שיש בו גופים אלא רק נשמות)


דבי רבי ישמעאל תנא –

הא דכתיב לאהרן לאו להכי הוא דאתא, אלא לומר לך כאהרן וכו' (רש"י) – בבית מדרשו של רבי ישמעאל לא סובלים את הקלות הבלתי נסבלת שבה מייצרים פסוקים לטובת מפעל תחיית המתים מן התורה... חסר להם חוש הומור בבי רבי ישמעאל. הם יותר מדי רציניים ופשטניים...

וברצינות: בבית מדרשו של רבי ישמעאל מנצלים את המלה "אהרן" כדי להתמודד עם התופעה שהטרידה את הרבנים – תופעת הכהנים בכלל וכהנים שאינם "חברים" בפרט.

"חבר" ו"עם הארץ" הם מושגים חברתיים מתקופת בית שני המשנה והתלמוד. הגדרתו של אדם "חבר" יש בה טעם לשבח ואילו הגדרתו כ"עם הארץ" סימן לגנאי. בימי בית שני, כאשר במרכז ערכיה של האומה עמדו השמירה הקפדנית על הלכות תרומות ומעשרות וטהרה, כונו המקפידים בתחומים אלו "חברים", ואילו המזלזלים בהם כונו "עמי הארץ". החבר היה איבר מחבורה שהתארגנה יחד למעין חיי מסדר ושבמסגרתה שמרו על הלכות תרומות ומעשרות והקפידו בחומרה יתרה על הטהרה. על החברים היה להיזהר מאותם סוגי מגעים עם עמי הארץ, שהיו עלולים להכשיל אותם בטבל (יבול שלא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות) או בטומאה.

לאחר חורבן הבית, כאשר לימוד התורה תפס במידה מרובה את מקומם של תרומות ומעשרות וטהרה במרכז עולמה של האומה, נשתנתה משמעותם של המושגים "חבר" ו"עם הארץ", והם ציינו מכאן ואילך את החכם לעומת הבור. עם זאת סביר להניח, שחלק מהעילית הפרושית, שמתוכה באו החבורות של החברים, היא גם המקור לשכבת החכמים שלאחר החורבן; ואילו אותה שכבה חברתית, שהוציאה מקרבה את המזלזלים בקיום מצוות מעשרות וטהרה, היתה גם שכבת הבורים וחסרי התורה. המושגים "חבר" ו"עם הארץ" ביחס למצוות מעשרות וטהרה ממשיכים להופיע גם בהלכותיהם של תנאים מהימים שלאחר החורבן, אך שם הם משמרים בעיקר את ההלכות שמימי הבית, שנהגו בחבורות של העילית הפרושית. (מתוך הספריה הוירטואלית של מט"ח)

בתקופת התלמוד דחקו הרבנים את רגליהם של הכהנים, ובעצם ראו בעצמם את יורשיהם כמנהיגים רוחניים. הדרישה המופיעה כאן מכל כהן להיות חבר כאהרן מייחסת כבר לכל אלו שהם כאהרן את הדרישה להיות תלמידי חכמים. הם התמודדו עם תופעה של כהן שאינו חבר, או "כהן עם הארץ", ועשו הכל כדי לדחוק את רגליהם של כל אלו. ארבעת המימרות הבאות מתייחסות לתופעה הזאת של "כהן עם הארץ"


מניין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ -

בקושי עברנו כמה שורות של גמרא וכבר לפנינו שאלת "מניין" השלישית. השתים הקודמות: "מניין שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה?" ו" מניין לתחיית המתים מן התורה?"... שיטת שאלות "מניין ש..." היא שיטה גאונית שבעזרתה אתה מייחס לתורה כל מה שעולה על דעתך, ואתה מנופף בו כנגד יריביך התיאולוגיים-פוליטיים שגם הם מחדשים חידושים נועזים שלא היו ולא נבראו בתורה וגם הם מייחסים אותם לתורה כל מה שעולה על דעתם. הרי התורה היא ההוכחה הטובה ביותר שמדותיו של הקדוש ברוך הוא אינן מדה כנגד מדה כשם שהתורה היא ההוכחה הטובה ביותר שאין תחיית המתים ואין שום הגבלה על מתן תרומה לכהן שאיננו תלמיד חכם (עמהארץ)... קודם כל אתה מחליט איזה חידוש מהפכני אתה מעוניין להחיל רטרואקטיבית על התורה, ואז אתה מכניס את החידוש המהפכני הזה לתוך תבנית "מניין ש... שנאמר".

למשל: "מניין שהקדוש ברוך הוא מתפלל? - שנאמר (ישעיהו נ"ו) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, תפלתם לא נאמר אלא תפלתי, מכאן שהקדוש ברוך הוא מתפלל. (מ.ש.ל) (בבלי ברכות ז א)

מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין - שנאמר +ישעיהו ס"ב+ נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו... (ברכות ו א)

מנין שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת שנאמר: +תהלים פ"ב+ אלהים נצב בעדת אל (ברכות ו א)

מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה - שנאמר +במדבר י"ט+ זאת התורה אדם כי ימות באהל. (ברכות סג ב)

מנין שבתשרי נברא העולם - שנאמר +בראשית א+ ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי. איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות - הוי אומר זה תשרי (דעת רבי אליעזר)

מנין שבניסן נברא העולם - שנאמר +בראשית א+ ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע... ועץ עשה פרי. איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות - הוי אומר זה ניסן (דעת רבי יהושע) (ראש השנה יא א)

מנין שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים? שנאמר: במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל (כתובות ז ב)

מנין שאין פוסקין יינות לאשה? שנאמר: +שמואל א' א'+ ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה, שתה - ולא שתת (כתובות סה א)

מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים? שנאמר: +במדבר ו+ ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. (סוטה לח ב)

מניין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול - שנאמר +ויקרא י"ח+ אשר יעשה אתם האדם וחי בהם, כהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. הא למדת: שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול! (סנהדרין נט א)

מנין לבשר בחלב שאסור באכילה - שנאמר +דברים י"ד+ לא תאכל כל תועבה - כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, (חולין קיד ב)


מניין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ – שנאמר (דברי הימים ב לא ד) "וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת יְהֹוָה", כל המחזיק בתורת ה' - יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' - אין לו מנת. -

המדרש הזה מגייס את המהפכה הדתית שחולל חזקיהו (על פי דברי הימים) כדי לקדם את המהפכה של חכמי התלמוד (הסתמאים?). כדאי להביא כמה פסוקים מההקשר כי בהמשך הפרק יהפוך חזקיהו לאחד הגבורים של תלמידי החכמים המעצבים את הפרק הזה ואת המהפכה התלמודית. - וּכְכַלּוֹת כָּל זֹאת יָצְאוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים לְעָרֵי יְהוּדָה וַיְשַׁבְּרוּ הַמַּצֵּבוֹת וַיְגַדְּעוּ הָאֲשֵׁרִים וַיְנַתְּצוּ אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הַמִּזְבְּחֹת מִכָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּבְאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה עַד לְכַלֵּה וַיָּשׁוּבוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לַאֲחֻזָּתוֹ לְעָרֵיהֶם: וַיַּעֲמֵד יְחִזְקִיָּהוּ אֶת מַחְלְקוֹת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם עַל מַחְלְקוֹתָם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְעֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְשָׁרֵת וּלְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל בְּשַׁעֲרֵי מַחֲנוֹת יְהֹוָה: וּמְנָת הַמֶּלֶךְ מִן רְכוּשׁוֹ לָעֹלוֹת לְעֹלוֹת הַבֹּקֶר וְהָעֶרֶב וְהָעֹלוֹת לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת יְהֹוָה: וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת יְהֹוָה: וְכִפְרֹץ הַדָּבָר הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה גַּם הֵם מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן וּמַעְשַׂר קָדָשִׁים הַמְקֻדָּשִׁים לַיקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם הֵבִיאוּ וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת (דברי הימים ב לא א-ו)

כאמור, בהמשך הפרק נראה כיצד גייסו מחוללי המהפכה התלמודית את חזקיהו ישעיהו ובני דורו והפכו את כולם, ללא יוצא מן הכלל לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם, ותיארו את כל הדור הזה כדור שבו מלאה הארץ דעה את ה', ובימים ההם חיפשו ומצאו מדן ועד באר שבע ולא מצאו אפילו עם הארץ אחד. (להלן צד א). הם מאירים את התקופה הזאת כדי להילחם בתופעת עמי הארצות שתלמוד תורה אינו ערך עליון בחייהם. כאן (ובמימרות הבאות) הם מתייחסים לתופעת כהן עם הארץ.

כדאי גם לשים לב לקשר שבין השם חזקיהו ובין השימוש בשורש "חזק" הן בדברי הימים והן במדרש שלפנינו - לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת יְהֹוָה - כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת...


כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ - כאילו נותנה לפני ארי, מה ארי ספק דורס ואוכל ספק אינו דורס ואוכל - אף כהן עם הארץ, ספק אוכלה בטהרה ספק אוכלה בטומאה -

רש"י: מה ארי ספק דורס ואוכל - ואין אנו יודעין כשנוטל בהמה מן העדר אם דעתו לדורסה ולאוכלה מיד קודם שתסריח, או לא אלא לטרוף ולמלא (חורו) [תאותו] ולאחר זמן יאכלנה כשתסריח, והכי נמי כהן עם הארץ כשאנו נותנין לו תרומה בידו, אין אנו יודעין אם יאכלנה בטהרה או בטומאה.

רשי מבהיר לנו את הדמיון בין כהן עם הארץ שאינו מקפיד לאכול בטהרה להרגלי (טבע?) האכילה של הארי שמעדיף (כשאינו רעב) לדחות את אכילת טרפו ולא לאוכלו חי. כאן מקביל המדרש את דרך האכילה של הארי לדרך האכילה של כהן עם הארץ, אבל שימו לב מה קורה למדרש הזה במימרה התלמודית הבאה - כל המשיא בתו לעם הארץ - כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים - אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים (פסחים מט ב) – כאן לא מדובר בהרגלי האכילה של כהן עם הארץ אלא בחיי האישות של כל עם הארץ...

ההקשר שם בפסחים מתאר את שדה המערכה התרבותי והפוליטי של הפרק הזה ושל כל התלמוד הבבלי. מלחמת תלמידי חכמים שתורתם אומנותם בכל השאר המכונים על ידם עם הארץ.

תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם - ישא בת גדולי הדור. לא מצא בת גדולי הדור - ישא בת ראשי כנסיות, לא מצא בת ראשי כנסיות - ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה - ישא בת מלמדי תינוקות. ולא ישא בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ, ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר +דברים כז+ ארור שכב עם כל בהמה. תניא, רבי אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר (בהמה) שנאמר +ויקרא יא+ זאת תורת הבהמה והעוף כל העוסק בתורה - מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה - אסור לאכול בשר בהמה ועוף. אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לשוחטו! - אמר להן: זה - טעון ברכה, וזה - אינו טעון ברכה. אמר רבי אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר +דברים ל+ כי הוא חייך וארך ימיך, על חייו לא חס - על חיי חבירו לא כל שכן. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו. תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! - אמר להן: זה - נושך ושובר עצם, וזה - נושך ואינו שובר עצם. תניא, היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ - כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים - אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים. תניא, רבי אליעזר אומר: אילמלא אנו צריכים להם למשא ומתן - היו הורגין אותנו. תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ - כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר +דברים לג+ תורה צוה לנו משה מורשה, אל תקרי מורשה אלא מאורסה. גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל, ונשותיהן יותר מהן. תנא: שנה ופירש - יותר מכולן. תנו רבנן: ששה דברים נאמרו בעמי הארץ: אין מוסרין להן עדות, ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין להן סוד, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה, ואין מתלוין עמהן בדרך. ויש אומרים: אף אין מכריזין על אבידתו. (בבלי פסחים מט ב)

אלו קטעים קשים והם מצביעים על שנאה תהומית בין מיעוט לומד לבין רוב "נורמלי" החי חיי עם וחיי ארץ חבורת התלמוד היתה (לדעתי) חבורה מאד אליטיסטית ואיכותית ומאד מצומצמת. תלמוד תורה היה בעיניהם באמת ערך עליון ואל כל האחרים הם התייחסו כאל עמי ארצות. ההשלכות הפוליטיות היום מושפעות מאד מהאווירה התלמודית הזאת, אבל הם מוצאות מההקשר באופן דמגוגי. היום מדובר במחנה פוליטי ענק יחסית לתקופת תלמידי החכמים בתלמוד. היום רוב אלו שמדברים בשבח תלמוד תורה אינם לומדים תורה... (להמשיך)


רבי יוחנן אמר: אף גורם לו מיתה, שנאמר (ויקרא כב ט) "וְשָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא־יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ" -

פרק כב בספר ויקרא הוא הפרק שבו מפורטים כל האיסורים החלים על כהנים וביניהם כל עניין של אכילה אסורה וטומאה. נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי יְהֹוָה: וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ (ויקרא כב ח-ט) דבריו של רבי יוחען מפנים אותנו לשני הפסוקים הללו מתוך הפרק, ורבי יוחנן מוסיף לקודמים לו שכל מי שנותן תרומה לכהן עם הארץ אף גורם לו מיתה. הוא הדין ביחס לדבריו הבאים של רבי אליעזר בן יעקב...

פוסטים קשורים

הצג הכול

ריש לקיש רמי: כתיב (ירמיהו לא ז-ח) "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ, בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה", וכתיב (ישעי