חזון החלזון (חלק 17)

אמר ליה ההוא מינא לרבי אמי: אמריתו דשכבי חיי, והא הוו עפרא, ועפרא מי קא חיי? - אמר ליה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: לכו ובנו לי פלטרין גדולים במקום שאין מים ועפר, הלכו ובנו אותו. לימים נפלו. אמר להם: חזרו ובנו אותו במקום שיש עפר ומים. אמרו לו: אין אנו יכולין. כעס עליהם ואמר להן: במקום שאין מים ועפר - בניתם, עכשיו שיש מים ועפר על אחת כמה וכמה! ואם אי אתה מאמין - צא לבקעה וראה עכבר שהיום חציו בשר וחציו אדמה, למחר השריץ ונעשה כלו בשר.

שמא תאמר לזמן מרובה - עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד, למחר ירדו גשמים ונתמלא כולו חלזונות (בבלי סנהדרין צא א)


נתחיל מסופו הלא-יאומן של חזון החלזון:

מין אחד לא מאמין בתחיית המתים, ורבי אמי שולח אותו אל הבקעה לחזות במו עיניו כיצד חלזון אחד הופך ביום אחד לחיל חלזונות אינסופי. המין-שאינו-מאמין חש-בחוש-ממש כיצד לנגד עיניו מתחולל חזיון תחיית המתים...

יש ממש התכתבות בין חזון החלזון מסנהדרין צ"א לחזון העצמות היבשות מיחזקאל ל"ז שתמציתו היא: הָיְתָה עָלַי יַד יְהֹוָה וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהֹוָה וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה ? וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד:

בחזון האחד שולח יהוה את יחזקאל לבקעה, ובחזון השני שולח רבי אמי לבקעה את המין שאינו מאמין. בשני החזונות נשאבים החוזים אל הבקעה המתמלאת ב"חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד" של עצמות וחלזונות...

הבקעה (גם ההר) מוצפת גשמים, כל ישני עפר מתעוררים לחיים קורמים עור וגידים ובשר ומזחדלים בטור חלזוני עולה במעלה הדרך העולה לארץ ישראל...


עכשיו נעבור להתחלה:

רבי אמי נשאל כאן על ידי מין אחד את אותה שאלה שנשאל רבן גמליאל על ידי הקיסר. תשובתו של רבי אמי שונה מתשובת בת הקיסר, אם כי גם היא בנויה בתבנית של קל וחומר, וגם כאן אין אזכור של פסוקים וממילא אין כאן מדרש...

על מה מושתת הקל וחומר הזה? – החמוּר כאן הוא בריאת הפלטרין מהאָיִן (מקום שאין מים ועפר) ; הקל הוא היֵש – מקום שיש עפר ומים. הנמשל לעניין תחיית המתים – אם בפעם הראשונה נוצר האדם מאָין – על אחת כמה וכמה שהוא יכול להיווצר מעפרו... או בלשונו של רש"י " הקדוש ברוך הוא יצר את האדם מטפה קטנה שאין בה ממש, וכל שכן ש(עכשיו) יכול לבראתו מן העפר. אי נמי (או גם... הסבר נוסף): כל העולם כולו יצר מתוהו..."

ההסבר השני מחזק יותר את הקל וחומר - לא רק את האדם יצר הקב"ה בראשונה אלא את כל העולם. כמו כן: לא מהאָין הוא יצר את העולם אלא מהתהו. וכאן כמובן אפשר לפתוח לדיון את היחס בין האין לבין התהו...

ולאט לאט אנחנו מתרגלים לטרמינולוגיה חדשה שכבר ראינו אותה בנביאים. לא על תחיית המתים מדובר כאן אלא על לידה חדשה או יצירה חדשה או בריאה חדשה...

ולפני שניכנס לתוך הטריפ של חזון החלזונות נכניס לתוך המערבל כמה מושגים להבנת הנחזה. מושגים אלו, כגון העכבר והחלזון, לקוחים מהמחלקה לזואולוגיה מיטפיזית...

העכבר הנזכר כאן אינו המכרסם הקטן הידוע, אלא מין חלזון (או חרק) המקיץ מתרדמתו ומתחיל לנוע. כעין יציאת הפרפר מן הגולם. וכן הוא הדימוי לגבי מראה התחיה של החלזונות. (שטיינזאלץ בתוך "העולם" על העמוד הזה)

גם רש"י איננו מתייחס אל העכבר בחזון החלזון כאל המכרסם הקטן והידוע, אפילו לא כמיקי-מאוס, אלא כאל "עכבר שקורין אשקרו"ל סנאי ויש במינן שאין נבראין על ידי תולדה. אל החלזון, לעומת זאת הוא מתייחס כאל "תולעת שיוצא מן הים אחד לשבעים שנה וצובעין בדמו תכלת, ולכתחלה אינו נראה בכל ההר אלא חלזון אחד ולמחר - שהגשמים יורדין מתמלא כולו חלזונות ונראה למורי שביצי חלזון (ראשון) משריצין כולן, אלמא יש בידו לחיות לפי שעה. (רש"י)

וה"באר שבע" כותב: פירש רש"י חלזון תולעת שיוצא מן הים אחד לשבעים שנה וצובעין בדמו תכלת כו'. קשה בעיני טובא, חדא היאך אמר עלה להר וראה שהיום כו', מי אמר לו דמתרמי לו שיגיע אותו יום אחד לשבעים שנה שיוצא מן הים להר בשעה זו שיעלה להר. ועוד אם כל ההר נתמלא כולו חלזונות אמאי דמיו יקרים. לכן נ"ל עיקר כדפירש הערוך (ערך חלזון) שחלזון זה אינו החלזון שצובעין בדמו תכלת אלא מין ארבה הוא, תרגום ירושלמי [צ"ל יונתן] יירש הצלצל (דברים כח, מב) חלזונא, וכדאמרינן בעלמא (פסיקתא דר"כ פסי' י"א כ"א) חלזון הזה כל זמן שהוא גדל נרתקו גדל עמו...

חומרי הגלם הכי מדליקים הם של ה"יד רמה" - ואם אין אתה מאמין צא לבקעה וראה עכבר שחציו בשר וחציו אדמה מין עכבר הוא ששורץ מן העפר ואינו נולד מעכבר אחר למחר השריץ ונעשה כולו בשר ושמא תאמר לזמן מרובה הוא נעשה כולו בשר ואתה תמה איך המקום מחיה המתים ברגע אחד עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד, יש אומרים חלזון תולע שיוצא מן הים אחת לשבעים שנה וצובעין בדמו תכלת ולכתחילה אינו נראה בכל ההר אלא חלזון אחד ולמחר שגשמים יורדין נתמלא כולו חלזונות ויש אומרים שביצי חלזונות משרצין כולן... אלא מסתברא דהאי חלזון דהכא לאו האיך דאמרינן גבי תכלת הוא אלא מינא אחרינא דמיברי מעפרא וממיא ומקרי בלשון ערבי חלזום.

מסתבר, מסכם היד רמה, שהחלזון שראה ההוא מינא בחזון, הוא לא ממין החלזון המייצר את התכלת אלא ממינא אחרינא. ההוא מינא ראה חלזון ממינא אחרינא, והחלזון ממינא אחרינא נברא מעפר וממים ונקרא בלשון ערבי חלזום...


עוד נרחיב ונעמיק בסוגיה זאת. בינתים, כסיכום זמני, נאמר שחזון זה הוא המשך תשובתו המוחצת של רבי אמי לשאלתו של המין: איך אפשר לייצר חיים מעפר?. למעשה מספק כאן רבי אמי הוכחה שניה לתחיית המתים. אם ההוכחה הקודמת שייכת לתחום ה"לוגיקה" (מחלקת הקל וחומר) הרי שההוכחה הזאת שייכת לתחום הטבע האמפירי, או ליתר דיוק למחלקת הזואולוגיה המיטאפיזית...

פוסטים קשורים

הצג הכול

ריש לקיש רמי: כתיב (ירמיהו לא ז-ח) "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ, בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה", וכתיב (ישעי