חזון אחרית הימים הנוראים שלי

בצעירותי היה לי חשוב להכריז על כל גבעה ותחת כל עץ רענן שהאדם ברא את אלהים בצלמו ובדמותו. היום אני הרבה יותר מוטרד מהעובדה שמיום ליום נבראים יותר ויותר אלים זועמים בצלמם של יותר ויותר בני אדם זועמים. במיוחד אני מוטרד מחוסר היכולת שלי להשתחרר מקבעון הזעם האלוהי הנטוע בי.

כיצד אני מתכונן למנוע את אסון הימים הנוראים שממיט עליי האל הזועם שבי? כיצד אצליח לדכא את הזעם האלוהי הזה ולהפוך את הימים הנוראים שלי לימים טובים?

——————————————————————

הזעם הוא הפעולה האלוהית השכיחה ביותר בתנ"ך (למעט פעולת הדיבור). לעברית המקראית יש מילים נרדפות לכעס האלוהי כשם שלאסקימוסים יש מילים נרדפות לשלג. האל המקראי רוגז, קוצף, שוצף, כועס, זועם, רותח, חורה, מתמלא עברה, אש קודחת באפו… אלוהי התנ"ך לא טועה אף פעם ולא נכשל. אם הוא כועס יש לכך סיבה מוצדקת. אם הוא זועם יש לכך סיבה עוד יותר מוצדקת. אם הוא שורף, נוקם, מכלה, מחריב ומשמיד יש לכך אלף סיבות הכי מוצדקות בעולם. אף אחד מדייריו הבלתי מוגנים של התנ"ך לא רוצה לחשוב על הקריז הטוטאלי שישתולל אם לא יספקו לאבא אלהים את מנת הזעם היומית שלו.

על פי המסורת "אל זועם בכל יום" (תהלים ז יב), ולמזלנו, על פי אותה מסורת, הוא זועם רק רגע אחד בכל יום. רגע על-פי התלמוד הוא אלפית הדקה, או ליתר דיוק אחד מתוך חמישים ושמונה ריבוא, שמונה מאות ושמונים ושמונה (58,888) בשעה". מדובר ביחידת זמן כה זעירה עד שהמוח האנושי איננו מסוגל לקלוט אותה בזמן אמת. קשה אפילו לדמיין מה היה קורה לו היה אלוהינו זועם שנייה רצופה ביום. שלא לדבר על דקה…

כל מופעי המילה "רגע" בתנ"ך קשורים בזעם והרס אלוהיים – "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע"[1] הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע";[2] חֲבִי [התחבאי] כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָור זָעַם";[3] "סְדֹם הַהֲפוּכָה כְמו רָגַע"[4] ועוד. כל ימיהם של דיירי התנ"ך הם ימים נוראים בצלו של אל נורא ואיום שמשפט המפתח שלו: "אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ".[5] ועוד. כל האומללים הללו חיים בצל הזעם הרגעי, המרגיע את האל האומר למשה: "הניחה לי להירגע לרגע, לאלפית הדקה, ויחר אפי בעמי ואכלה אותם מעל פני האדמה"[6]. וכולם, כמו משה, מתחננים שוב ושוב במשך הימים הנוראים "למה השם יחרה אפך בעמך, אנא השם, שוב מחרון אפך והינחם על הרעה לעמך"[7]… הם אפילו מהללים את יכולתו של האל הנורא והאיום לזעום עליהם לרגע בכל יום ויום, כמו שנאמר באחד מפיוטי הימים הנוראים "זעמו רגע ולא לכל יום / זה הוא נורא ואיום/ … לכן יתגאה אל זועם בכל יום"

———————————————————-

ככל שנכיר יותר את האל שבראנו בצלמנו כך נכיר יותר את עצמנו. הרי גם צלמנו שעל מסך הטלוויזיה או מסך הפייסבוק אינו קיים כשהוא לעצמו, ובכל זאת התבוננות מעמיקה בו יכולה ללמד אותנו הרבה על עצמנו. אם נשווה בין צלמנו שעל המסך לבין צלמנו שבתנ"ך, ניווכח לדעת כי זעם אלוהי הנצח והניצחון הוא זעמנו היומיומי, ואין אנו אלא אלים זועמים בכל יום, ואין ימינו אלא ימים נוראים בכל יום.

אנחנו הרי תמיד צודקים. אם אנחנו כועסים יש לכך סיבה מוצדקת. אם אנחנו זועמים יש לכך סיבה עוד יותר מוצדקת. אם אנחנו שורפים, נוקמים, מכלים, מחריבים מפגיזים ומשמידים יש לכך אלף סיבות הכי מוצדקות בעולם…

—————————————————————-

האור שבקצה מנהרת הימים הנוראים של התנ"ך מתגלה לי בתפילתו של אלהים המופיעה בתלמוד: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסַי, וְיָגוֹלוּ רַחֲמַי עַל מִדּוֹתַי, וְאֶתְנַהֵג עִם בָּנַי בְּמִדַּת הָרַחֲמִים וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין".[8] תפילה זו מומלצת בחום לכל אשה ואיש שאין להם אלהים ונפשם חשקה בתפילה.

עצם העובדה שאלהים מתחיל להתפלל היא שמן זית זך בגלגלי המהפכה הקופרניקית שתשים קץ לסיוט הימים הנוראים. רק אל אנושי שמודע כל כך למגבלותיו, ומתפלל בפרהסיא "יהי רצון מלפנַי שיכבשו רחמַי את כעסי" יכול להיות מודל חינוכי מתקן לכל בני האדם האלוהיים הזועמים בכל יום. רק אל אנושי כזה יכול למנוע את האסון היומי הבא ולהפוך את ימינו הנוראים לימים לימים טובים.

באותו עמוד בתלמוד עושה האל שבתוכנו צעד נועז נוסף בניסיונות ההתמודדות שלו עם זעמו. הוא לא מסתפק בתפילת "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי", אלא מבקש מבנו ישמעאל שיתפלל למענו ויברכהו. מתי הוא מבקש זאת? – ביום הכפורים שלו, שהוא יום כפרה על כל עוונותיו.

יום הכפורים של האל האנושי המתפלל איננו יום שבו הוא מטיל את חתיתו על כל באי עולם, אלא יום שבו הוא חבוי לפני ולפנים בבדידות מעוררת חמלה. שנה שלמה מילא טבלת יאוש, וייחל לרגע שבו ייגמל מבדידותו על ידי בקורו השנתי של הכהן הגדול. וכשמגיע סוף סוף יום הבקור מתחנן האל הבודד "יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי", וישמע-אל נעתר לתחינתו ומברכו: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסֶיךָ, וְיָגוֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין".

זהו צעד אמיץ נוסף בכיוון חזון אחרית הימים הנוראים. בשלב ראשון מתפלל האל על נפשו ונותן פרסום אמיץ למצוקתו, בשלב שני הוא יוצר מודל מהפכני של אב המבורך על-ידי בנו. המערכת הפטריארכלית הזועמת שהתגבשה על-ידו בתנ"ך הושתתה על אבות המברכים את בניהם או מקללים אותם, האל שלימד את עצמו להתפלל יצר תקדים מתקן של ילדים המברכים את הוריהם.

בחזון אחרית הימים הנוראים שלי אני רואה ילדים וילדות סומכים את ידיהם הקטנות על ראש אמותיהם ואבותיהם ומברכים: "יְשִׂימְכֶם אֱלֹהִים הַמִּתְפַּלֵּל כָּמוֹהוּ, אבא ואמא יקרים, יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵיכֶם שֶׁיִכְבְּשְׁוּ רַחֲמֵיכֶם אֶת כַּעַסֵיכֶם וְיָגֹלּוּ רַחֲמֵיכֶם עַל מִדּוֹתֵיכֶם, וְתִתְנַהֲגוּ עִם בְּנוֹתֵיכֶם וּבְנֵיכֶם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים…".

ועוד אני רואה בחזוני כיצד אבותיהם ואמותיהם עונים להם: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֵינוּ שֶׁנִלְמַד מֵאֱלֹהֵינוּ לִהְיוֹת מְבֹרָכִים עַל-יְדי יְלָדֵינוּ ; יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֵינוּ שֶׁנִלְמַד מֵאֱלֹהֵינוּ לִכְבּוֹש אֶת כַּעֲסֵינו הַמְשֻׁחְרָרִים ; יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֵינוּ שֶׁנִלְמַד מֵאֱלֹהֵינוּ לְשַׁחְרֵר אֶת רַחֲמֵינוּ הַכְּבוּשִׁים.

אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֵינוּ.

[1] במדבר ט"ז, כ"א

[2] שם י"ז, י`

[3] ישעיהו כ"ו, כ`

[4] איכה ד`, ו`

[5] שמות ל"ג

[6] על פי שמות לב י-יב

[7] שמות לב יא-יב

[8] בבלי ברכות ז`, ע"א

פוסטים קשורים

הצג הכול

רבי אבהו הוא אבא שלי ואני הוא בר אבא[1] זה הכל דיאלקטיקה בין הנטיה של אבא שלי להבהיר כל דבר מעורפל והסטיה שלי לערפל את הדבר הכי בהיר. אני חושב שזה ההבדל המהותי בין בעל האגדתא לבין בעל השמעתא. ליתר דיו

באביב 1933, שנה לפני מותו בטרם עת, נשא חיים נחמן ביאליק בן השישים נאום ובו תביעה משומעיו. "עלינו", אמר ביאליק, "להשמיע לעולם עשרת דיברות חדשות, שיתבססו על יסוד הישנות, אבל בהבדל קטן: שיתקיימו לא רק בי

משחר ילדותי אני קושר את המילה "משפטים" במילה "אבא". כשאימא שרה לי "אבא הלך לעבודה" ראיתי לנגד עיניי את בניין משרד המשפטים ששכן אז בקצה המזרחי של רחוב יפו, אולי מאתיים מטר מגבול ירדן. צלפים ירדנים דמיו