הגבר היפה ביותר בפומבדיתא / עלמא די 32


"אמר רבי יוחנן: אני נותרתי מהיפים שבירושלים" (בבא מציעא פד, ע"א)

"רבי יוחנן היה הולך בפתח שערי טבילה. אמר: כאשר תעלינה בנות ישראל מטבילת מצווה, תפגענה בי, על מנת שיהיו להן בנים יפים כמותי, לומדי תורה כמותי..." (שם שם)

"יום אחד היה שוחה רבי יוחנן בירדן – ראהו ריש לקיש וקפץ לירדן אחריו.

אמר לו: 'כוחך לתורה'

'אמר לו: 'יופייך לנשים'

אמר לו: אם תחזור בך אתן לך את אחותי שהיא יפה ממני'

קיבל עליו. ביקש לחזור ולהביא בגדיו, ולא יכול לחזור.

הקריא לו מקרא והשנה לו משנה ועשה ממנו גברא רבה.

יום אחד היו חולקים בבית המדרש:

הסיף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה? –

משעת גמר מלאכתן. ומאימתי גמר מלאכתן?

רבי יוחנן אומר: 'משיצרפם בכבשן'

ריש לקיש אומר: ' משיחצחן במים'

אמר לו: 'ליסטים בלִיסטיותו יודע

אמר לו: 'ומה הועלת לי? – שם רבי קוראים לי, וכאן רבי קוראים לי..."

אמר לו: 'הועלתי לך שקרבתיך תחת כנפי השכינה'

חלשה דעתו של רבי יוחנן – חלה ריש לקיש.

באה אחותו והיא בוכה. אמרה לו: 'עשה בשביל בניי'

אמר לה: 'עזבה יתומיך אני אחיה'

אמרה לו: 'עשה בשביל אלמנותי'

אמר לה: 'ואלמנותיך עליי תבטחו'

נחה נפשו של ריש לקיש והיה רבי יוחנן מצטער עליו מאוד.

אמרו חכמים: מי ילך ליישב דעתו? –ילך אלעזר בן פדת שמחודדות סוגיותיו.

הלך וישב לפניו. כל דבר שהיה אומר רבי יוחנן היה אומר לו: תנא דמסייעא לך?'

אמר: 'אתה כבן לקיש?! – בן לקיש כשהייתי אומר דבר, היה מקשה לי

עשרים וארבע קושיות ואני מפרק לו עשרים וארבעה

פירוקים, והסוגיה היתה מתרווחת, ואתה אומר: 'תניא דמסייעא לך?'

וכי איני יודע שיפה אני אומר?!'

היה הולך וקורע בגדיו, והיה בוכה ואומר: היכן אתה בן לקיש?

היכן אתה בן לקיש?

והיה צווח עד שיצאה ממנו דעתו.

ביקשו חכמים רחמים עליו ונחה נפשו".

(בבא מציעא פד ב. מתורגם)

כשהגבר הכי חזק חושק בגבר הכי יפה

רבי יוחנן היה הגבר היפה ביותר בפומבדיתא,[1] והיה גדול תלמידי החכמים בדורו. יופיו המפורש היה בלתי מושג, והיו ניסיונות נואשים לרשום אותו במילים.

"הרוצה לחזות יופיו של רבי יוחנן יביא כוס של כסף צורף, ימלאנו גרעינים של רימון אדום, יעטרנו כליל אדום של ורד, ויניחנו בין חמה לצל – כל אותם הזהרורים אינם אלא מעין יופיו של רבי יוחנן..."[2]

הוא נהג ללמוד תורה מול שער מקווה הטהרה של פומבדיתא. כשבנות ישראל היו עולות מן הרחצה, והן טהורות ומותרות,היתה נחקקת דמות דיוקנו על לוח לבן. בלילות הן היו הוזות אותו על משכבן. הוא עודד את הזיותיהן. הוא אמר בפירוש:

"כשהן עולות מטבילת מצווה ופוגעות בי, הן מביאות לעולם בנים יפים כמותי ולומדי תורה כמותי..."[3]

משהו בלתי מושג היה ביופיו של רבי יוחנן שרחץ עירום בירדן ונחשף לעיניו החומדות של ריש לקיש.

ריש לקיש היה הגבר החזק ביותר בפומבדיתא. מנהיגה של כנופיית ליסטים מזוינת שהטילה חתיתה על הכל.

משהבחין ברבי יוחנן לא היסס – התפרק מנשקו, פשט בגדיו, וקפץ אחריו לתוך הירדן הסוער.

הירדן הזורם בתלמוד הבבלי סוער יותר מן הפרת ורחב יותר מן החידקל. מהגדה האחת שלו אי אפשר היה לראות את הגדה האחרת.

על הגדה האחת נותרו נושאי כליו של רבי יוחנן – תלמידי חכמים. על הגדה האחרת נותרו נושאי כליו של ריש לקיש – ליסטים מזוינים. מנהיגיהם התקרבו זה לזה, ונערכו לקראת עימות בלתי נראה בעיבורו של הנהר הגדול.

רבי יוחנן הפר ראשון את הדממה ואמר בהתפעלות:

"כוחך לתורה..."

ריש לקיש השיב לו:

"... יופייך לנשים"

יופיה הבלתי-ידוע של אחות הגבר הנחשק

כל אחד קינא במטמון האצור אצל זולתו. כל אחד כאב על הבזבוז המשווע. ריש לקיש כאב על היופי הנורא המתבזבז על תלמוד תורה ואינו מנוצל לכיבושן של כל נשות העולם; רבי יוחנן כאב על הכוח הנורא המתבזבז על לסטות ואינו מנוצל לכיבושן של כל סוגיות התורה..

בכל מאודו רצה רבי יוחנן את הכוח הזה לצדו. הוא כבר ראה בדמיונו כיצד מעניקה נוכחותו של ריש לקיש עוצמה חדשה לתורה הנלמדת. הוא רצה אותו לצדו, והשקיע את כל קסמו וחכמתו על מנת לערוך לו הסבה מגברתן אלים ל"גברא רבה" שאינו אלא תלמיד חכם.

הוא אמר לו: "אם תחזור בך אתן לך את אחותי שהיא יפה ממני"

ריש לקיש חזר בו. קיבל על עצמו לחבוש את ספסלי בית המדרש. הלך שולל אחר יופייה האפשרי של מי שהיא יפה מן היפה ביותר. בשארית כוחותיו ניסה לחזור אל הגדה הרחוקה על מנת להביא משם את בגדיו וכליו – לשווא. תש כוחו.

התורה מתישה כוחו של אדם. גם הגבר החזק ביותר מאבד את כוחו כשרבי יוחנן מפגיש אותו עם התורה, שהיא, כזכור, האובייקט הנערג והמתיש ביותר שניתן להעלות על הדעת.

איך גרם רבי יוחנן לריש לקיש להתאהב בתורה?

הוא הבטיח לו מישהי יותר יפה ויותר מושכת ממנו. הוא קרא לה "אחותי".

ההזיה על אודות האישה הבלתי נראית גורמת לריש לקיש להתאהב סוף סוף בפעם המי יודע כמה באישה אנושית.

רבי יוחנן יודע ללבו של ריש לקיש, ומבין לרחשיו הכפייתיים. הוא מרגיש היטב שלצדו, בתוך הנהר, סוער גבר אנרגטי ביותר המחפש עדיין את הגאולה הסופית אצל האישה האנושית.

משום כך הוא מושך אותו בשפה המוכרת לו, מתוך תחושה חזקה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה – שמתוך משיכה לאישה האנושית יבוא לידי משיכה לאישה האלוהית שהיא התורה.

בירדן, על רגל אחת, מגלה רבי יוחנן לריש לקיש את כל התורה. הוא מגלה לו את סוד הקסם המסתורי של הרחם הצר לנצח.

בתחילה הוא "מקריא לו מקרא", אחר כך הוא "משנה לו משנה". בסופו של דבר הוא מלמד אותו תלמוד.

רבי יוחנן מלמד את ריש לקיש איך להיות תלמיד חכם. הוא מגלה לו את סוד החיזור. קודם קוראים. אחר כך שונים. אחר כך לומדים[4].

חלומו של רבי יוחנן התגשם. ברבות השנים הכניס ריש לקיש תנופה חדשה לבית המדרש, והפך להיות תלמידו המובהק – כל מי שזכה לראות את ריש לקיש באמצע תלמודו כמו וראה ענק עוקר הרים[5] וטוחנם זה בזה.

את כל העוצמה והאון שהיו לו הוא הסב לתורה. כשאמר לו רבי יוחנן בירדן "כוחך לתורה" כבר ראהו בעיני רוחו כאותו שמשון שהיה עוקר את צרעה ואשתאול[6] – שני הרים גדולים וטוחנם זה בזה.

את ההרים הטחונים היה ריש לקיש משחיז לכדי בליסטראות מיניאטוריות ומשגר לעבר רבי יוחנן מבעד לקוף המחט. רבי יוחנן היה משיב מלחמה שערה.

על כל דבר ודבר שהיה רבי יוחנן אומר תוך כדי לימודם המשותף היה ריש לקיש מקשה עשרים וארבע קושיו,ת והיה הוא מגונן בעשרים וארבעה תירוצים, והיתה תורתם מתרווחת ונעשית להם כפתחו של היכל.

ככל שהיה היכל אהבתם מתרווח היו כל כלי הניתוח האנאליטיים שלהם מתחדדים כתערים שלא מהעולם הזה. תענוג עולם היה ניטע בתוכם, ולא היה להם בעולמם אלא דל"ת אמות של תלמוד תורה.

תוכן הסוגיה הנחשקת היווה בסך הכל תפאורה. עילה מספקת לתשוקת הפלפול. משטח השראה לקושיות ולפירוקים.

הם אימנו את עצמם לחשוב עשרים וארבעה מהלכים קדימה. רבי יוחנן היה פותח בצעד ראשון – ריש לקיש ראה מיד את הפִּרצה בדמות קושיה. גם רבי יוחנן ראה את הקושיה, והיה אורב לו עם פירוק לקושיה שטרם הוקשתה. גם ריש לקיש ראה את הפירוק לקושיית הנגד על הפירוק הראשון לקושיה הראשונה שטרם הוקשתה.

וכך הלאה. עשרים וארבעה מהלכים קדימה מבלי שנזרקה אפילו קושיה אחת לחלל בית המדרש. עדיין הכל בכוח. אצור במוחותיהם. הקרב האמיתי ביניהם יינטש על המהלך העשרים וחמישה, והוא יהיה טלפתיה של רבי אומנים שחכמתם היא מיזוג אגדי של כוח ויופי.

התורה הנחשקת מפתה את ריש לקיש לעבור על חוקי התורה המצוה

ריש לקיש ורבי יוחנן לא נפרדו מעולם, בחייהם ובמותם הם לא נפרדו. אחותו היפה של רבי יוחנן היתה לאשת חיקו של ריש לקיש; תורתו של רבי יוחנן היתה ללחם חוקו. מוקד לשגיונותיו.

ריש לקיש זכה לגאולה שלמה. הוא מצא בתורה את מה שחיפש לשווא בכל הנשים האנושיות. הוא הפך להיות אחד מגדולי מאהביה של התורה בכל הזמנים. היא היתה לו איילת אהבים גואלת, והוא היה הוגה לה אהבה יומם ולילה ושוגה באהבתה תמיד.

הוא היה אומר על הפסוק "נואף אשה חסר לב"[7]; "זהו הלומד תורה לפרקים". כל כך קינא ריש לקיש לתורתו האהובה עד שהגדיר כנואף חסר לב את זה אשר קובע לה עתים רק מפעם לפעם ולא מקדיש לה את כל כולו.

אפילו את השבתות היה מחלל מרוב אהבתו את התורה – "ריש לקיש מתוך שהיה הוגה הרבה בתורה היה יוצא מחוץ לתחום שבת והוא לא ידע לקיים מה שנאמר: ("איילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת) באהבתה תשגה תמיד...[8]

התורה הנלמדת פיתתה אותו לעבור על חוקי התורה המצווה. בכל שבת ושבת היה יוצא מחוץ לתחום שבת וחוזר כלעומת שבא, מבלי לדעת מאומה על חילול השבת שהיה מחלל.

מצא התלמיד-חכם בתורה את מה שלא מצא הליסטים בכל הנשים שכבש. מצא בה טוב. רק טוב כל היום. נכבש בקסמיה. איבד שליטה על עצמו. שגה בה יומם ולילה.

הפך השודד לשוגג. מי ששלט בכנופיה של שודדים קשוחים ופרץ במזיד את החוק, איבד את השליטה על עצמו והיה רק שוגה ושוגג כל הימים. איבד את זדוניותו. אהובתו האלוהית הפכה לו את הזדונות לשגגות[9].

לא את ילדיו הוא אהב ולא את עצמו.

לא את אשתו הוא אהב ולא את רבי יוחנן.

רק את התורה.

רבי יוחנן החל להיות מוטרד מעוצמת אהבת התורה של ריש לקיש. פחד מהול בזעם החל לפקוד אותו. יושבי בית המדרש החלו לדאוג.

ריש לקיש התעלם מהזעם והתעלם מהדאגה. הוא המשיך ללמוד בחברותא עם רבי יוחנן מדי יום ביומו. לקראת כל לימוד ולימוד הוא היה קורא ושונה ומסדר את משנתו ארבעים פעם ורק אחר כך היה נכנס ללמוד עם רבי יוחנן.

שנים רבות עברו אבל הוא המשיך באותו סדר יום והקפיד מאוד על תהליך החיזור אחר התורה הנחשקת. קרא ושינן ארבעים פעם[10]. בא מוכן לחלוטין לקראת הלימוד בחברותא עם רבי יוחנן ועל כל דבר תורה שהיה רבי יוחנן אומר היה מקשה לו עשרים וארבע קושיות, והיה רבי יוחנן מפרק עשרים וארבעה פירוקים, ותענוג הלימוד האפיל על הפחד ועל ההדחקה.

הדאגה המסתמנת סביב רבי יוחנן התגברה והלכה. כולם חשו שהוא מאוים יותר ויותר על ידי ריש לקיש.

רק ריש לקיש לא הרגיש באיום שהוא מאיים והמשיך להקדיש את כולו לתורה הנאהבת. המשיך לעקור הרים בעיניים עצומות ולהתענג על הקושיות ועל התירוצים ועל הקושיות.

ככל שגברה התעלמותו התעצם זעמו של רבי יוחנן – לא זו בלבד שריש לקיש אוהב את התורה יותר ממנו, אלא שהוא משקיע בה את כוחו ועוצמתו, וכבר קשה לו לפרק את קושיותיו ועוד ידו נטויה.

בפעם הראשונה בתולדות בית המדרש הסתמן ערעור אפשרי על עליונותו המוחלטת של רבי יוחנן. בקיעים הסתמנו ביופיו.

הוא פחד מפני הגולם שיצר במו ידיו. פחד מוות הוא פחד מפני ראש כנופיית הליסטים המזנק אחריו לירדן ומדכא את כל גליו ומשבריו של הנהר הסוער ביותר בעולם. הוא חשד בקושיותיו וחשד בבפירוקיו ופחד מכל קוץ וקוץ שהיה ריש לקיש דורש עליו תלין תלין של הלכות.

המחוזות המעורפלים שבהם מקננים הספקות המרתקים

ריש לקיש המשיך ללמוד תורה לשמה. הוא לא התייחס לשינויים בהתנהגותו של רבי יוחנן. הם לא דיברו בפירוש על המתח ביניהם. אמנם, הם הגיעו לאיכויות נדירות ביותר של תקשורת. כל אחד מהם היה מסוגל לקרוא את מחשבתו של השני מהלכים רבים קדימה. אך דא עקא: הם פיתחו ביניהם תקשורת מרתקת בדברים שבין אדם לתורתו. מדברים שבין אדם לחברו הם נטו להתעלם. הם לא דיברו באופן ישיר על מערכת היחסים ביניהם – על הפחדים, על הקנאות ועל התשוקות ההדדיות. מעל פני השטח הם פיתחו ביניהם תקשורת מופלאה. מתחת לפני השטח השתרר ישימון תקשורתי.

סדר היום השגרתי המשיך להישמר כלפי חוץ. הוא החל בשיעורו היומי של רבי יוחנן ונמשך בשיעורו המשלים של ריש לקיש[11]. לאחר מכן היו כל תלמידי החכמים באותו בית מדרש מרחפים עד ליום המחרת ביחידים ובחברותות.

בשנים האחרונות הם הרבו לעסוק בסדר טהרות. ימים רבים היו מטפלים בשאלת טומאתם וטהרתם של כלים: תנורים וקומקומים, תכשיטים ומנעלים, תמרוקים ותבלינים, בדים וסלים, אוהלים ובגדים...

כל לימוד ולימוד היה מתחיל בסימון המקרים הטהורים על דעת הכל, ובסימון המקרים הטמאים על דעת הכל. לאט לאט הם היו מתקרבים אל המחוזות המעורפלים[12] שבהם קיננו הספקות המרתקים.

מהמחוזות המעורפלים הללו התפרשו שדות מערכה אינסופיים. שדות מלחמתה של תורה.

תמיד היה תלמיד חכם אחד מטהר את הספק. תמיד התייצב מולו תלמיד חכם מטמא. כל השאר היו מתמקמים מאחוריהם. עם הינתן האות החלו להשליך בליסטראות אלו על אלו. מקשים ומפרקים ומקשים עד סיומו של הקרב.

הקרב הסופי בין היפה הזועם והחזק המאוהב

יום אחד הושלכה לחלל בית המדרש השאלה הבאה: "הסיף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר – מאימתי מקבלין טומאה?"

לאחר שעות ארוכות של קושיות ופירוקים הגיעו כולם להסכמה: "משעת גמר מלאכתן".

כלומר, על כולם היה מקובל שרק החל מסוף תהליך ייצורם מתחילים כלי הנשק לקבל טומאה. עכשיו נותר להם לברר מהי הנקודה המדויקת של סוף תהליך הייצור. הם שאלו: "מאימתי גמר מלאכתן?"

כאן החלה ההתפצלות. רבי יוחנן אמר: "משעה שיצרפם באש". ריש לקיש אמר: "משעה שיצחצחם במים...".

רבי יוחנן היה בדעה שסוף תהליך הייצור של כלי נשק הוא הכנסתם לתנור. ריש לקיש היה בדעה שיש להמתין שלב נוסף: שלב הוצאת הסיף, הסכין והרומח מהתנור וצחצוחם במים.

ברגע שהתפצלו דעותיהם של רבי יוחנן וריש לקיש ניתן האות לפתיחתה של מחלוקת נוספת. כל תלמידי החכמים נערכו מאחורי ראשי שני המחנות והחלו להילחם אלו באלו.

ריש לקיש התקיף את רבי יוחנן – רבי יוחנן השיב מלחמה שערה. נושאי כליהם חשו להביא להם סיוע מכל הסוגיות האפשריות. רבי יוחנן הפליא להישאל ולהשיב. גם ריש לקיש.

באותו היום הקשו רבי יוחנן וריש לקיש כל קושיות שבעולם, ופירקו זה לזה כל פירוקים שבעולם. הקרב לא הוכרע. כולם היו מותשים ומתוחים. שני הגדולים התבצרו מאחורי עמדות הפתיחה שלהם.

רבי יוחנן המשיך לטעון: הסיף והסכין והפגיון והרומח מקבלים טומאה מרגע שהאומן מצרף אותם בכבשן האש..."

ריש לקיש התעקש: "הסיף והסכין והפגיון והרומח מקבלים טומאה רק ברגע שהאומן מוציא אותם מכבשן האש ומצחצחם במים..."

בנקודה זו איבד רבי יוחנן את השליטה על עצמו וזעק לחלל בית המדרש:

"ליסטים בליסטיותו יודע..."[13]

עד היום מהדהדת שם זעקת "ליסטים בליסטיותו יודע". עד היום שרוי אותו בית מדרש בהלם.

ריש לקיש התאושש ראשון. לכאורה... השיב לרבי יוחנן במכה איומה מתחת לחגורה.

"ומה הועלת לי? – שם קראו לי רבי וכאן קוראים לי רבי..."

לא שכח את מלאכת ליסטיותו. היטיב לאחוז בסיף בפגיון וברומח, והיטיב לפגוע פגיעות קטלניות מתחת לחגורה... "שם הייתי מנהיג וכאן אני מנהיג. שם עולם אלים וכאן עולם אלים. במצב עניינים כזה אין נפקא מינה בין עולם של ליסטים לבין עולם של תלמידי חכמים – שם וכאן מתנצחים ופוגעים. שם וכאן משתמשים לרעה בסיף ובסכין, בפגיון וברומח..."

רטרואקטיבית מתברר שכל השנים הללו זרמה מתחת לפני השטח לבה רותחת שהנציחה את המתח הבלתי פוסק בין ה"שם" של ריש לקיש לבין ה"כאן" של רבי יוחנן.

אמנם, על פני השטח "שם" הוא עולם הסייפא ו"כאן" הוא עולם הספרא. ירדן, אם אפשר לומר, היה מעין גשר בין ה"שם" וה"כאן". אולם, משהגיעו לסוגיית ה"סיף והסכין והפגיון והרומח" פרצו הדברים החוצה.

רבי יוחנן כמו שאל: "מה הוא עושה כאן?..."

ריש לקיש כמו תמה: "למה אני לא שם?..."

הסתבר שהסיוף היה עיקר העניין שהיה לרבי יוחנן בריש לקיש. הוא לקח סייף מעולה וערך לו הסבה מקצועית מתחום הסיף של שם לתחום הסיף של כאן. הוא אמר לו: כוחך למלחמת תורה ולא למלחמת ליסטים. הוא ראה בו יריב אימונים מעולה.

הסתבר שהיה יריב אימונים יותר מדי מעולה. לרבי יוחנן לא נותרה ברירה אלא לומר את המילה האחרונה ולחסל אותו. הוא השיב לו על קושיית "ומה הועלת לי?..." בתשובה ניצחת:

"הועלתי לך שקרבתי אותך תחת כנפי השכינה..."

כך מנצחים במלחמתה של תורה: אומרים את המילה האחרונה. מי שמקשה את הקושיה שאין עליה פירוק, או מפרק את הפירוק שאין עליו קושיה הוא המנצח.

כבר כשפגש את ריש לקיש בירדן העמיד אותו רבי יוחנן על מקומו. ריש לקיש אמנם קפץ ראשון, אבל מי שפתח את העימות המילולי ומי שסיים אותו[14] היה רבי יוחנן.

מאז ועד עתה לא היה אכפת לו לריש לקיש המאוהב מי יאמר את המילה האחרונה. תורתו היתה תורה לשמה. גאולתו באה לידי ביטוי בביטול תשוקת הניצחון שלו.

מאז ועד עתה הקשה ריש לקיש אינספור קושיות ורבי יוחנן פירק לו אינספור פירוקים. ולמרות שלא ניצח, ומשום שלא ניצח לא היה מאושר ממנו – על שמצא את האישה האלוהית שרחמה צר לנצח, ואשר כל שעה ושעה היתה מתחדשת לו ומתחבבת עליו. רבי יוחנן ידע זאת היטב, וניצל את הידיעה הזאת על מנת לנצח את ריש לקיש גם בקרב האלים והאכזרי המתרחש עתה בבית המדרש.הוא פתח ואמר: "ליסטים בליסטיותו יודע";

ריש לקיש השיב לו כמו דב פצוע: "ומה הועלת לי? – שם קראו לי רבי וכאן קוראים לי רבי..."; אך רבי יוחנן חתם ואמר את מה שריש לקיש ידע היטב כל הימים: "הועלתי לך שקרבתיך תחת כנפי השכינה..." הוא לא קינא ברבי יוחנן על עליונותו ולא קינא בו על יופיו. הוא בסך הכל היה אסיר תודה לו על שגמל אותו מן הכיבושים הכפייתיים של הנשים האנושיות וקירב אותו תחת כנפי השכינה שרחמה צר לנצח.

אבל רבי יוחנן קינא. הוא קינא בתורה משום שריש לקיש מעדיף אותה על פניו. הוא נפגע עד עמקי נשמתו מכך שריש לקיש אינו מעוניין לנצח אותו וממילא אינו מעוניין בו. והיטב חרה לו הדבר. כולו עטה קנאה...

ומאחורי מעטה הקנאה והיופי נחשף פרצופו האמיתי של רבי יוחנן: פרצופו של אל נקמות. תשוקת הנקמה העבירה אותו על דעתו והחלישה אותה[15]. הוא איבד את השליטה על עצמו והשתלח חסר מעצורים כלפי ריש לקיש.

מיד נפגע ריש לקיש פגיעה אנושה ואיבד את הכרתו, והוצא מבית המדרש כשהוא מונח על ערש דווי. ומיד לאחר מכן הוצא רבי יוחנן עצמו מבית המדרש כשהוא בעיצומה של התקפת טירוף.

אף אחד מתלמידי החכמים לא העז להתקרב אליו.רק אחותו – היפה ממנו – באה והתחננה בפניו שייגש אל מיטתו של ריש לקיש ויבטל את רוע הגזרה. רבי יוחנן מיאן.

היא ניסתה את כל הדרכים האפשריות לדבר על לבו שיבטל את גזר דין המוות שגזר על ריש לקיש. לשווא.

היא לא ויתרה. "עשה בשביל בניי...",בכתה בקול גדול. "עשה למענם אם לא למענך ואם לא למען החברותא שלך..." רבי יוחנן עמד בסירובו. תוך כדי כך מלמל פסוק מירמיהו: "עזבה יתומיך אני אחיה..."[16] אני אדאג ליתומים...

היא המשיכה בשלה – "עשה למען אלמנותי..." – עשה למען אחותך שהיא יפה ממך... שנתת אותה לחזק מכולם על מנת שיאות להיות לך יריב אימונים במלחמתה הקטלנית של תורה...

הוא המשיך למלמל באכזריות את סיומו של אותו פסוק: "ואלמנותיך עלי תבטחו" - גם את האחריות על אלמנותך אני לוקח על עצמי...

עדיין ריש לקיש חי, אך רבי יוחנן ההוזה כבר מדבר על ילדיו כעל יתומים ועל אשתו כעל אלמנה. לא עבר זמן רב ונחה נפשו של ריש לקיש.

בו ברגע הצטער אחריו רבי יוחנן צער גדול. הוא הסתגר בחדרו ומיאן לבוא לבית המדרש. מצבו הלך והחמיר.

תלמידי החכמים שנותרו בבית המדרש ניסו למנוע אסון נוסף. הם ידעו שלימוד תורה בחברותא הוא הסיכוי היחידי להציל את רבי יוחנן וליישב את דעתו. הם הבינו שיש צורך דחוף לשלוח אליו את הגדול מביניהם שינסה לסחוף אותו לתוך הפלפול. הם בחרו באלעזר בן פדת, שאמנם לא היה עוקר הרים כריש לקיש,אך היה החריף ביותר מבין אלו שנשארו.

נכנס אצלו רבי אלעזר בן פדת והיה שואל אותו בטומאות ובטהרות, והיה רבי יוחנן משיב לו על הטמא טמא ועל הטהור טהור.

על כל תשובה ותשובה שהיה רבי יוחנן משיב היה רבי אלעזר מחזק את ידו ומביא לו סיוע ממשנה מפורשת ואומר לו: "תניא דמסייעא לך... הצדק אתך..."

ועם כל סיוע וסיוע קלט רבי יוחנן שחסרונו של ריש לקיש הוא סופי.

ככל שהמשיך אלעזר לחזק את דבריו כך התרופפה דעתו שהיתה חלשה בלאו הכי. הוא בהה באלעזר המסייע, והבין ברוב ייאושו עד כמה הוא מכור לקושיות ולהתגרויות של הליסטים המאוהב בתורה.

אלעזר בן פדת המשיך למלמל מלמולים מסייעים ורבי יוחנן המשיך לבכות על אובדן יריבו.

ברגע מסוים לא החזיק מעמד והתפרץ כלפי רבי אלעזר:

"אתה כבן לקיש?! – בן לקיש כשהייתי אומר לו דבר היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות ואני הייתי מפרק לו עשרים וארבעה פירוקים, והסוגיה היתה מתרווחת מאליה. ואתה אומר לי – תניא דמסייע לך? – וכי איני יודע שיפה אני אומר?..."

איבד לחלוטין את השליטה על עצמו. דעתו יצאה ממנו[17]. יצא לרשות הרבים כשהוא קורע את בגדיו וצווח ברוב ייאושו:

"היכן אתה בן לקיש?! ... היכן אתה בן לקיש?!..."

כל תלמידי החכמים עקבו אחריו מבית המדרש ויראו להתקרב אליו. כל בנות ישראל העולות מן הרחצה האהילו בכפותיהן על עיניהן והתרחקו ממנו באימה. הוא המשיך לקרוע את בגדיו ולצווח:

"היכן אתה בן לקיש?! ... היכן אתה בן לקיש?!..."

וכולם , ללא יוצא מן הכלל, ביקשו עליו רחמים.

וכולם, ללא יוצא מן הכלל, ביקשו את נפשו למות.

ונחה נפשו.

[1] הגבר היפה ביותר בפומבדיתא: רבי יוחנן ההיסטורי ישב בטבריה, אבל אנחנו ברבי יוחנן אחר עסקינן. כל קביעה היסטורית המסתמכת אך ורק על הסיפור הזה אין לה על מה שתסמוך (לעומת זאת ראה בערך תלמוד בבלי (!) באנציקלופדיה העברית (!) – ניסיון לקחת ברצינות היסטורית מוחלטת את הסיפור הזה – "מימי ראשית האמוראים (הכוונה לאמוראים הבבליים – א.א.) כמעט שאין בידינו סוגיות ממש (כך בבבל. אולם... – א.א.)...מאותו זמן יש לנו ידיעה על לימוד בדרך של סוגיות בארץ ישראל, בבית מדרשו של רבי יוחנן, מצאנוהו שאמר –בהביעו צער על מות ריש לקיש - ...(כאשר הייתי אומר דבר לפני בן לקיש היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות והייתי מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים וממילא היתה השמעתא מתרווחת – והשווה שבת ל"ג עם בר יוחאי ופנחס בן יאיר...) בתלמוד לא נשתיירו סוגיות שבהן עשרים וארבע קושיות ותירוצים, ולכל היותר יש בסוגיות רבי יוחנן וריש לקיש שבע או שמונה כאלה..." עד כאן אנציקלופדיה העברית). לענ"ד מצביע סיפור זה על מציאות בבלית מובהקת – אין פירושו של דבר שבבבל היו סוגיות של עשרים וארבע קושיות ופירוקים – כדרכו של סיפור הוא נוטה להגזמה. ואם ביחס לבבל אין אנו רשאים להסיק מסקנות היסטוריות מטקסט ספרותי זה, על אחת כמה וכמה ביחס לארץ ישראל. (אגב,אין לסיפור זה כל מקבילה במקורות ארצישראליים). [2] בבא מציעא פד א [3] שם שם [4] קודם קוראים אחר כך שונים אחר כך לומדים – "התורה הנקראת היא חיצונית לקורא. ברגע שמחליט הקורא על קריאה חוזרת מתחיל תהליך ארוך ומתמשך של חיזור. הוא מגלה עניין בתורה ושואף להתקרב אליה. הוא משנן ומשנן ושואף לצמצם פערים. משך כל שלב השינון התורה עדיין חיצונית למשנן אותה. עד הרגע שבו היא מתחדשת לו. רגע זה הוא רגע המעבר משינון ללימוד. זהו רגע הסימביוזה. ברגע זה אין הלומד המאושר יכול לדעת היכן עובר הגבול בינו לבין תורתו הנלמדת. הוא אינו מעוניין לדעת. ברגע הזה הופכת התורה הגלויה והחיצונית לתורה נלמדת בסתר. הקורא הופך לתלמיד חכם" [5] עוקר הרים: ראי/ה בבלי סנהדרין כד, ע"א [6] צרעה ואשתאול: :"צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו ועקרן שמשון וטחנן זה בזה...",(בבלי סוטה ט, ע"ב) [7] נואף אשה חסר לב ראי/ה בבלי סנהדרין צ"ט, ע"ב [8] תלמוד ירושלמי ברכות פרק ה הלכה ו [9] הזדונות לשגגות: ראי/ה על כך בהרחבה בפרק הבא [10] ארבעים פעם: "ריש לקיש היה מסדר משנתו ארבעים פעם, כנגד ארבעים יום שניתנה תורה, ונכנס לפני רבי יוחנן..." (בבלי תענית ח, ע"א) [11] שעורו המשלים של ריש לקיש: ראי/ה על כך בבלי, בבא קמא קי"ז, ע"א [12] מהמחוזות המעורפלים הללו: המחוזות המעורפלים שבין הטהור והטמא הם אזורי המעבר שבין חומר הגלם והכלי. חומרי גלם אינם מטמאים. רק כאשר הם מופקעים מגולמיותם והופכים לכלים הם מסוגלים לקלוט טומאה. יכול אדם טמא לגעת בערמה ענקית של חרס לא מעובד מבלי לטמא אותו; לעומת זאת ברגע שאותו אדם יגע בכפית חרס קטנה תחדל הכפית הנגועה להיות טהורה ותהיה טמאה ואסורה במגע לכל העולם. טיוטות אינן נטמאות. הן טהורות לעד. כל מה שאיננו מסוגל לצאת מהכוח אל הפועל איננו מסוגל להיחשף וממילא איננו מסוגל לקבל טומאה. אבל מהו רגע המעבר מהכוח אל הפועל? מהו הרגע שבו מופקעת גולמיותו של החומר והוא הופך להיות כלי? – האם זה הרגע שבו הוא נוצר בדמיונו של היוצר? או אולי אין הוא אלא הרגע הראשון שנעשה בו שימוש? ואולי רגע המכירה שלו? ואולי יציאתו מפס הייצור?... קשה לחשוב על שאלה יותר משמעותית ויותר בין תחומית מהשאלה הזאת. ויכול להיות שאין זו השאלה אלא השאלה העקרונית החבויה מתחת לפני השטח של סדר טהרות בכלל ומסכת כלים בפרט. מכל מקום, חלק משמעותי של המחוזות המעורפלים שבין הטמא והטהור הם המחוזות המעורפלים שבין חומר הגלם והלכי – ומחוזות מעורפלים אלו יכולים לתת לנו דוגמה טובה למהותה של התורה הנלמדת במשטח השראה של הפלפול או אינסוף עולמות אפשריים שאינם רלוונטיים לעולם הנתון. שכן, כל השאלות בדבר טומאה וטהרה אינן רלוונטיות לימים שבית המקדש אינו עומד על מכונו, והימים הללו, כידוע, הם סך כל הימים שבהם מתעסקים תלמידי חכמים בתורה הנלמדת. במילים אחרות: עוד לא היה פלפול של תלמידי חכמים בענייני טהרות (למעט נידה) שהיתה לו השלכה הלכתית רלוונטית, ואין בכך כדי לרפות את ידיהם של המתפלפלים. אדרבה, יש בכך כדי להעצים את תחושת ה"לשמה" של לימודם, ולהגביר את תענוג הריחוף אל אינסוף העולמות האפשריים. [13] ליסטים בליסטיותו יודע: המשפט הזה לא ירפה מאתנו. הוא יהפוך להיות לשם נרדף של הלבנת פנים. רבי יוחנן מימש את על נפשו וגופו של ריש לקיש את הביטוי הבוטה: "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". בסכין ובסיף הוא הלבין את פני ריש לקיש – בסכין ובסיף הוא שפך את דמו. ההשוואה הבוטה בין הלבנת פנים לשפיכות דמים נוצרה בבית המדרש על ידי תלמידי חכמים בבליים. היא באה לידי ביטוי מוחשי בתיאור הציורי המיוחס לרב נחמן בר יצחק: "המלבין פני חברו ברבים דומה לשופך דמים [מפני] שכולנו רואים כיצד אוזל הסומק מפניו [של הנפגע] ופושט בהם החיוורון..." (בבלי בבא מציעא נח, ע"א). במקורות הארצישראליים לא מדברים על הלבנת פנים אל על האדמת פנים. (ראה כתב יד קויפמן מסכת אבות פ"ג מי"א, וראה אורבך, חז"ל אמונות ודעות עמ' 264-263 הארצישראליים עוד לא חשפו את עצמם לאופן הבוטה יותר של תופעת ההעלבה.הם עדיין מדברים על סוג כזה של פגיעה מילולית שגורמת לנפגע להסמיק, אבל הבבליים מחוננים ביכולת הטרגית והמענגת לראות לפחות צעד אחד יותר רחוק מהארצישראליים – הם מדברים על הלבנת פנים. הם מדברים על הפגיעה המילולית כעל שפיכות דמים. קודם שא תה מציף את פני חברך בדם – אתה גורם לו להסמיק – אתה מוודא שהוא יודע שכולם יודעים שאתה הולך לחשוף בפעם המי יודע כמה את קלונו הבלתי נשכח. יש מתח באוויר. תחושה מענגת של העלאת קרבן חברך עקוד על המוקד. הסכין בידך, ואתה עומד להניפה עליו ברוב חגיגיות. ואז – בהינף אחד – אתה מסנן ביטוי ארסי, ומלבין את פניו. הביטוי המסונן הוא קצר ומסוגנן והוא אמת. אמת צרופה באש ומצוחצחת במים. המלבין פני חברו ברבים איננו מוציא דיבה. אין קורטוב של שקר בדברים שהוא אומר. זו עוצמתם. הלבנת פנים היא אומנות. אומנות האמת השחורה. היפוכה המוחלט של אמנות השקר הלבן. האמנים הגדולים של פולחן הלבנת הפנים יודעים לחשוב הרבה מהלכים קדימה. בית המדרש עלול להוות להם חממה. בבית המדרש מתנצחים תלמידי חכמים זה בזה. ולוחמים זה בזה את מלחמת התורה הנצחית שלהם. תלמידי חכמים אוהבים מאוד לדבר על עצמם במטאפורות של לוחמים . אחת הסיבות העיקריות לאהבה יתרה זו היא חוסר יכולתם לתקוף אחד את השני בסיף ובסכין ממשיים. הם בכלל לא יודעים לאחוז בהם. הם לא פוצעים זה את זה פצעים גופניים וממילא אינם שופכים דם ממש. המילה המדוברת היא נשקם העיקרי. משום כך, עוצמתה של מילה המדוברת רבה לאין ערוך בחברה של תלמידי חכמים מאשר בחברה של ליסטים . המילה המדוברת היא אמצעי כמעט בלעדי בעולמו של התלמיד חכם. גם העונג הארוטי שהוא מתענג על התורה הנלמדת בא לידי ביטוי בדיבור (אחרי הכול בדיבור ברא אלוהים התלמיד חכם את העולם); גם הפעילות הפיזית הכרוכה בעשיית מצווה זרה לתלמיד חכם והוא מקיים אותן כמי שכפאו שד. אין לתמוה, אם כך, שגם האלימות שלו באה לידי ביטוי במילים. שאת כל הפחד והתסכול שיש לו מהחברותא שלו הוא דוחס לתוך ביטוי ארסי ומסוגנן שיש בו כדי לשפוך את דמו. ליסטים בליסטיותו יודע. [14] מי שפתח את העימות המילולי ומי שסיים אותו: רבי יוחנן פתח ואמר: "כוחך לתורה"; ריש לקיש השיב: "יופייך לנשים"; ורבי יוחנן חתם ואמר: "אם תחזור בך אתן לך את אחותי שהיא יפה ממני..." ריש לקיש נכנע. וראי/ה על פרנקל עיונים עמ' 75. [15] העבירה אותו על דעתו והחלישה אותה: וראי/ה עוד על כך בהערה חולשת הדעת בפרק על רב רחומי. [16] עָזְבָה יְתֹמֶיךָ אֲנִי אֲחַיֶּה וְאַלְמְנֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ ירמיהו מ"ט, י"א [17] דעתו יצאה ממנו: בארמית שף דעתו מיניה שפירושו דעתו יצאה ממנו. היפוכו של :יצא מדעתו" הנהוג לומר במקומותינו.בשלב ראשון חלשה דעתו של רבי יוחנן. כלומר התרופפה. אחר כך ביקשו ליישבה כלומר לחזקה, אבל רבי אלעזר, מתוך כוונות טובות, סובב את ההברגה בכיוון ההפוך ואז דעתו (נפשו) של רבי יוחנן, שהיתה בלאו הכי רופפת, יצאה ממנו והוא הולך ללא דעת, ללא נפש, וצווח ברחובות.

פוסטים קשורים

הצג הכול

שמים שחורים בקשו עליי רחמים. אל תביאו אותי אל הארץ הכבושה. אל תביאו אותי במבוכה לנוכח מניין גברים בגיל של אבא שלי, המטאטאים רחוב בחושך שלפני השחר, לאורם המסנוור של פרוז'קטורים האחוזים בידיהם של נסי

פעם היינו נסיכים קטנים מפלוגה ב'. שיחקנו בארגז החול הענק הזה שקוראים אותו מדבר סיני. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים. רק רצנו לטפס

יום חמישי לעוצר. הרבה בכי בבתים. בכי של ילדים עצורים וצרחות של תינוקות עצורים וצעקות של אמהות עצורות. אבות עצורים תולים כביסה מפחד שנשותיהם תהיינה נשקפות על ידינו. תולים סדין ומעשנים סיגריה. תולים