דינה בת לאה - זונה בת זונה / בא אל הקדש יא

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ[1] - על שם יציאתה נקראת דינה בת לאה שאף היא יצאנית היתה שנאמר ותצא לאה לקראתו, ועליה משלו המשל כאמה כבתה"... (רש"י דיבור המתחיל ותצא דינה בת לאה)

כל ההבדל שבעולם בין פרשת "ויצא יעקב"[2] לבין פרשות ו"תצא דינה"[3] ו-ותצא לאה.[4] את יציאתו של יעקב מתאר רש"י כמעשה של צדיק[5], ואילו את יציאתן של לאה ודינה הוא מתאר כמעשה של יצאניות. כל בני-ישראל חייבים להעריץ את יציאתו המפוארת של יעקב, וכל בנות-ישראל חייבות ללמוד לקח מיציאתה הרעה של דינה, כמו שנאמר: "האיש כובש אשתו שלא תצא לשוק, שכל אשה שיוצאה לשוק סופה להִכשל. מנין לנו? – מדינה, שנאמר 'ותצא דינה', וסופה שנכשלה".[6] ומניין לנו שהאיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק? -שנאמר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשָּׁה - לא נאמר וכבשוה בלשון רבים, אלא וְכִבְשָּׁה חסר וי"ו, ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית, ועוד ללמדך שהאיש שדרכו לכבוש מְצֻוֶּה על פריה ורביה ולא האשה".[7]

"ארבע מדות נאמרו בנשים - גרגרניות צייתניות עצלניות וקנאיות. גרגרניות מחוה: 'ותקח מפריו ותאכל"[8], צייתניות [מצותתות] 'ושרה שומעת'[9], עצלניות: 'מהרי שלש סאים קמח סולת'[10], קנאיות דכתיב: 'ותקנא רחל באחותה'.[11] רבי יהודה בר נחמיה אומר: אף איסטטניות 'ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך'[12], ודברניות: 'ותדבר מרים ואהרן במשה'[13]. רבי לוי אמר אף גנביות שנאמר 'ותגנוב רחל את התרפים'[14], ויצאניות, שנאמר: 'ותצא דינה' ". [15]

ואלמלא הדברים כתובים אי-אפשר לאומרן...

כל תנועה נשית במקרא נדרשת על-ידי גברים כתנועה מגונה

כשנולדו שנים-עשר בני יעקב ונקראו בשם, צורף לשמם הסבר מהול בתודה ובתקווה – כשנולד לוי אמרה לאה "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי", כשנולד יששכר היא אמרה "נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי", עם לידת יהודה נאמר "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'". כל בן ותודתו. כל בן ותקוותו. רק הבת נולדה ללא הסבר לשמה וללא תקווה. רק על הבת כתוב "וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה"[16] וזהו! – "לא נכתבה הודיה על לידת הבת לדעת למה נקראת כן", מסביר הרשב"ם, "שאין מודים על הבת כמו על הבן".[17]

עוד לא נולדה הבת שהתורה תודה על לידתה. עוד לא נולדה הבת שהתורה תתלה בה תקוות. עוד לא נולדה הבת שהתורה תיתן הסבר כלשהו לפשר שמה.

בשמם של ראובן, שמעון, יששכר, דן ויהודה נסוכה תודה, בשמם של לוי וזבולון יש תקווה, יוסף נושא בשמו גם תודה וגם תקווה. בשמו של אשר שוררת שמחה, בנפתלי עוצמה, בבנימין און ובגד מזל . רק בדינה יש דין שרירותי נטול תודה. אין בה רחמים.

דינה נולדה אומנם לתוך מידת הדין, אך היא לא הסכימה לקבל על עצמה את הדין המרושע הפוסק שכל הנשים גרגרניות עצלניות דברניות גנביות ויצאניות. עד היום מסרבת דינה להשלים עם העובדה שכל תנועה נשית במקרא הופכת אצל גברים דרשנים לתנועה מגונה. עד היום היא מסרבת להשלים עם דרכו של המדרש הגברי לכבוש את האשה עִמו בבית. עד עצם היום הזה יוצאת דינה לראות בבנות הארץ, כשהיא מוציאה את עצמה ממידת הדין הגברי...

שכם - מקום מזומן לפורענות

כמה ימים לפני שיצאה דינה לראות בבנות הארץ השלים יעקב את שיבתו לארץ אבותיו, כמו שנאמר " 'וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם - שלם בגופו. שלם בממונו. שלם בתורתו. שלם בבניו".[18] במשך השנים הרבות שנעדר מן הארץ עשה יעקב הון רב והפך להיות שלם בממונו. גם מצבו הגופני השתפר מאוד - עשרים שנות עבודה בשדה הפכו אותו לגבר שרירי "שלם בגופו" שביכולתו לגול אבנים רבות מעל-פי הבאר. שנים-עשר הבנים המוצלחים שנולדו לו גרמו לו להיות "שלם בבניו". אפילו "שלם בתורתו" הוא הצליח להישאר במהלך שנות השדה, למרות שלא היה יכול להתמסר לתלמודו כמו בשנים שהיה יושב אוהלים, וכמו בשנים שבהם טמן עצמו בבית-מדרשו של עבר.[19]

לאחר כל ההשלמות והתיקונים הללו משתקע יעקב במולדת נעוריו, ועושה את צעדיו הראשונים כתושב חוזר עתיר ילדים ומזל, ועתיר בנכסי חומר ורוח. הוא קונה חלקת שדה גדולה מאת הנשיא חמור ששם בנו - שכם - כשם עירו.

האגדות מספרות כי יעקב השקיע בעיר שכם נכסים ומאמצים רבים. הוא התקין בה שווקים, גשרים ומרחצאות.[20] הוא חנן את פני העיר ונכבדיה במשלוח מתנות, וליתר אזרחי העיר פתח שווקים והעמיד בהם דוכנים עמוסי כל טוב במחיר זול.[21] גם בית-מדרש הוא הקים, כדי להגות בתורה יומם ולילה.[22] חשוב היה לו להשקיע ביחסי שכנות טובים, ולעשות הכל כדי שהשיבה לארץ אבותיו תצליח.

יעקב לא העלה על דעתו שעדיין נכונו לו ולבניו נדודים רבים בארץ אבותיו, ושכל ניסיונות הקליטה שלו עתידים להיכשל. הוא לא חלם על כך שהוא ובניו עתידים לרדת למצרים - ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - ושם, רק שם, הם יזכו לבנות ולהיבנות, להשקיע ולהיקלט. הוא לא חלם על הפורענויות המחכות לו בעתיד הקרוב. עדיין לא התוודע אל דבר התלמוד הקובע כי "שכם מקום מזומן לפורענות - בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו האחים את יוסף, ובשכם נחלקה מלכות בית דוד".[23]

מהר מאוד יתברר ליעקב שהפסוק "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם" אינו מציין את תחילת עידן השלום, אלא את סופו. "והטעם שבא יעקב בשלום [מפני] שלא אירע לו שום מאורע [עד כה]. עתה יתחיל לספר מאורע דינה".[24]

מאורע דינה

כך היה מאורע דינה - דינה יצאה לראות בבנות הארץ, ושכם, בן הנשיא, שכב אִתה ועינה אותה. אחר-כך דבקה נפשו של האונס בנפשה של הנאנסת, "ויאהב את הנערה וידבר על לב הנערה".[25] לעולם לא נדע מה, אם בכלל, ענתה לו דינה - אולי סבלה כל רגע, וקיוותה שאחיה יגיעו במהרה לארמון הנשיאותי של שכם כדי לחלצה בשלום. אולי התאהבה בשכם למרות מה שעשה לה, וחלמה על חיי עושר ואושר בחיק המשפחה הנשיאותית. לעולם לא נדע - אף אחד מן הגברים המעורבים ב"מאורע דינה" לא יציע לשאול את פי הנערה. שכם ואביו באו אל יעקב ובניו כדי לבקש מהם את דינה. הבקשה נדונה בינם לבין עצמם.

שכם ובניו הציעו חוזה שלום מפתה - "התחתנו אִתנו – בנותיכם תתנו לנו, ואת בנותינו תִּקחו לכם. ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה והאחזו בה".[26] יותר טוב מזה לא יכול להיות – מסחר חופשי, התנחלות חופשית, תנועה חופשית וגישה חופשית לכל הסחורות והנשים – כמה מחבריי הטובים היו מתפשרים על הרבה פחות...

מה ענו יעקב ובניו להצעה הנדיבה הזאת? – לא חשוב מה הם ענו, אלא איך הם ענו – "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה".[27] זה כלל הזהב של אומנות ה"במרמה" - לא חשוב ה"מה" של ה"במרמה" אלא ה"איך" שלה.

את אומנות ה"במרמה" ירשו בני יעקב מאביהם. כשהתברר לעשיו המרומה כי אחיו גנב ממנו את הברכה הוא צעק "צעקה גדולה ומרה עד מאד", והתחנן בפני אביו "ברכני גם אני, אבי", אבל יצחק נאלץ לומר לו: "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך", ועשו הגיב: "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים".[28] לא רק עשו מצביע על הקשר הפנימי שבין פעולת המרמה והשם יעקב, גם הנביא ירמיהו, שבאחת מנבואות התוכחה שלו מתאר כך את חטאי דורו: "כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ. שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי".[29]

בני יעקב הציעו במרמה שכל הגברים של שכם ימולו את עצמם כדי ששני הצדדים יוכלו להתחתן אלו באלו. כפי הנראה הם לא העלו על דעתם שכל הגברים של שכם יסכימו לכך. כך, לפחות מציע הרמב"ן המסביר מהי ה"במרמה" המזערית והמקורית - "כי המרמה הייתה באמרם להִמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר".[30]

ומה אם לא יצליח מבצע "במרמה" המקורי? - מסתבר, על-פי הרמב"ן, שליעקב ובניו הייתה תוכנית מגירה של "במרמה שלב ב' " - "ואם (אולי) ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים - יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם". גם על-פי "במרמה שלב ב' " תחולץ דינה בשלום, ולא יהיו נפגעים לשני הצדדים.

שכם היה כל-כך מאוהב בדינה, עד שנפל לתוך מלכודת ה"במרמה" של יעקב ובניו. הוא ואביו קראו לאסיפה כללית בכיכר העיר, והצהירו חגיגית באוזני בני עירם: "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם.אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים".[31]

האנשים האלה שלמים הם אִתנו, אמרו הנשיא ובנו על האב ובניו שדיברו אִתם במרמה. הוא שנאמר: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם".

אמני ה"במרמה"' יודעים ליצור אמון מוחלט אצל קורבנותיהם - Confidence באנגלית זה אמון, ואילו Confidence Man הוא רמאי מקצועי שרמאותו אומנותו. רק אומני הבמרמה מבית יעקב מסוגלים לשכנע את כל הגברים בעיר למול את עצמם. כל מה שנותר להם זה להמתין ליום השלישי שבו יתפתלו כולם מכאב, ואז, על-פי התוכנית המקורית, ייכנסו לארמון הנשיאותי בלוויית צלמים ועיתונאים, יחלצו את דינה באלגנטיות מרשימה, וישובו הביתה מבלי לפגוע באיש.

רק אז יסתבר שמאחורי ה"במרמה השפויה" של יעקב ארבו בסבלנות אומני ה"במרמה הקנאית" - "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר.וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת".[32]

מיד לאחר הטבח הבין יעקב שכל ההשקעות שהשקיע ירדו לטמיון. כל הגשרים שבנה בשכם, כל המטבעות שתיקן, כל המרחצאות ורשתות השיווק, וגם בית המדרש שבנה כדי שהוא ובניו יהגו בתורה יומם ולילה. כל ניסיונות המעורבות שלו במרחב השכמי ירדו לטמיון וזכו ליישום מזעזע - בנותיהם, אומנם, לא ניתנו לגברים של שכם, אך את בנות שכם הם לקחו לעצמם כחלק בלתי נפרד מן הביזה.

יעקב רתח מזעם – "עֲכַרְתֶּם אֹתִי", הוא הטיח כלפי שמעון ולוי, "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי".

"וייתכן", ממשיך הרמב"ן להגן על כבודו של אבינו, "ייתכן שהיה הכעס ליעקב על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו".

עד עצם היום הזה לא הצליחו כל ועדות החקירה לקבוע מה חלקו של יעקב בטבח שכם. מכל מקום, גם אם היה שותף אך ורק לתוכנית ה"במרמה" המזערית, הוא איבד שליטה על הביצוע שלה. שמעון ולוי הערימו גם עליו, וגרמו לו להיות מזוהה לעד עם תוכנית ההשמדה של שכם.

דינה מתה מצער על אובדן יוסף

זמן קצר לאחר הטבח בשכם יכו בני יעקב שנית. הפעם יהיה יעקב עצמו קורבן ה"במרמה" של בניו שישחטו שעיר עִזים ויטבלו בדמו את כתונת יוסף. מול אביהם הנדהם הם יניפו את כתונת הפסים והדם, וישאלו במרמה: "הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא". "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף", יצעק יעקב, "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ ".[33]

עשרים ושתיים שנה יתאבל יעקב על יוסף. ימאן להתנחם. עשרים ושתיים שנה ינחמוהו עשרת בניו ניחומי מרמה נבזיים. משנה לשנה הם ישכללו את עוצמת השקר - אף אחד לא ישבור את קשר השתיקה ויגלה לאבא את האמת. אף אחד לא יפר את נאמנותו לסינדרום ה"במרמה".

לפעמים, מרוב צער, ייזכר יעקב שגם הוא בא אל אביו במרמה עם כתונת לא לו, ואמר: "הכר נא, אבי, את בנך שמעבר לכתונת". זיכרון זה יעודד את רוחו, וייתן לו תקווה שאולי, אחרי הכל, גם כתונת הפסים והדם היא מרמה משוכללת של בניו, ואולי, אחרי הכל, עוד יוסף חי.

יעקב, בסופו של דבר, יזכה לראות את יוסף. דינה, לעומת זאת, לא תחזיק מעמד ותמות משברון-לב. גם בלהה תמות מרוב צער, כמו שנאמר "ותשמע בלהה ביום ההוא כי אבד יוסף ובהתאבלה עליו מתה... ודינה בתו מתה אחרי אבוד יוסף ויבואו על ישראל שלושת מקרי האבל האלה בחודש אחד".[34] שתי הנשים הקרובות ליוסף לא יכלו לעמוד בעומס - דינה בת גילו ובלהה שפחת אמו המתה.

כשם שפשע עקידת יצחק הסתיים במותה המיידי של שרה[35], כך פשע מכירת יוסף הסתיים במותן המיידי של בלהה ודינה. התורה עצמה לא קושרת את מות הנשים במעשי הפשע של הגברים, אך האגדות הקדומות מתעקשות על כך. לעולם לא נדע אם אגדות אלו מוסיפות על המקור המקראי, או שהן משמרות את מה שהתורה מעלימה.

אגדת "ספר היובלים" יודעת לספר שדינה עזרה לאחיה הגדולים לנחם את אביהם המתייסר, כמו שנאמר: "ויקומו בניו ובתו לנחמו".[36] עובדה זו מבליטה את עוצמת נבזותם של אחי דינה המסתתרים מאחורי כאבה. פעם כבר ניצלו האחים הללו את אסונה כדי לרמות ולטבוח ולנקום ולבוז ולהוריד הכל לטמיון, עכשיו הם מנצלים את שברון לִבה כדי להעניק נופך של כנות לתנחומיהם. עמוק בתוך לִבם שמחו רוב האחים על אובדן יוסף שנוא נפשם, והשמחה הייתה עלולה להעיב על אמינותם המפורסמת. הם ידעו שכאבה הכן של דינה יאפיל על שמחתם, והם נתנו לה להוביל את מבצע הניחומים.

לעולם לא תדע דינה שבתנחומיה לאביה הייתה אי של כנות בתוך ביצת מרמה טובענית. לעולם לא תדע שאביה יחזיק מעמד משך עשרים ושתיים שנה ויזכה לראות את יוסף. היא לא תזכה לכך. כאבה התמים יכריע את לִבה הצעיר, והיא תיקבר לצד בלהה מול קבר רחל, כמו שנאמר: "ויקברו את בלהה ממול קבר רחל, ואת דינה בתו קברו שם".[37]

אז אם עולים במקרה לקבר רחל, כדאי אולי להתעכב ליד קברן הסמוך של בלהה ודינה, ולהתפלל לעילוי נשמתן של כל הנשים שמתו כתוצאה מפגיעה ישירה של הגברים במשפחה שלהן.

ואם מתעכבים דקה נוספת ליד קברה של דינה, כדאי לזכור ששם נטמנה ילדה בת שבע-עשרה שנולדה בארם נהריים, נאנסה בשכם, הפכה לסמל של בת-ישראל יצאנית, ומתה מצער על מותו המדומה של אחיה האהוב.

[1] בראשית ל"ד, א' [2] בראשית כ"ח, י' [3] בראשית ל"ד, א' [4] בראשית ל', ט"ז [5] רש"י בראשית כ"ח, י' דיבור המתחיל "ויצא" – "לא היה צריך לכתוב אלא 'וילך יעקב חרנה'. ולמה הזכיר יציאתו? – אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם" [6] בראשית רבה פרשה ח', סימן י"ב [7] רש"י לבראשית פרק א', פסוק כ"ח דיבור המתחיל "וכבשה". וראי/ה בהרחבה בבלי יבמות ס"ה, ב' [8] בראשית ג', ו' [9] בראשית י"ח, י' [10] בראשית י"ח, ו' [11] בראשית ל', א' [12] בראשית ט"ז, ה' [13] במדבר י"ב, א' [14] בראשית ל"א, י"ט [15] בראשית רבה פרשה מ"ה, סימן ה' [16] בראשית ל' , כ"א [17] רשב"ם שם, דיבור המתחיל "ותקרא שמה דינה" [18] בראשית רבה פרשה ע"ט, סימן ה' ; תלמוד בבלי שבת, ל"ג ב' [19] בראשית רבה פרשה ס"ח, סימן ה' ; תלמוד בבלי מגילה ט"ז, ב'; . [20] ראי/ה תלמוד בבלי שבת ל"ג, ב' [21] בראשית רבה פרשה ע"ט, סימן ו' [22] אבות דרבי נתן נוסח ב', פרק ג'; קהלת רבה פרשה י' סימן ח' [23] בבלי סנהדרין ק"ב, ע" א [24] אבן עזרא לבראשית ל"ג, י"ח, דיבור המתחיל "ויבא יעקב שלם" [25] בראשית ל"ד, ג' [26] שם שם ט'-י' [27] שם שם, י"ג [28] בראשית כ"ז, ל"ו [29] ירמיהו ט', ג'-ה' [30] הרמב"ן לבראשית ל"ד, י",ג דיבור המתחיל "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה" [31] בראשית ל"ד, כ"א-כ"ב [32] שם שם, כ"ה-ל' [33] שם ל"ז, ל"ג [34] ספר היובלים ל"ד, ט"ו [35] ראי/ה על-כך פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים), פרשה כ"ו סימן ג'. ראי/ה את המקבילות המסומנות שם. [36] ספר היובלים ל"ד, י"ד [37] שם שם, ט"ז