דוּבִּי שְׁבַט חג הדובים (יה בשבט ב)

דובי שבט הוא דובי עצוב שלא יכול ללכת לגן הילדים של הדובים, משום שכל הזמן הוא בורח מפני האנשים הרעים שכורתים את העצים ביער שלו. אם האנשים הרעים ימשיכו לכרות עוד עצים לא יישאר יותר לדובי שבט יער לשחק בו, ולא יהיה עוד גן ילדים של דובים, והאנשים הרעים יקחו אותו ואת כל הדובים האחרים מהאבא והאמא שלהם, ויכניסו אותם לתוך כלובים וישלחו אותם לגן חיות, וכל הזמן יבואו ילדים מגן ילדים להסתכל עליהם, ואף פעם הם לא יוכלו לצאת מהכלובים שלהם ולחזור ליער אל האבא והאמא שלהם... (אֵלִיה אֵלוֹן, גן ילדים "כנסת ישראל" אלקינס פארק פנסילבניה, טו בשבט תשנ"ז, ינואר 1997 )

אני חושב שהמדרש של אליה הוא אחד ממדרשי טו בשבט היפים ביותר. לא רק בגלל שהוא קולאז` מרתק של גרסת הגננת עם דמיונו של אליה (כל מדרש, דרך אגב, הוא קולאז` של גרסת הרב עם דמיונו של התלמיד), אלא גם בגלל שהוא נותן משמעות רעננה ודרמטית לביטוי סתום ומסתורי כל כך כמו "טו בשבט".

אליה, כמו כל ילד, הוא דרשן מעצם מהותו. הדרשן דורש ביטוי מסוים כאשר הביטוי הזה (או חלק ממנו) אינו מובן לו. לפעמים הדרשן מתחזה לאחד שאינו מבין את הביטוי הסתום, ולפעמים הוא באמת כזה.

אליה, כמו כל ילדי הגן, אינו מסוגל להבין את ה"פשט"[1] של המונח "טו בשבט". על מנת להבין מונח כזה הוא צריך, קודם כל, לדעת מה זה תאריך. אינני יודע מאיזה גיל מסוגל ילד להבין את ה"פשט" של המונח 12 בינואר, למשל, אך ברור לי שגיל הגן הוא מוקדם מאד לכך. משימתו של ילד שצריך להבין את ה"פשט" של תאריך עברי תהיה יותר מסובכת, כי יהיה עליו לתרגם את המספרים לאותיות עבריות.

וכאשר מדובר ב"טו בשבט" העניין מסתבך ממש, משום שכאן, בנוסף למתימטיקה ולגימטריה, צריך הילד לדעת גם כלל חשוב בתיאולוגיה יהודית: לא אומרים ולא כותבים "יה"! אפילו בגימטריה. משום כך: למרות העובדה שהמספר שלוש עשרה הוא י"ג (10+3), והמספר ארבע עשרה הוא י"ד (10+4), הרי שהמספר חמש עשרה אסור לו שיהיה י"ה (10+5) אלא ט"ו (9+6), מדוע? - משום שהצירוף "יוֹד הֵא" יוצר את שמו של האל, ואת קיצור שמו המפורש, והצירוף הזה, על כל ילד וילדה יהודיים לדעת, הוא הצירוף המיוחל ביותר, ובדיוק משום כך הוא אסור בתכלית האיסור.

טכניקת המדרש שבה בחר אליה היא טכניקה ידועה המוכרת בשם "מדרש אל תקרי". הפורמולה הקבועה של המדרשים הללו היא "אל תקרי x אלא y". יש בספרות חז"ל מאות מדרשים כאלו, שהמסוכן שבהם אהוב עלי במיוחד: " וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[2] - אל תקרי "שָׂם" אלא "סָם - זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מוות".[3]

מדרשו של אליה, לעומת זאת, הוא "אל תקרי טו בשבט אלא דובי שבט". אֵליה מבין גדול בדובים. הוא מוקף בהם. הם מככבים לפחות בעשרה מספריו וארבע מקלטותיו, ומודפסים על סדיניו, צלחותיו, כוסותיו ובגדיו. אין כל סיבה, אם כך, שתמנע מן הדובים להיכנס גם לתוך רפרטואר החגים שלו, ובודאי לתוך חג ששמו מצלצל באופן כל כך דוּבִּישְׁבָטִי. אגב, על פי אותו הגיון מחמיר שנמצא מאחורי המונח "טו בשבט" היה על אליה עצמו להיקרא "אֵליטוּ", או אפילו "קֵלִיטוּ", או "קֵלִיקָה".

אֵלִיה, שעצם שמו טומן בחובו שני שמות אלוהיים מפורשים, אינו יודע עדיין שבתוך חג הדובים והיערות שלו מסתתר יה. כמו יתר ילדי הגן, גם הוא איננו יודע עדיין שצריך להתחבא מפני עוצמתה המרתקת והמסוכנת של הקדושה הטמונה לא רק בשם המפורש "יה בשבט", אלא גם בין אילנותיו הגדולים של החג הזה.

כי יותר מכל חג אחר טומן החג הזה בחובו את הפחד מפני הגעגוע אל האסור האבוד. ויש קשר בין הגעגוע הזה לבין הגירוש מגן הילדים המאיים על דובִּישְבט. טו בשבט, יותר מכל חג אחר, הוא חג יה. חג המחאה על הגירוש מן הגן, וחג הגעגוע הבלתי פוסק אל הגן, והמאמצים הבלתי נלאים לשוב אליו.

[1] את הביטוי "פשט" יש , לדעתי, להכניס למרכאות, היות ואין לו מקום בעידן הפוסט מודרני שבו גם למלה ה"פשוטה" ביותר יש הרבה יותר ממשמעות אחת. כל עוד שלטה המודרניות בכיפה הרשו לעצמם חוקרים והוגים לחלק את עולמם הדו מימדי ל"פשט" ול"דרש". כיום, לעומת זאת, בעידן הפוסט פשט אין לו לאדם בעולמו אלא דל"ת אמות של דרש ושבעים פנים של תורה. [2] דברים ד מד [3] בבלי יומא עב ב