ואמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת פקידה או משעת יצירה? - אמר לו: משעת יצירה. אמר לו: אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת? אלא, משעת פקידה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו, שנאמר (איוב י יב) "חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי".
ואמר לו אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה או משעת יציאה? - אמר לו: משעת יצירה. אמר לו: אם כן בועט במעי אמו ויוצא! אלא: משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו שנאמר (בראשית ד ז) "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל־ בּוֹ" -
חשוב מאד להשוות בין שני הקטעים האחרונים לבין המקור שלהם בבראשית רבה. שם נכנסים הדברים למרגלות הפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", והם נאמרים בעקבות רצף של אמירות קצרות ונוקבות אודות יצר הרע והאל שתכנן אותו. (לעומת זאת כאן, בפרק חלק, נכנסו אנטונינוס ורבי לתוך הגמרא כהמשך רצף השיחות והעימותים בין חכמים יהודים לחכמי אומות העולם). הנה הקטע מבראשית רבה בד"ה "יצר לב האדם רע מנעוריו"
" 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' –
אמר ר' חייא רבה עלובה העיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אבה יוסי החרס א' עלוב סאור שמי שבידה אותו מעיד עליו שהוא רע – "כִּי־הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי־עָפָר אֲנָחְנוּ" (תהלים קג יד),
רבנין אמרין: עלובה המטעת שמי שנטעה מעיד עליה שהיא רעה – "וַיקֹוָק צְבָאוֹת הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְ דִּבֶּר עָלַיִךְ רָעָה (ירמיה יא יז).
שאל אנטונינוס את רבינו מאמתי יצר הרע נתון באדם, אמר לו משעה שנוצר, אמר לו אם כן היה חוטט בני מיעיה ויוצא אלא משיצא, והודה לו רבי שהשווה לדעת המקרא – "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מנעוריו (בראשית ח כא), רבי יודן אמר "מנעריו" כתיב - משעה שניעור לעולם.
ועוד שאלו מאמתי נשמה ניתנת באדם, אמר לו משיצא ממעי אמו, אמר לו שים בשר בלא מלח ג' ימים הלא יסריח, אלא משנפקד, והודה לו רבינו כי גם הפסוק מסייעו – "כִּי־כָל־עוֹד נִשְׁמָתִי בִי וְרוּחַ אֱלוֹהַּ בְּאַפִּי (איוב כז ג) - וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי (איוב י יב) - מאמתי נתתה בי את הנשמה? - משפקדתני.
בבראשית רבה מופיעות שתי שיחותיהם של רבי ואנטונינוס בסוף סדרה של מדרשים חזקים המעצימים את יצר הרע, ותוך כדי העצמה מותחים מעין בקורת על האל שלא השכיל ליצור מנגנון נגד שבכוחו לנטרל את היצר, והוא בעצם מודה שמשהו בעיצוב שלו את האדם לא כל כך הצליח, בגלל המינון החזק של היצר המקנן בו מרגע לידתו. אלוהים מתואר כאן כנחתום המעיד על עיסתו שהיא עלובה. יש כאן תחושה לא נעימה שחוסר יכולתו של האדם להשתלט על יצרו מצביעה גם על איבוד חלקי של שליטת האלהים באדם וביצרו.
לתוך האווירה הקשה הזאת נכנסים שני הקטעים של אנטונינוס ורבי בסדר הפוך מהופעתם אצלנו בפרק חלק. אם אצלנו מקדימה שיחת כניסת הנשמה לשיחת כניסת היצר הרע, הרי שבבראשית רבה מדברים אנטונינוס ורבי קודם על כניסת יצר הרע ולאחר מכן על כניסת הנשמה. באופן כזה חותם הדיבור ה"טוב" על הנשמה חמישה דיבורים "רעים" על יצר הרע.
הנשמה אומרת כאן את המלה האחרונה. ה"דבור המתחיל" על יצר לב האדם הרע מלידתו (מנעוריו) מפנה את מקומו ל"דבור המסיים" על נשמת האדם הטובה מהיפקדותו . עוד לא אבדה תקוותנו. האור בקצה המנהרה נזרע תשעה חודשים לפני החושך. אמנם הנחתום שעשה אותנו מעיד עלינו שאנחנו עלובים כי יצר שולט בנו, אך גם נשמה טהורה שוכנת בנו. יתרה מזאת: נשמתנו קודמת ליצרנו בתשעה חודשים, ואנו רשאים להאמין שבמהלך תשעת ירחי הלידה הללו היא הספיקה להטביע בנו את רישומה הטוב העשוי להוות מנגנון חיסון ליצרנו הרע.
ההצעה הזאת עשויה להאיר באור אחר גם את וכוח יום הדין בין הגוף והנשמה (הסוגיה הראשונה של אנטונינוס ורבי אצלנו בפרק חלק). במקום גוף אנו יכולים לראות יצר הרע. כאשר הנשמה מתפתה לגוף היא נשלטת על ידי היצר הרע וממילא גם האדם נשלט על ידי היצר. לעומת זאת, כאשר הנשמה אינה מתפתה לגוף היא שולטת ביצר הרע וממילא האדם שולט ביצרו...
(להמשיך)
Comments