אלהים מתפלל / בא אל הקדש כה

וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ... וַיִּתְפָּרֲקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... וַיְדַבֵּר הַשֵׁם אֶל משֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי הַשֵׁם אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה הַשֵׁם יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ... וַיִּנָּחֶם הַשֵׁם עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. (שמות ל"ב א'-י"ד)


שתי קומות לבית משפחת ישראל: הקומה העליונה היא קומת המרום וההשראה של משה והשם, וקומת הקרקע כוללת את חדר הילדים, חדר המשחקים, המטבח, החצר וכל המרחב הארצי המקיף אותה.

ארבעים יום וארבעים לילה מתבודדים משה והשם בקומת המרום כשהם מנתקים מגע מן הילדים, מן החצר ומכל מה שנמצא שם על פני האדמה. מעולם לא התייחדו לזמן כה רב. מעולם לא העניקו לעצמם ירח דבש כה מתוק. הם מנצלים כל רגע, ומדחיקים ככל האפשר את המחשבה על התוצאות הקשות והבלתי נמנעות של התנתקותם.

והתוצאות לא מאחרות לבוא. בני-ישראל יעשו הכל כדי למשוך את תשומת-לִבם של בני הזוג בקומה העליונה. בשלב מסוים הם יתגודדו סביב עגל הזהב ויכריזו בקולי קולות: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל". השם יקטע את ירח הדבש, ויפקוד על משה "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ".[1]

משה לא ממהר לרדת. לאחר ארבעים יום וארבעים לילה של חברותא אינטימית עם השם, הוא למד לדעת את דרכיו ולקרוא את מחשבותיו. עכשיו הוא יודע היטב כיצד לדרוש את השם, כלומר, כיצד לעשות הפרדה בין מה שהשם אומר לבין מה שהוא מתכוון. הוא מבין שכאשר השם אומר לו "לך רד" הוא מתחנן בפניו שלא ירד ושלא ישאיר אותו לבד עד יעבור זעם. משה יודע שהשם יודע שאם יישאר לבד הוא יכלה את כל בני-ישראל ברגע אחד.

משה לא יורד מההר ושותק שתיקה רועמת עד יעבור זעם. למטה ממשיכים בני-ישראל להתגודד סביב עגל הזהב, ולצרוח "אלה אלוהיך ישראל".

שתיקתו של משה הולכת ונמשכת עד שהשם משדר לו עוד "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". למשה ברור לחלוטין שכשם שלפני-כן אמר לו השם "לך רד!", והתכוון ל"אל תרד!", כך עכשיו, כשהוא אומר, "הניחה לי" הוא מתכוון ל"אל תניח לי!… תחזיק אותי חזק!… אל תעזבני כל עוד אני זועם".

משה לא מניח להשם. ארבעים יום וארבעים לילה למד את דרכיו ולמד להכיר את הכעס הגורם לו להחריב עולמות ולברוא אותם מחדש.[2] הוא גומר אומר בלִבו לא להניח להשם להחריב את עולמו בפעם המי יודע כמה כדי להתחיל הכל מהתחלה בפעם המי יודע כמה.

משה מכיר היטב את המניה-דפרסיה האלוהית שגורמת לאלים כה רבים להתחיל התחלות מתלהבות ולשים להן קץ בסוף האופוריה. הוא לא מרשה לעצמו לחזור על הטעות של נֹח שלא הצליח למנוע מהשם הזועם את המבול.

משה משנן את פסוקי התורה הקודמים למבול, הופך בם והופך בם עד שהוא מגיע להכרה שהמבול היה יכול להימנע לו לא היה מניח נֹח להשם הזועם להוציא את זעמו לפועל… כאילו שהפסוק "הניחה לי ויחר אפי בם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול"[3] כבר נאמר לפני המבול לנֹח, אך נֹח הניח להשם לכלות את זעמו, כדי להיעשות לגוי גדול.

בדמיונו רואה משה כיצד הופכת פסגת סיני להיות מה שהייתה פעם פסגת האררט. הוא רואה כיצד נבקעים כל מעיינות התהום הסמויים של סיני, וכיצד פותח השם את ארובות השמים. מבול סוחף יֵרֵד על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ויצנן את חרון אפו הקודח של השם, ויטביע את כל המחוללים והמחוללות סביב עגל הזהב. ההר, כמו שנאמר, ייכפה עליהם כגיגית, ופה תהיה קבורתם. בקרקעית הגיגית ישקעו גוויותיהם של כל הגברים הנשים הזקנים והטף שיצאו זה עתה מעבדות לחרות, וקיבלו זה עתה את התורה.

אפילו תיבת נֹח לא צריך לבנות. רק להניח להשם לכלות זעמו ולהטביע את מעשי ידיו. כשהכל יסתיים אפשר יהיה לשוב אל ירח הדבש, ולבכות עם המלאכים על הטבועים. אין צורך בלחם לאכול ובמים לשתות אפשר להסתפק ברוח אלהים המרחפת על פני המים המאררים. בבוא העת יפקוד השם את משה ויעשה אותו לגוי גדול…

משה מתעשת מן הסיוט. בכלל לא בראש שלו להיות גוי גדול. לשם מה להריץ פס ייצור נוסף בסִדרת "גוי גדול" חדשה שתחזיק מעמד עד מעשה העגל הבא? משה לא רוצה ילדים חדשים מהשם. יש לו כבר את בני-ישראל יצחק ואברהם, שאִתם הוא תקוע במדבר הזה, ולהם הוא מחויב.

על הנימים הללו פורט משה באוזני החברותא שלו: "למה, השם, להשקיע כל-כך הרבה ואחר-כך לכלות הכל ברגע אחד? לָמָה הַשֵׁם יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה? לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה? שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ! ".

משה מבין שמפתח ההצלה טמון במסר הכפול והמנוגד של הפועל נ.ח.מ. כששקע השם בדיכאון שלפני המבול הוא התנחם כי עשה את האדם, והתעצב אל לִבו, ואמר "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם".[4] מי שאִפשר לו אז להתנחם בהשמדה המונית היה נֹח, שעליו נאמר "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ"[5]

עכשיו מבהיר משה להשם הזועם שאין לו עסק עם נֹח. "שוב והינחם", הוא אומר לו, ומזכיר לו את חוסר התכלית שבהתנחמות המביאה לכיליון. הוא מציע לו לעשות תשובה ("שוב!") ולהתנחם התנחמות חיובית - "שוב מחרון אפך והינחם על הרעה לעמך". הוא לא ירד מההר עד ש"יִּנָּחֶם הַשֵׁם עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ".


סיזיפוס עייף ויגע

יכולנו לסיים כאן, ולציין בסיפוק את דרך הריפוי המרתקת שעברנו עם האל הזועם בין שני המקורות שנאמר בהם "וינחם השם" - בין "וַיִּנָּחֶם הַשֵׁם כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ"[6] לבין "וַיִּנָּחֶם הַשֵׁם עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". [7] יכולנו לציין בסיפוק שמי שקרא את הכתובת על הקיר הוא משה שלמד כיצד להרגיע את הזעם האלוהי החבוי בכל אחד מאִתנו.

אולם המעבר לפסוקים הבאים יבהיר לנו כי אין חיסון מפני הזעם האלוהי, וכי לעולם לא נדע מאין הוא עתיד לנחות עלינו, שכן, בפסוקים הבאים יורד משה מן ההר, והופך בעצמו לאל זועם.

מיד לאחר שהשיג את תכליתו יורד משה מן ההר, וזועם זעם אלוהי מאין כמוהו, ומביא על העם רעה גדולה מאין כמוה - "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ… וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר… וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא… וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לְהַשֵׁם אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הַשֵׁם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר משֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ".[8]

שלושת אלפים אחים אבות ובנים הרג זעמו של משה האלוהי. אהרֹן האנושי עמד מולו והתחנן: "אל יחר אף אדוני… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה…". לשווא…

לא תם ולא נשלם, כי למחרת עולה משה אל ההר, פושט את מדי האל הזועם ולובש את מדי החברותא המרגיעה, והוא כבר סיזיפוס עייף ויגע. וכשהוא מתייצב בפני האל הזועם הוא אומר לו: "אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם [מוטב] וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".והאל הזועם והנוקם משיב לו: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי…". משה יורד ירידה סיזיפית נוספת ויודע שהתפרצות הזעם הבאה היא בלתי נמנעת, ככתוב: "וַיִּגֹּף הַשֵׁם אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל".[9] לעולם לא נדע כמה ניגפו במגפת השם הזועם שבאה כתוספת לשלושת האלפים הטבוחים שטבח משה הזועם.


רק רגע

הזעם היא הפעולה האלוהית השכיחה ביותר בתנ"ך (למעט פעולת הדיבור). העברית המקראית העשירה יודעת לצייד את הכעס האלוהי במילים נרדפות כשם ששפת האסקימוסים יודעת לספק מילים נרדפות לשלג. האל המקראי רוגז, קוצף, שוצף, כועס, זועם, רותח, חורה, מתמלא עברה, אש קודחת באפו... אף אחד מדייריו הבלתי מוגנים של התנ"ך לא רוצה לחשוב אפילו על הקריז הטוטאלי שישתולל אם לא יספקו לאבא אלהים את מנת הזעם היומית שלו. צופן החירום המקראי הוא "לא לעצבן את אבא אלהים ולא להעלות לו את הסעיף".

אלוהי התנ"ך יודע הכל. הוא תמיד צודק. הוא אף פעם לא טועה ואף פעם לא נכשל. אם הוא כועס יש לכך סיבה מוצדקת. אם הוא זועם יש לכך סיבה עוד יותר מוצדקת. אם הוא שורף, נוקם, מכלה, מחריב ומשמיד יש לכך אלף סיבות הכי מוצדקות בעולם. והיות והוא הצודק, החכם, היודע והמושלם, חייבים כולם ללכת בדרכיו ולציית להוראותיו. למי שלא ילך בדרכו אין זכות קיום. אפו של אלוהי התנ"ך יחרה בו והוא יכלה אותו מעל פני האדמה.

אי-לכך חובה על כל דיירי התנ"ך - גברים, נשים זקנים וטף - להלך בזהירות על קצות האצבעות, ולדעת שהם הסיבה הבלעדית לזעם האלוהי. רק האל עצמו לא צריך לעשות מאומה כדי להימנע מלזעום. אחרי ככלות הכל זעמו היומיומי הוא חלק בלתי נפרד מן המערכת המושלמת. הוא לא מהווה כל בעיה. הוא הפתרון המוחלט.

***

העובדה שזעם היא פעולה אלוהית כה שכיחה לא מונעת מהגמרא להקשות בסרקזם את הקושייה הבאה: "האם יש זעם לפני האל?"[10] - "כן", עונה הגמרא בשיא הרצינות, ומפנה אותנו לפסוק "ואל זועם בכל יום".[11] כאילו שאין מאות פסוקי זעם אחרים... "ומהו משך זעמו היומיומי של האל?" שואלת הגמרא, ועונה שבכל יום ויום זועם האל רגע אחד בלבד.

רגע, על-פי הגמרא הוא אלפית הדקה, או ליתר דיוק אחד מתוך חמישים ושמונה ריבוא, שמונה מאות ושמונים ושמונה (58,888) בשעה". רגע הוא יחידת זמן כה זעירה עד שהמוח האנושי איננו מסוגל לקלוט אותה בזמן אמת. קשה אפילו לדמיין מה היה קורה לו היה אלוהינו זועם שנייה רצופה ביום. שלא לדבר על דקה...

תמיד תופיע המילה "רגע" בהקשר של זעם והרס אלוהיים - "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע"[12] הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע";[13] חֲבִי [התחבאי] כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָור זָעַם";[14] כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ";[15] "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ";[16] "הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע";[17] "בְרֶגַע שְׁאוֹל יֵחַתּוּ"; [18] "סְדֹם הַהֲפוּכָה כְמו רָגַע"[19]...

כולנו, כך מסתבר, בני אותו אב מכה שמשפט המפתח שלו: "אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ".[20] איננו יכולים שלא להתגודד מול עגל הזהב ושלא לפחד מנקמתו הבלתי נמנעת של אבינו הזועם. כולנו חיים בצל הזעם הרגעי, המרגיע את האל המתחנן בפנינו: "הניחו לי להירגע לרגע, לאלפית הדקה, ויחר אפי בכם ואכלה אתכם מעל פני האדמה". וכולנו, כמו משה, שבים ומתחננים יום אחר יום "למה השם יחרה אפך, אנא השם, שוב מחרון אפך והינחם על הרעה"...

עד שאנחנו יורדים מההר אל מעשי העגל הבלתי נמנעים, ושוברים את הלוחות ומתפרצים באלימות, וגורמים לנזקים בלתי הפיכים, ושבים לעלות כדי להרגיע את האל הזועם שבנו, וכדי לרדת ולזעום ולשבור ולעלות ולהרגיע ולרדת ולזעום ולשבור ולעלות…


מי פה סול לה סי לה סול פה מי

מי ברא את מי?

מי ברא את מי ברא את מי?

מי פה סול לה סי לה סול פה מי?

פעם הדירו הקשקושים הללו שינה מעיניי.[21] היום הם לא כל-כך מעניינים אותי. בעולם כל-כך אלים באמת לא מטריד אותי אם "אל זועם בכל יום" יצר בצלמו ובדמותו "אדם זועם בכל יום" או להפך.

אני הרבה יותר מוטרד מחוסר היכולת שלנו להשתחרר מקבעון הזעם האלוהי הנטוע בנו. כיצד - אם בכלל - מעוניינים אנו למנוע את החורבן שימיט עלינו הזעם היומיומי שלנו? למה כל-כך חשוב לנו "לשחק אותה אלהים" במקום ללמוד משגיאותיו הפטליות? ומדוע אנו בורחים שוב ושוב אל שאלות שחוקות ומשעממות כגון "מי ברא את מי?"

גם השתקפות צלמנו בראי או על המסך איננה קיימת כשהיא לעצמה, ובכל זאת אנחנו יכולים ללמוד דרכה הרבה על עצמנו. השתקפות זו תאפשר לנו לעקוב עד בלי די אחר המבעים הגלויים והמודחקים של הכעס, הזעם, החרון, הרוגז, האף, העברה, הקריז, הנרווים, העצבים, התסכול והאלימות העולים מצלמנו שעל המסך.

עם תום המעקב נוכל לערוך השוואה מרתקת בין צלמנו האנושי המופיע על המסך לבין צלמנו האלוהי המתגלה בתנ"ך. במהרה ניווכח לדעת כי זעם אלוהי הנצח והניצחון העולה מן התנ"ך הוא זעמנו היומיומי. במהרה ניווכח לדעת כי אין אנו אלא אלים זועמים בכל יום בכל יום בכל יום.

אנחנו הרי יודעים הכל. אנחנו תמיד צודקים. אף פעם לא טועים ולא נכשלים. אם אנחנו כועסים יש לכך סיבה מוצדקת. אם אנחנו זועמים יש לכך סיבה עוד יותר מוצדקת. אם אנחנו שורפים, נוקמים, מכלים, מחריבים מפגיזים ומשמידים יש לכך אלף סיבות הכי מוצדקות בעולם.

אי-לכך, על כל מי שחי בסביבתנו לאלף את עצמו לחיות בעולם שבו הוא הסיבה הבלעדית לעובדה שאנחנו זועמים בכל יום. רק אנחנו לא צריכים לעשות מאומה כדי להימנע מלזעום. זעמנו היומיומי הוא חלק בלתי נפרד מן המערכת המושלמת. אנחנו לא מהווים כל בעיה. אנחנו הפתרון המוחלט.

רק כשנגיע לתלמוד נתחיל להבין שהאל הזועם שבתוכנו הוא חלק בלתי נפרד מהבעיה. יתרה מזאת - הוא מקור הבעיה. מקור המקורות.


יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי

משהו מאוד משמעותי קורה לאל המקראי בדרכו אל התלמוד הבבלי - הוא מרשה לעצמו לעשות מעשים שלא ייעשו במקרא. הוא צוחק, בוכה, מניח תפילין, מתעטף בטלית, והעיקר - לומד ומתפלל. האל המקראי לא התפלל מעולם. על מה בכלל היה לו להתפלל ולמי היה עליו להפנות את תפילתו? רק כשיגיע לתלמוד הבבלי, יתחיל להתפלל אל עצמו בכל יום ולומר: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי, וְיָגוֹלוּ רַחֲמַי עַל מִדּוֹתַי, וְאֶתְנַהֵג עִם בָּנַי בְּמִדַּת הָרַחֲמִים וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין".[22]

עד לגילוי תלמודי מרעיש זה[23] היה האל אך ורק יעד לתפילות. בני-אדם חוטאים ומוגבלים היו מתפללים אליו כל היום ומתחננים על נפשם שלא יכלה בם את זעמו. רק כשהגיע לתלמוד הבבלי הרשה האל לעצמו לפרסם את העובדה שמדי יום ביומו הוא מתפלל מתוך מצוקה וקורא לעזרה. שידעו כולם עד כמה הוא תלוי ברצון עצמו. עד כמה אינו מעוניין להיות המקהלה היוונית המלווה את הטרגדיה של התפרצות זעמו.

רק אל המודע לכך שהוא תלוי ברצון היוצא מלפניו הוא אל המסוגל להתמודד עם כעסו היומיומי. רק אל הנאלץ להתפלל אל עצמו מסוגל להיות מודע לכך שבתוך תוכו מתחולל עימות חזיתי בין "רגע באפו" לבין "ברצונו חיים". הוא מודע לכוח היצירה שלו, ליכולתו הבלעדית להביא חיים ברצונו באמצעות הצפה של אהבה ורחמים. הוא יודע היטב שברגע בו יכבשו רחמיו את כעסו יביא חיים לעולם יהיה רצון מלפניו. וכאשר יהי רצון מלפניו לא יהיה אפילו רגע קטלני אחד באפו.

אל שמחליט להתפלל בכל יום "יהי רצון מלפנַי שיכבשו רחמַי את כעסי" הופך להיות מודל חינוכי לכל בני האדם הזועמים בכל יום. הוא מודה שמניעת האסון הבא איננה מותנית אך ורק בהימנעות האחרים ממעשים רעים, אלא גם, (ואולי בעיקר), בהתגברותו על יצר הזעם שלו עצמו.

באותו דף בתלמוד הבבלי עושה האל שבתוכנו צעד נועז נוסף בניסיונות ההתמודדות שלו עם זעמו. הוא לא מסתפק בתפילה אל עצמו אלא מבקש מבנו ישמעאל שיתפלל למענו - "יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי", מבקש האל, וישמע-אל נעתר ויתפלל- "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסְךָ, וְיָגוֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין".

בשלב ראשון התפלל האל על נפשו ונתן פרסום אמיץ למצוקתו, בשלב שני הוא יוצר מודל מהפכני של אב המבורך על-ידי בנו. המערכת הפטריארכלית הזועמת שהתגבשה על-ידו בתנ"ך הושתתה על אבות המברכים את בניהם או מקללים אותם. האל שלימד את עצמו להתפלל יצר תקדים מתקן של ילדים המברכים את הוריהם.

אב ואם מרכינים את ראשם - ילדיהם סומכים על ראשם את כפותיהם הקטנות ואומרים: "יְשִׂימְכֶם אֱלֹהִים הַמִּתְפַּלֵּל כָּמוֹהוּ. יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵיכֶם שֶׁיִכְבְּשְׁוּ רַחֲמֵיכֶם אֶת כַּעַסְכֶם וְיָגֹלּוּ רַחֲמֵיכֶם עַל מִדּוֹתֵיכֶם, וְתִתְנַהֲגוּ עִם בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים...".

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֵינוּ שֶׁנִלְמַד מֵאֱלֹהֵינוּ לִהְיוֹת מְבֹרָכִים עַל-יְדי יְלָדֵינוּ.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֵינוּ שֶׁנִלְמַד מֵאֱלֹהֵינוּ לִכְבּוֹש אֶת כַּעֲסֵינו הַמְשֻׁחְרָרִים.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֵינוּ שֶׁנִלְמַד מֵאֱלֹהֵינוּלְשַׁחְרֵר אֶת רַחֲמֵינוּ הַכְּבוּשִׁים.

אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֵינוּ.



אלהים אומר "כל נדרי"

שלוש פעמים בכל יום מתפלל אלהים "יהי רצון מלפנַי שיכבשו רחמַי את כעסי". ופעם בשבוע, בשעת קבלת-שבת, הוא מנסה להתפלל "כל נדרי". לכאורה אין לקביעה זו על מה שתסמוך והריהי כפורחת באוויר, ואף-על-פי-כן יכולה היא להסתמך על סוגיית "יש להם על מה שיסמוכו" אשר במסכת חגיגה. [24]

בתחילה קובעת סוגיית "יש להם על מה שיסמוכו" שאף-על-פי שהתורה לא התירה לנו להתיר את נדרינו, באו חכמי המשנה והתירו לנו לעשות זאת בפני חכמים המוסמכים לכך. להיתר הזה הוסיפו חכמי המשנה בגילוי לב את ההערה הבאה: "היתר נדרים פורחין באוויר ואין להם על מה שיסמוכו". כלומר, אף-על-פי שאנחנו מתירים לכם להתיר את נדריכם, כדאי שתדעו שאין להיתרים הללו כל מקור תורני להסתמך עליו , והריהם כפורחים באוויר.

יום אחד בא רבי יהושע ויצא נגד הגילוי הכן של חבריו מן המשנה, וקבע כי "היתרי נדרים יש להם על מה שיסמוכו", וכי יש לנודרים המתירים את נדרם אילן גבוה להיתלות עליו - אלהים בכבודו ובעצמו, שמכריז ואומר בכל ערב שבת בין השמשות "ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי - אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי".[25]

"באפי נשבעתי וחזרתי בי", מתוודה אלוהינו, "ולפי שמחמת אפי ולא מדעת מיושבת נשבעתי, יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו, לאמר: לא לדעת כן נדרתי... - מתירין לו".[26]

כה אמר אלהים: "באפי נשבעתי ובזעמי נדרתי ובקצפי אסרתי ובחרוני החרמתי ובזעפי קיללתי ובכעסי הידרתי מכם כל הנאה. עכשיו, כשאני רגוע, אני מתחרט על הכל - "בכולהון איחרטנא בהון" - ולפיכך: "כל הנדרים והאיסורים והחרמות והקונָמות והכינויים והקנסות והשבועות שנדרתי ושנשבעתי מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה, בכולם התחרטתי בהם - כולם יהיו מותרים, מחולים, מושבתים, בטלים ומבוטלים. לא שרירים ולא קיימים. נדריי אינם נדרים ואיסוריי אינם איסורים ושבועותיי אינן שבועות..".


הכל יהיו מחולים לך, אלוהינו, הכל יהיו מותרים לך...

בערב יום כיפור בין השמשות, כמו בשעת קבלת-שבת, מתמלא האוויר ריבואות נדרים פורחים. אין להם על מה שיסמוכו. ריבואות נדרים פורחים באוויר כמו עפיפונים מנותקים. כמו בלוני הליום. נשאבים אל אינספור פלנטות אחרות. לא חוזרים כלעומת שבאו. מתנתקים מכוח המשיכה של כדור הארץ.

בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו, העבריינים, מתירים לאלהים את כל הנדרים ומפרים לו את כל השבועות והאוויר צלול מאופק עד אופק. דממת כיפורים עד אין קץ - אף לא מכונית שתפר אותה, אף לא מטוס שישבור את מהירות הקול שבשמים ובארץ ובשמי השמים. רק ריבואות נדרים עולים כפורחים ואין להם על מה שיסמוכו. אין להם על מה שינחתו. אין משטחי נחיתה באוויר הפורח פריחה מרהיבה על פני מרבדי היום המכפר - רק משטחי השראה של בין השמשות.

אילו היו משטחי נחיתה ליום הכיפורים הזה היינו מתירים להנחית את "כל נדרי" על פני המרחב האינסופי של קבלת-שבת. היינו מקבלים את השבת ב"כל נדרי" ועוברים ל"לְכוּ נְרַנְּנָה".[27] היינו הולכים ומרננים ומריעים לצור ישענו לפני רדת החשכה, והיינו אורבים - כמו מקשיבים - לתלונה האלוהית השבועית המתנגנת מדי ערב שבת בין השמשות, הלוא היא תלונת "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי". אך במקום להיפגע כמו תמיד, היינו מבינים מיד שלא צליל מתלונן מתנגן באוזנינו אלא צליל מתחנן - קריאה נואשת לעזרה, המקדימה את ההזדמנות השבועית המוחמצת של "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוחָתִי".

אילו היינו דרוכים עד כדי כך היינו עונים במקהלה: "באפך נשבעת, אלהים, וחזרת בך. ולפי שמחמת אפך ולא מדעת מיושבת נשבעת, יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו, ואומר: לא לדעת כן נדרתי מתירין לו את נדרו".

מיד אחר-כך היינו מסתדרים בשורה, ומכריזים בקול: "הכל יהיו מותרים לך, אלהים, הכל מחולים לך, הכל שרויים לך. אין כאן לא נדר ולא שבועה ולא נזירות ולא חרם ולא איסור ולא קונם ולא נדוי ולא שמתא ולא ארור, אבל יש כאן מחילה וחמלה וכפרה ואהבה. וכשם שמתירים בית-דין של מעלה כך יהיו מותרים מבית-דין של מטה".

וכך, סוף סוף, היינו סומכים גאולה לתפילה. את גאולת קבלת השבת היינו סומכים לתפילת "כל נדרֵי". וכך, סוף סוף, לא היו פורחים נדריו המותרים של אלהים באוויר, ולא היו מתאיידים לרקיע השביעי כלעומת שבאו. והיה להם על מה שיסמוכו, והייתה לתפילה גאולה להיסמך עליה, ובאה לציון גאולה.

[1] שמות ל"ב, ז' [2] ראי/ה למשל בראשית רבה פרשה ט' ; קהלת רבה פרשה ג' [3] שמות ל"ב, י' [4] בראשית ו', ז' [5] בראשית ה' כ"ט [6] בראשית ו', ו' [7] שמות ל"ב, י"ד [8] שם שם, ט"ו-כ"ח) [9] שמות ל"ב, ל"א-ל"ה [10] בבלי ברכות, ז', ע"א [11] תהלים ז', י"ב [12] במדבר ט"ז, כ"א [13] שם י"ז, י' [14] ישעיהו כ"ו, כ' [15] תהלים ל', ו' [16] ישעיהו נ"ד, ז'-ח' [17] תהלים ע"ג, י"ט [18] איוב כ"א, י"ג [19] איכה ד', ו' [20] שמות ל"ג [21] ראי/ה, למשל, "מי ברא את מי?" בתוך "עלמא די", ארי אלון (הוצאת שדמות 1990), עמ' כ"ח [22] בבלי ברכות ז', ע"א [23] לא ידוע לי על כל מקור הקודם למקור התלמודי (בבלי ברכות ז', ב') שממנו עולה כי האל מתפלל אל עצמו. [24] בבלי חגיגה י', ע"א [25] מתוך תפילת קבלת-שבת . לקוח מתהלים פ"ט, ל"ו [26] בבלי חגיגה י', ע"א; רש"י שם דיבור המתחיל "נשבעתי באפי" [27] מזמור צ"ה בתהלים מתחיל ב"לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו", ומסתיים ב"אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי". מזמור זה, כידוע, הוא מזמור הפתיחה של תפילת קבלת-שבת.

פוסטים קשורים

הצג הכול

בא אל הקֹדש האגדה על פרשת הבר-מצווה הקטלנית שלי פרשת הבר-מצווה היפה והאכזרית שלי היא פרשת "אחרי מות קדושים" - עד היום היא מתנגנת לי מאליה על חמשת פרקיה ועל לחניה המסתלסלים. כשקראתי אותה מתחילתה ועד סו

אחרי מות אלוקים עלמא דִי שחור התלתלים היה ילד יתום משכונת רחביה.[1] את הכינוי "עלמא די" העניקו לו ילדי שכונת שערי-חסד החרדית לאחר מות אביו. רוב השמועות אומרות כי ירד מהארץ בשנות השבעים, אולם ישנה שמוע