אבא משפטים

משחר ילדותי אני קושר את המילה "משפטים" במילה "אבא". כשאימא שרה לי "אבא הלך לעבודה" ראיתי לנגד עיניי את בניין משרד המשפטים ששכן אז בקצה המזרחי של רחוב יפו, אולי מאתיים מטר מגבול ירדן. צלפים ירדנים דמיוניים השקיפו בימים ההם על כל הבניינים הסמוכים לגבול, ואני אהבתי לדאוג לשלומו של אבא. בחופשות אהבתי ללכת עם אבא לעבודתו במשרד המשפטים, ונהניתי מכל ההרפתקאות הכרוכות במסע הרגלי המסוכן למזרח הרחוק.

לפעמים הייתי הולך עם אבא יד ביד לסוף מערב, אל הפקולטה למשפטים הרחוקה, ששכנה בגבעת רם שמעבר לעמק המצלבה. בנייני הכנסת, הממשלה, והמוזיאון החדשים טרם נבנו אז, והמחשבה על כבישים מהירים הפוצעים את עמק המצלבה הייתה בלתי אפשרית.

לימים עזב אבא את משרד המשפטים, קיבל מהפקולטה למשפטים חדר, הקים בו את מפעל חייו, וקרא לו ה"מכון לחקר המשפט העברי". במרכז מפעל חייו הציב אבא מכונת פלאים דמיונית שהייתה מסוגלת להפוך חומר גלם הִלכתי מגושם למשפטים עבריים מלוטשים. את המשפטים העבריים המלוטשים ייעד אבא להכניס בבוא הזמן לתוך מערך החוקים והמשפטים של המדינה העברית המתהווה. יומם ולילה הפעיל אבא את פס הייצור של מכונת הפלאים שלו, עד ש"הצליח לתרגם את השפה הייחודית של הדיון ההלכתי, המובנת רק לתלמידי ישיבות, לשפה משפטית מקובלת. "[1]

אחרי מלחמת 67 עברה הפקולטה למשפטים מגבעת רם להר הצופים, וכמה שנים לאחר מכן העתיק אבא את מפעל חייו ממכון המשפט העברי אל מעון המשפט העליון.

"אין ספק שמנחם אֵלון הוא זה שביסס את תחום המשפט העברי כחלק בלתי נפרד ממערכת לימודי המשפטים והמחשבה המשפטית בארץ. בעניין הזה ניתן לראות באֵלון מפעל מונומנטאלי של איש אחד, שיכול להשתוות בעוצמתו ובהשפעתו רק לחותם שהשאיר אחריו פרופסור גרשום שלום בחקר הקבלה".[2]

אין ספק שגם פרופסור גרשום שלום מהווה חלק בלתי נפרד מתבנית נוף ילדותי. הוא התגורר ברחוב אברבנאל במרחק שלושה בתים מבית ילדותי, וקנה שוקולד תוצרת חוץ במכולת של גזברי. אני זוכר אותו כאיש קירח, גבוה, דק, כפוף וחייכן היורד מהאוטובוס ברחוב רמב"ן, ועולה במעלה רחוב אבן שפרוט תוך שהוא מספר לעצמו בדיחות שמאד הצחיקו אותו. אנחנו היינו משחקים "סטנגה" משני צִדי הכביש, וכשהחיזר הזה עבר לנו בתוך המגרש, נאלצנו לחכות עד שיתרחק מהמקום. האיש המצחיק הזה שעשע אותנו, ולא העלינו על דעתנו שממש בתוך מגרש הסטאנגה שלנו מהלך לו להנאתו מפעל מונומנטאלי של איש אחד. רק כעשר שנים מאוחר יותר, לאחר שהשתחררתי מהצבא העברי הסדיר ונרשמתי לחוג לפילוסופיה יהודית וקבלה, התברר לי שהחיזר שהצחיק את עצמו בלב מגרש הסטאנגה של ילדותי הוא פרופסור שולם המהולל...

-------------------------------------------------

אכן, הדמיון החיצוני בין מפעליהם המונומנטאליים של גרשום שלום ומנחם אֵלון ניכר ביותר - שניהם הפכו את הקבלה ואת המשפט העברי לתחומים משמעותיים במדעי היהדות, העמידו תלמידים הרבה, וגרמו לפתיחת קתדראות רבות בתחומן בישראל ובעולם. מאחורי הדמיון הזה מסתתר אחד ההבדלים הגדולים ביניהם: פרופסור שלום לא היה מקובל ולא מיסטיקן, ומפעלו יועד אך ורק למחקר הקבלה ותורת הנסתר. אבא, לעומת זאת, היה שופט שלא הסתיר מעולם את שאיפתו להפוך את המשפט העברי לחלק (ה)חשוב במערכת המשפט של מדינת ישראל.

כך, למשל, התבטא אבא בגילוי לב אופייני לו בשנה שבה התמנה לשופט בבית המשפט העליון: "שם אני את נפשי בכפי ובאתי להודות ולהתוודות שאכן הנני בעל גישה ערכית. אני מודה באשמה, או מוטב אולי לומר, למען דיוקם של דברים, מודה בעובדות מבלי להודות באשמה. לא העלמתי ולא אעלים את דעתי, שאחת המטרות החשובות במחקרו של המשפט העברי היא - בנוסף, כמובן מאליו, לבירור ולמחקר לשמו - הכנתו לשם קליטתו במערכת המשפט של המדינה."[3]

מה היה קורה לו היה פרופסור שלום מגדיר את עצמו כמקובל מעשי, ובשנה שבה היה מתמנה לחבר מועצת המקובלים העליונים היה מכריז ואומר: "באתי להודות ולהתוודות שאחת המטרות החשובות במחקר הקבלה העברית היא - בנוסף, כמובן מאליו, לבירור ולמחקר לשמו - הכנה לשם קליטת הקבלה המעשית במערכות מדינת ישראל"?

---------------------------------------------------------------

למרות שפרופסור שולם התנגד להפיכת מדינת ישראל למדינת קבלה מעשית, טוענים כמה מחבריי הטובים כי זה פחות או יותר מה שקרה כאן בעשרות השנים האחרונות. לדעתם השפיעה הקבלה המעשית על המדינה הרבה יותר משהשפיעה על התנועה השבתאית ועל התנועה החסידית כאחד. חלק מהם מתייחסים אל התופעה הזאת כאל תסריט בלהות שהתממש, ואחרים רואים בה את ייעודם הנכסף ההולך ומתגשם.

לאבא, למשל, היה חשוב מאוד להבהיר שלמשפט העברי אין כל קשר עם הקבלה ההזויה. כבר לפני למעלה מחמשים שנה הוא התריע כנגד הדימוי המוטעה הגורם לכך ש"בעיני רוב ציבור המשפטנים המשפט העברי זהה עם תורת הנסתר, עם רזין דרזין, והם מפחדים ממנו בבחינת מי יודע מה טמון וכתוב שם".[4]

כל ימיו ניסה אבא להפריך את הזיהוי המעצבן הזה בין תורת הנסתר לבין המשפט העברי. פעם אחר פעם הוא חזר וטען שהמשפט העברי התקני, ממש כמו הלשון העברית התקנית, הוא ידידותי ומודרני, ואין כל סיבה לפחד מפניו.

יתרה מזאת: לא רק תורת הנסתר היא מחוץ לתחום השיפוט של "המשפט העברי", אלא גם כל חלקי ההלכה ה"דתיים" והפולחניים - "בבואנו להגדיר את המונח "משפט עברי" במשמעותו המקובלת כיום, נימצא אומרים כי מונח זה כולל רק אותם תחומים של ההלכה שדומיו מקובלים להיות כלולים במערכות משפטיות אחרות, היינו עניינים המסדירים את היחסים שבין אדם לחברו ולחברתו, ולא הוראות שעניינן במצוות שבין אדם למקום."[5]

תחום השיפוט של המשפט העברי הוא מחוץ לאזור החיוג שבין האדם למקום, הרגיע אבא את הקהל החילוני שלו. המשפטנים והמשפטניות גלויי הראש אינם צריכים לפחד מפני כל מגע עם המשפט העברי. אפילו המשפטניות והמשפטנים כסויי הראש אינם צריכים לפחד כלל.

"מהו הפחד המשונה הזה האופף אותנו?", הקשה אבא, "האם לא השתנה משהו מבחינת יחסנו וגישתנו למשפט העברי ולאוצרותיו במשך שנים אלה, ששוב לא נראה בו מעין תורת הסוד, בחינת רזין דרזין, שבן תמותה רגיל מונע את רגליו ממנו?"[6]

אכן, מהו הפחד המשונה הזה שאפף את אבא בכל פעם שהיה נדמה לו שמישהו עלול לזהות את המשפט העברי ה"נאור" עם תורת הנסתר ה"חשוכה"? מה פשר הנסתרופוביה הזאת שאיימה על השופט המלומד והפרופסור הנכבד?

ההסבר לנסתרופוביה זו טמון, לענ"ד, במודעותו של אבא לכך שאם יזוהה המשפט העברי ה"ריאלי" עם תורת הסוד ה"הזויה" יחולו שיבושים רציניים בפס הייצור המשוכלל של מפעל המשפט העברי. שיבושים כאלו עלולים לחבל מאד במפעל הפיכת ההלכה היהודית לחלק בלתי נפרד ממשפט המדינה העברית. והרי בדברים של קל וחומר עסקינן: אם ראוי לו ל"משפט העברי במשמעותו המקובלת כיום" שיהיה מופרד מ"החלק הדתי של ההלכה" הגלויה וה"נאורה" (שבת, תפילה, כשרות) על אחת כמה וכמה שראוי לו להיות מופרד מהחלק הנסתר וה"חשוך" שלה (קבלת האר"י, תורת הגלגולים, השתטחות על קברים, נישוקי קמיעות).

בחושיו המחודדים הבין אבא היטב שכדי להכניס קטעים מתוך ההלכה היהודית לתוך משפט המדינה הציונית יש להשתיל בדעת הקהל העברית את הביטוי "משפט עברי". זה נשמע הרבה יותר מתקדם מ"הלכה יהודית". כך, בעשר אצבעותיו, הוא גאל את הביטוי "משפט עברי" משממונו, והפך אותו ממושג נידח למותג מוצלח.

יתרונות רבים היו בעיני אבא להפיכתו של ה"משפט העברי" למותג. היתרון האחד טמון בעצם עבריותו הציונית. יתרון אחר נעוץ בהפרדה בין דת ולאום שהוא מציע. הפרדה כזו שופכת אור מרגיע על הצל המאיים של הכפייה הדתית, ואפילו טומנת בחובה אשליה אודות תסריט אפשרי של "חילון ההלכה". "המשפט העברי", איך לומר, מצלצל כמו ה"שפה העברית". ואם השפה העברית עברה תהליך מוחלט ומרתק של חִלוּן, אפשר לקוות שגם המשפט העברי יעבור את התהליך הזה.

לכאורה לא חשש אבא מפני האפשרות שהפגשת המשפט העברי עם המשפטנים החילוניים תביא לידי חילונה של ההלכה. הוא אהב אמנם לדבר על "חברת המשפט העברי" במוסקבה, שהוקמה לאחר הצהרת בלפור, ורובם של מייסדיה היו יהודים חילוניים. הוא אפילו אהב לצטט את מה שהם כתבו בהקדמה לחוברת הראשונה של כתב העת "המשפט העברי" - "ידוע הוא, שבמשך אלפי שנות חיינו ההיסטוריים נשאה עליה כל תרבותנו חותם דתי, וההלכה המשפטית הייתה קשורה ואחוזה בהלכה הדתית, עד שבכמה עניינים קשה לקבוע גם היום את הגבולות שביניהן. במשך עשרות השנים האחרונות התחיל בספרות הפרוצס של הפרדת משפטנו מעל תורת המוסר והדת, ואנו באים רק להמשיך את הפרוצס הזה ולהכשיר את משפטנו לקיום חילוני".[7]

למרות זאת לא חשש אבא ה"גלוי" מפני ה"בשורה החילונית" של חברת המשפט העברי במוסקבה. בדברים שנשא בבית הנשיא בפני חברי החוג לידיעת עם ישראל בתפוצות הבהיר אבא מפני מה אבד הכלח על האיום הנאיבי של חילון ההלכה - "דומה כי מותר לנו לשער כי אילו התכנסו יהודי מוסקבה כיום, לאחר יובל שנות גלות סובייטית על כל המשתמע מכך, והיו חוזרים ותוהים באותו עניין, שוב לא היו מתנבאים בסגנון זה של הפרדת משפטנו מעל תורת המוסר והדת. מסתבר שהשילוב בעולמו של העם היהודי ובעולמה של היהדות בין דת ולאום, בין דת ומשפט, ובין דת וכל ערכי היסוד האחרים, הוא כה אורגאני ומהותי, עד שיכול אתה אמנם לתחום תחומים ביניהם ובתוכם, אך אין אתה יכול ומסוגל להפריד ביניהם"[8]

האם גם לעובדת חילונה של השפה העברית התייחס אבא כאל גישה חילונית נאיבית שאבד עליה הכלח?

האם גם לשאיפתו של חיים נחמן ביאליק לחלן את ההלכה הוא התייחס כך?

ומה באשר לקביעתו של ביאליק שההלכה החדשה חייבת להיות חופשית ומשוחררת מעבדות לשולחן ערוך שאבד עליו הכלח?

ומה באשר לשאיפה שלי ושל חבריי החולמים והלוחמים להפוך את תורת ישראל ממקור סמכות רבני למקור השראה ריבוני, והממשיכים לטעון בלהט כי כל עוד לא נחלן את התורה והמשנה והתלמוד והזֹהר לחלונות רבים של פלורליזם חי לא תמומש המהפכה הציונית?

אבא הגלוי, כפי הנראה, היה ממשיך להתייחס אל כל החלומות הציוניים החילוניים הללו כאל חלומות נאיביים שיביאו בסופו של דבר להקמתה של מדינת הלכה דתית דמוקרטית ומודרנית.

אבא הנסתר, לעומת זאת, היה אומר כי במדינה העברית איש ואישה באמונתם יחיו, ואמונתם זו היא עניין אינטימי שבינם לבין עצמם ו/או אלוהיהם.

כך, לפחות, אני רוצה להאמין.

אשרי המאמין…

כך מקובל אני מבית אבא: "אשרי המאמין העברי המקובל מבית אבא"...

[1] יאיר שלג, "ברוח עקרונות הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל", "כל העיר", 19.11.93

[2] יאיר שלג, שם שם

[3] מנחם אלון, "עוד לעניין מחקרו של המשפט העברי", בתוך "משפטים", כרך ח`, מנחם אב תשל"ז

[4] מנחם אלון, מתוך "חוק ומוסר ביהדות", (דיון לרגל הופעת ספרו של משה זילברג "כך דרכו של תלמוד"), בית מקרא טו (תשכ"ג), 125

[5] מנחם אלון, "המשפט העברי", הוצאת מגנס ירושלים תשמ"ח, עמ` 93 (מצוטט עם שני שינויים קלים על פי, מנחם אלון "עוד לעניין מחקרו של המשפט העברי", בתוך "משפטים", כרך ח` מנחם-אב תשל`"ז)

[6] מנחם אלון "המשפט העברי במשפט המדינה, על המצוי ועל הרצוי", הפרקליט כה (תשכ"ט) עמ` 51

[7] מנחם אלון, "המשפט העברי" עמ` 1329 ואילך

[8] מנחם אלון, "מבעיות ההלכה והמשפט במדינת ישראל" עמוד 10, (בתוך המכון ליהדות זמננו האוניברסיטה העברית ירושלים תשל"ג)

פוסטים קשורים

הצג הכול

רבי אבהו הוא אבא שלי ואני הוא בר אבא[1] זה הכל דיאלקטיקה בין הנטיה של אבא שלי להבהיר כל דבר מעורפל והסטיה שלי לערפל את הדבר הכי בהיר. אני חושב שזה ההבדל המהותי בין בעל האגדתא לבין בעל השמעתא. ליתר דיו

באביב 1933, שנה לפני מותו בטרם עת, נשא חיים נחמן ביאליק בן השישים נאום ובו תביעה משומעיו. "עלינו", אמר ביאליק, "להשמיע לעולם עשרת דיברות חדשות, שיתבססו על יסוד הישנות, אבל בהבדל קטן: שיתקיימו לא רק בי

כה אמר הרב שילת למחרת מצעד הגאוה המדמם: "יש לבטל סופית את מצעדי הגאוה בירושלים"[1]. המצעדים הללו גורמים לאלוהים לבכות, קבע הרב, כשהוא מסתמך על המיתולוגיה התלמודית המתארת כיצד בוכה הקדוש ברוך הוא במסתר