לֵוִי אִיקְלַע לְהַהוּא אַתְרָא, אֲתָא גַּבְרָא לְקַמֵּיהּ אָמַר לֵיהּ: 'קַבְעָן פְּלַנְיָא'. לֹא הֲוָה יָדַע מַאי אָמַר לֵיהּ. אָתָא, שָׁאִיל בֵּי-מִדְרָשָׁא, אָמְרוּ לֵיהּ: 'גַּזְלָן' אֲמַר לָךְ, דִּכְתִיב, (מלאכי ג ח) "הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ". [1]
אָמַר לֵיהּ רָבָא מִבַּרְנֵישׁ לְרַב אַשִׁי: אִי הֲוָאִי הָתָם הֲוָה אֲמִינָא לֵיהּ[2] הֵיכִי קַבְעָךְ? בְּמַאי קַבְעָךְ?[3] וְאַמַאי קַבְעָךְ? וּמִמֵּילָא הֲוָה יָדְעִינָן. וְאִיהוּ סָבַר - מִילְתָא דְאִיסוּרָא קָאֲמַר לֵיהּ. (ראש השנה כו א)
[1] ברגע שמקבעים משהו באופן החלטי גוזלים את כל האפשרויות האחרות. המודל של החלון מתנגש חזיתי עם מודל הקבעון. המודל של כזה ראה וקדש מתנגש חזיתית עם המודל של כזה ראה וחדש... נראה לי שהקטע הזה יכול להאיר מזווית מעניינת ביותר את כל העניין של תפילת קבע - רבי אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע וכו' מאי קבע? אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל שתפלתו דומה עליו כמשוי; ורבנן אמרי: כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים; רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: כל שאינו יכול לחדש בה דבר. אמר רבי זירא: אנא יכילנא לחדושי בה מילתא, ומסתפינא דלמא מטרידנא. אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו: כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מצוה להתפלל עם דמדומי חמה; ואמר רבי זירא: מאי קראה - +תהלים ע"ב+ ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים. לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה, מאי טעמא? דלמא מיטרפא ליה שעתא. (ברכות כט ב) אני הייתי מוסיף כאן עוד תשובה לשאלה 'מאי קבע?' – קבע זה גזל. מי שלקח את האוצר הזה שנקרא תפילה והפך אותו לתפילת קבע הוא גזלן. הוא כופה עלינו תפילה אחידה שאין בה חידוש. שאסור לחדש בה. וזה אחד ההסברים שהגמרא בברכות מביאה בשמם של רבה ורב יוסף כאחד (פירוש ששותפים לו גם עוקר ההרים וגם ה'סינַי' – קבע הוא כאשר אינך יכול לחדש בו דבר. וזו מהות האוקסימורון של סדור תפילה. כי תפילה מעצם מהותה צריכה להיות חידוש. אבל לקחו את החידוש והעבירו אותו למחלקת בית המדרש ולגביו אמרו אין בית מדרש בלא חידוש. ובעצם יצרו את היהדות הרבנית שאומרת: אין בית מדרש בלא חידוש ואין בית כנסת עם חידוש. חדש אסור מן התורה רק לגבי ההלכה בכלל והמצוות בפרט. וראיה גם (משלי כב כג) 'כִּי יְקֹוָק יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ' - רש"י - כי ה' יריב ריבם וקבע - ויגזול את הנפש: קובעיהם - גוזליה' ובלשון ארמי קביעה גזילה במסכת ראש השנה אתא ההוא גברא לקמיה אמר ליה קבען פלניא וכו'...' [2] אי הואי התם הוה אמינא - זהו ביטוי סתמאי חמוד ומתסכל המופיע במקומות נוספים בתלמוד ובא בעצם להביע את ההחמצה הגדולה של הרגע. אחד השומעים של התיאור חוזר אל נקודת המשבר או הספק בספור ומנסה להציע תיקון או פתרון. מנסה לחלץ את עצמו ו//או את גבור הספור מפני הצרה שבאה לו בגלל שלא ידע להגיב כראוי... [3] 'במאי קבעך?' ממש מחזיר אותנו לפסוק המקורי שמשם נלקח הקשר בין קביעה לבין גזל - "הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ?"... דבריו אלו של רבא מברניש פותחים חלון לפירוש נוסף של הפירוש הזה. לפי פירוש זה האיש שפגש לוי היא נציג האל או האל עצמו שבא ואומר ללוי, נציג העם, אתם עם של קבענים. אולי האיש הזה הוא הנביא מלאכי שבא באמירת מחאה – אתם גוזלים את עבודה האל, את התפילה ואת כל מה אמור להיות יצירתי ויצרי ומתחדש ובלתי מקובע...