לפני שלושים שנה, בשנת תשמ"ו, כתבתי מסה ארוכה על "נַד נֵד" (שיר הנדנדה), ובמהלכה הצעתי להתייחס אל שיר ילדים עליז זה כאל שיר חופש ארוטי החותר להתיר מאיסוריה את הפוריטניות הרבנית הפונדמנטליסטית.
"נַד נֵד, נַד נֵד, / רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד! / מַה לְמַעְלָה? / מַה לְמָטָּה? / רַק אֲנִי, אֲנִי וָאָתָּה / שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים בַּמֹּאזְנָיִם / בֵּין הָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם"
קריאת "נד-נד", על פי הצעה זו, היא קריאת דרור ארוטית של בת (בן) לבן (בת) זוגה(ו), שמשמעותה "הבה נתנדנד עוד ועוד בנדנדת האושר של "רַק אֲנִי, אֲנִי וָאָתָּה", והבה נינשא עוד ועוד על פני גל העונג האינסופי, הגורם לנו להתמתק עוד ועוד, ולרחף מאוזנים ושקולים בין הארץ לשמים.
עכשיו, רגע לפני תשע"ו, אני נאלץ להציע פירוש נוסף, הרבה יותר טראומטי, לשיר הילדים האופטימי של חיינו. הצירוף "נַדְנֵד", על פי הצעה מאולצת זו, איננו פועל בעל שתי הברות ("נַד" ו"נֵד") שמשמעותו "הבה נתנדנד" אלא משפט בן שתי מלים – "נַד", נשוא (על משקל "נַד אילן"), ו"נֵד", נושא, שפירושו עמוד צונאמי אימתני שבכל יום ויום עומד עלינו לכלותנו.
הפוסט שלפניכם הוא חלק ראשון מתוך הטרילוגיה "נַד נֵד" המנסה לחבר בין יהושע פרקים בי"ת עד וי"ו לבין ראש השנה תי"ו שי"ן עי"ן וי"ו. אם תרצה השמ אצליח להעלות את הטרילוגיה הזאת בשלושת הימים הבאים עלינו לטובה. אכתוב אותה, אם תִרצֶה, בהשראת שירת ביאליק, ובהשראת אגדות התלמוד והקבלה על נס/אסון קריעת ים סוף, ועל אסון/נס קריאת הירדן, ועל עוד נסים ואסונות גלויים ונסתרים שחלקם טרם תמו ככלות תשע"ה וקללותיה, וחלקם עוד נכונו לנו בתשע"ו הבאה עלינו עם ברכותיה…
————————————-
נַד נֵד צונאמי אימתני בין הארץ לשמים
לפני כשלושים שנה כתבתי מסה ארוכה על "נַד נֵד, נַד נֵד, / רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד! / מַה לְמַעְלָה? / מַה לְמָטָּה? / רַק אֲנִי, אֲנִי וָאָתָּה".[1] במסה זו טענתי כי תמצית עוצמתו המורדת של ביאליק כדרשן ריבוני מרקיעה לפרדס האסור מבעד למלים הללו המותרות מאיסוריהם הרבניים.
ההתעסקות בסוגיית "מַה לְמַעְלָה מַה לְמָטָּה?" אסורה לחלוטין על הפונדמנטליסט הרבני – אסור לו לדרוש "מַה לְמַעְלָה מַה לְמָטָּה?"[2], אסור לו לשאול "מַה לְמַעְלָה מַה לְמָטָּה?"[3], ואסור לו להסתכל "מַה לְמַעְלָה מַה לְמָטָּה?"[4]. כל ההתעסקויות הארוטיות הללו הן מחוץ לתחומו של כל פונדמנטליסט מצוי שלא זכה להיות גם צדיק שמילא כרסו בש"ס ופוסקים, גם מקובל שעבר את גיל ארבעים, וגם רב בעל הסמכה כשרה בהשגחת הבד"ץ. "במופלא ממך אל תדרוש"[5], מזהירים אותו הרבנים בדרשותיהם המאיימות, ו"אין לך עסק בנסתרות!"[6]. אם לא תעמוד בפיתוי ותעז להציץ יפגעו בך יסורים קשים כקריעת ים סוף שיגרמו לך להישרף ביורה רותחת ולהתחרט על שבאת בכלל לעולם הזה.[7]
ח"ן (חיים נחמן) צפצף על כל האזהרות והאיומים הללו והרשה לעצמו להתנדנד בכיף בפרדס הנדנדות של עולם הח"ן (חכמת הנסתר). מאז ועד עצם היום הזה הוא מכניס ילדים וילדות קטנים לגן המשחקים האגדי הזה. יחד הם עולים ויורדים ושואלים "מה למעלה מה למטה?". יחד הם נודדים ומתנדנדים ומשיבים "רק אני, אני ואתה!".
במהלך ההתנדנדות המותרת והמענגת זוכים חלק מהילדות והילדים המתנדנדים לגלות את סוד הקסם הארוטי הגורם לחוויית התעלות ארס-פואטית שבמהלכה "רק אני, אני ואתה, שקולים במאזנים בין הארץ לשמים"…
(וגם אני, למה אכחד, "זכיתי" להימנות על הילדים והילדות המכורים הללו, וגם את(ה), קורא(ת) יחיד(ה) שלי, למה תכחד(י), זכית להימנות עליהם, ורק אנו, למה נכחד?, רק אני, אני ואת(ה)…)
————————————–
עכשיו, עם כניסת תשע"ו, כשלושים שנה לאחר הפרסום ההוא, אני נאלץ להציע פירוש נוסף למלה "נֵד", שישנה מקצה לקצה את הבנת "שיר הנדנדה". עד כה לא היה הצירוף "נֵד" מלה עצמאית אלא הברה שניה של מילת הקריאה "נַדְנֵד"[8] (על משקל "הַפְקֵד"). מילת הקריאה "נַדְנֵד" גזורה מתוך המילה "נדנדה" (שם עצם) שהומצאה, כך נראה לי, על ידי ביאליק[9].
על פי ההצעה הזאת "נֵד" איננה רק הברה שניה של הפועל "נדנד", אלא מילה בפני עצמה. "נדנד", לפיכך, לא יהיה רק פועל בן שתי הברות אלא משפט בן שתי מלים שהנשוא שלו הוא הפועל "נַד" (על משקל "נַד אילן"). נושא המשפט "נד נד" יהיה שם העצם המקראי "נֵד", שהוא שם עצם עצום ונורא שמשמעותו "עמוד צונאמי עצום ונורא המגיע עד לשמים".
משמעות זאת מושפעת מהאגדות התלמודיות על ארבעת מופעי המלה התנ"כית "נֵד". שנים מהמופעים התנכיים הללו מתארים את עמוד הצונאמי שהתחולל בנס קריעת ים סוף – "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים" (שמות טו ח). "בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב מַיִם כְּמוֹ נֵד" (תהלים עח יג).
בפרק היומי שלנו ב"מחלנים 929" (יהושע ג) מתגלה עמוד הצונאמי "נֵד" פעמיים נוספות לבני ישראל – הפעם לא בעת קריעת ים סוף רגע לאחר יציאתם ממצרים, אלא בעת כריתת מי הירדן רגע לפני כניסתם לארץ. כך אנו קוראים בפסוק יג "וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְקֹוָק אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ בְּמֵי הַיַּרְדֵּן מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד" ושלושה פסוקים לאחר מכן – "וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּמּוּ נִכְרָתוּ וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ".
[1] מתוך "שיר הנדנדה" של ביאליק שהתפרסם ב1906. את המסה "מה למעלה מה למטה? – רק אני, אני ואתה" פרסמתי לראשונה בתוך "כזה ראה וחדֵש – היהודי החופשי ומורשתו" בעריכת יהושע רש, ספריית הפועלים 1987. אחר כך היא התפרסמה עם שינויים בתוך "עלמא די" (שדמות קיד 1990)
[2] בראשית רבה פרשה א סימן י
[3] בבלי חגיגה יא ב
[4] משנה חגיגה פרק ב משנה א
[5] בבלי חגיגה יג א
[6] ירושלמי סוטה פרק ז הלכה ה
[7] משנה חגיגה פרק ב משנה א
[8] בקונקורדנציה לשירת ביאליק של אבן שושן וסגל מתפרשת המלה "נדנד" כמילת קריאה בת שתי הברות הגזורה משם העצם "נדנדה"
[9] אני כותב זאת על סמך תחושת בטן ועל סמך עוד כמה נתונים שאתייחס להם במהלך הטרילוגיה (בערך "נדנדה" במילון אבן שושן מופיע הציטוט הבא מתוך "החצוצרה שנתבישה" של ח"ן (1910) – אין לי הוכחה "מדעית" לכך. אשמח אם תאשרו את האינטואיציה הזאת, או לחלופין תעמידו אותי על טעותי.