(א) וּכְשֶׁהִרְחִיק הָעֶלֶם לָלֶכֶת – וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׂפַת הַנָּהָר אֲשֶׁר הוּא עוֹלֶה בָּהּ, הוֹלֶכֶת וּגְבֹהָה מְאֹד, עַד שְׁוֹתָהּ בְּקוֹמָה אֶל-הַכֵּף שֶׁכְּנֶגְדָּהּ; (ב) וּשְׁנֵי הַכֵּפִים הוֹלְכִים וּמִתְקָרְבִים, הוֹלְכִים וּמַאֲפִילִים עַל-עֲרוּץ הַנַּחַל הַסָּגוּר בֵּינֵיהֶם; (ג) וַיְהִי דִמְיוֹנָם כִּשְׁנֵי מְצוּקִים אֲשֶׁר חָבְרוּ עַל-הָאֲבָדוֹן, וְהֵם חֹרְשִׁים מְזִמָּה לַהֲבִיאוֹ בֵּין מְצָרֵיהֶם וּלְחַנְּקוֹ שָׁם בָּאֲפֵלָה... (ד) וַיָּבֵּט הָעֶלֶם בְּשַׁלְוָה אֶל-פִּי הַתְּהוֹם, וַיִּשְׁאַל בִּלְבָבוֹ: הֲיֵרֵד אִישׁ לְגֵיְא צַלְמָוֶת זֶה וְנִמְלָט? (ה) וְאוּלָם לֹא-עָצַר הָעֶלֶם בְּלֶכְתּוֹ כִּי-נֶחְפַּז לַעֲלוֹת... וַיְהִי הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה, הוֹלֵךְ וְצוֹעֵד בְּמַעֲלֵה הַכֵּף - וְהָעָב בַּמָּרוֹם וְהַצֶּלֶם בַּמַּיִם עוֹבְרִים לְפָנָיו -
וּשְׁנֵי הַכֵּפִים הוֹלְכִים וּמִתְקָרְבִים - הכי כף בעולם זה כאשר שני הכפים הולכים ומתקרבים. בסוף כל הנד-נד, בסוף כל הירידות והעליות והעליות והירידות, בסוף כל הלמעלה וכל הלמטה, כאשר מכל העולם נותרנו רק אני, אני ואתה, והכף שלי הולך ומתקרב אל הכף שלך, והכף שלך הולך ומתקרב אל הכף שלי, ושני הכפים שלנו הולכים ומתקרבים, הולכים ומאפילים על ערוץ הנחל הסגור בינינו, אז, רק אז, שנינו שקולים במאזניים בין הארץ לשמים בכף שלא ייגמר לעולם... (להמשיך 28.06.12)
וּשְׁנֵי הַכֵּפִים הוֹלְכִים וּמִתְקָרְבִים, הוֹלְכִים וּמַאֲפִילִים עַל-עֲרוּץ הַנַּחַל הַסָּגוּר בֵּינֵיהֶם - תמונה מאד דומה יש באודיסיאה כאשר שתי הגדות מתקרבות (להביא משם ציטוט)
וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׂפַת הַנָּהָר אֲשֶׁר הוּא עוֹלֶה בָּהּ, הוֹלֶכֶת וּגְבֹהָה מְאֹד, עַד שְׁוֹתָהּ בְּקוֹמָה אֶל-הַכֵּף שֶׁכְּנֶגְדָּהּ; וּשְׁנֵי הַכֵּפִים הוֹלְכִים וּמִתְקָרְבִים, הוֹלְכִים וּמַאֲפִילִים עַל-עֲרוּץ הַנַּחַל הַסָּגוּר בֵּינֵיהֶם; וַיְהִי דִמְיוֹנָם כִּשְׁנֵי מְצוּקִים אֲשֶׁר חָבְרוּ עַל-הָאֲבָדוֹן, וְהֵם חֹרְשִׁים מְזִמָּה לַהֲבִיאוֹ בֵּין מְצָרֵיהֶם וּלְחַנְּקוֹ שָׁם בָּאֲפֵלָה - (טו) וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר:(טז) וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּמּוּ נִכְרָתוּ וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ:(יז) וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית יהוה בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן (יהושע ג טו-יז)
... וכבוא נושאי הארון עד הירדן וגו' ויעמדו המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד, וכמה גובהן של מים? שנים עשר מיל על שנים עשר מיל, כנגד מחנה ישראל, דברי ר' יהודה; אמר לו ר' אלעזר בר' שמעון: לדבריך, אדם קל או מים קלים? הוי אומר: מים קלים, אם כן באין מים ושוטפין אותן! אלא מלמד, שהיו מים נגדשין ועולין כיפין על גבי כיפין יתר משלש מאות מיל, עד שראו אותן כל מלכי מזרח ומערב, שנאמר: +יהושע ה+ ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם וימס לבבם ולא היה בהם עוד רוח מפני בני ישראל. (בבלי סוטה לד א)
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (שמות יד כט)
וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם (שמות טו ח)
יש כאן תיאור הפוך – בשתי חציות המים (בים סוף ובירדן) ניצבו המים כמו נד נוזלים, כמו חומה גדולה מימין ומשמאל (חומה של שלוש מאות מיל – חמש מאות קילומטר...) והחומה סוגרת על יבשה זמנית שבתוכה עוברים הטובים (אנחנו) בחרבה והרעים (הם) טובעים...
הֲיֵרֵד אִישׁ לְגֵיְא צַלְמָוֶת זֶה - כל המהלך של מגילת האש זה הליכה על פני גיא צלמות. הכל מתחולל על פני הצלם והצלמות שהוא תהום האבדון. נסתם הגיא על עזי הנפש. עזי הנפש לכודים בשאול של אורפיאוס...
הֲיֵרֵד אִישׁ לְגֵיְא צַלְמָוֶת זֶה וְנִמְלָט? - (כו) וַיֹּאמֶר יהוה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו:(כז) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יהוה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם:(כח) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד (שמות יד כו-כח) - הרי כל המצרים טבעו בתוך הים-יבשה הזה שהמים היו לו חומה מימינם ומשמאלם. מלכודת מוות... וגם כל העלמים והעלמות טבעו בנהר הזה – אף אחד לא נשאר – חוץ ממנו כמובן... הוא זוכר היטב את הטביעה הגדולה והוא שואל הירד איש לגיא צלמות זה ונמלט?... וזוהי שאלת "גם לי זה יקרה?" הבלתי נמנעת...
(ו) וּפִתְאֹם עָמְדָה הָעָב הַצְּחֹרָה וַתָּנַח בְּרוּם עוֹלָם עַל-שֵׁן-סֶלַע. (ז) וַיִּצֶף הָעֶלֶם לְמֵרָחוֹק, וַיַּרְא וְהִנֵּה כְּעֵין צוֹק גָּדוֹל וְשָׁחֹר מִתְנַשֵּׂא שָׁם מִתּוֹךְ עַרְפִּלֵּי שַׁחַר, וְהַצּוֹק גָּבֹהַּ וְתָלוּל וְעַל כִּתְפֵי הַכֵּפִים יִשְׁכֹּן. (ח) תַּחְתָּיו עוֹבֵר נְהַר הָאֲבַדּוֹן וְעַל רֹאשׁוֹ דוֹלֵק כִּדְמוּת נֵר קָטֹן... -
וְהַצּוֹק גָּבֹהַּ וְתָלוּל - חזרנו אל ההר הגבוה והתלול מהנבואה של יחזקאל - כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יהוה וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָתִּי מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר גָּבֹהַּ וְתָלוּל:
בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה: וְיָדְעוּ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי יהוה הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי יהוה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי (יחזקאל יז כב-כד) . הנה, למשל, פירושו של המצודות דוד - ולקחתי אני - אני אקח ענף מסעיף העליון מאילן הארז הרמה ואני אתן אותה במקומו ר"ל בימי המשיח אקח מזרע דוד ואמליכו בירושלים: מראש יונקותיו - מן הענפים הרכים שהמה בראש הסעיף העליון מהם אכרות ענף רך אשר יצלח לנטיעה: ושתלתי אני - אטע אותו על הר גבוה ותלול למען יהיה נראה למרחוק ועל המשיח יאמר וכפל הדבר... בהר מרום ישראל - בהר הגבוה שבכל א"י הוא ירושלים שם אשתלנו:ונשא ענף - יגדל ענפים ויעשה פרי ויהיה דומה לארז חזק ר"ל יהיה לו הרבה טובה וגדולה:ושכנו תחתיו - תחת האילן הזה ישכנו כל צפור וכל בעל כנף תשכונה בצל ענפיה הגדולים ר"ל כל האומות יהיו נשמעים לו וסרים לעבודתו: וידעו כל עצי השדה - לפי שהמשיל מלכות בית דוד לארז המשיל מלכי האומו' לשאר עצי היער:וידעו כי אני ה' השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל - השפלתי עץ גבוה זה מלך בבל הגבהתי עץ שפל זה מלך יהודה והוא זרובבל וכן הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש משל גם כן עליהם...
הדברים מתחילים להתבהר – העלם בהיר העיניים הולך לממש את נבואת הנביא. הוא מגלה את ההר הגבוה והתלול בדמות צוק גבוה ותלול המתנשא מעל נהר האבדון, ועל פסגת הצוק הגבוה והתלול הוא רואה שדולק כדמות נר קטון והנר הזה הוא אש קודש הוא נר האלהים הגנוז, ורמז לו כרמז הגאולה... הוא ממש משיח בן דוד שיצמיח קרן ישועה... הוא כבר ממש שם אבל הוא נופל שוב אל התהום של נהר האבדון... שוב יש לנו כאן את האשליה של הגאולה... את השלב ההיפרי שבו הוא חושב שהוא המשיח לפני שהוא יפול שוב אל תהומות נהר האבדון...
המדרון הגבוה והתלול הוא שילוב בו זמנית של הר המוריה (מקום המקדש) ושל הצוק של בין המצרים – הצוק של קריעת ים סוף... יש כאן מקום אחד שהוא המקום שממנו הושתת העולם, לוקחים את הסצנה של קריעת ים סוף אל המקום המרכזי בעולם – אל לב העולם –
ברור מיחזקאל ומהפרשנים שההר הגבוה והתלול הוא הר המוריה ההר שעליו ייבנה בית המקדש החדש, זה ברור גם מהמדרש הבא בקהלת רבה, מדרש ידוע על העקידה - ... נטל (אברהם את) יצחק והעלהו הרים והורידו גבעות והעלהו לראש הר אחד גבוה ותלול ובנה מזבח וסדר מערכה ועקדו עליו ונטל המאכלת לשוחטו ואילולי שבא מלאך ואמר לו (שם /בראשית כ"ב/) אל תשלח ידך אל הנער כבר שחטו וכשבא אל אמו אמרה לו היכן היית בני, אמר לה נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות והעלני להר אחד ובנה מזבח וסדר מערכה ועקדני עליו ונטל מאכלת לשוחטני, אלו לא בא מלאך אחד מן השמים ואמר לו אברהם אברהם אל תשלח ידך אל הנער כבר הייתי שחוט, כיון ששמעה שרה אמו כך צווחה ולא הספיקה לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתה ... (קהלת רבה פרשה ט) – כל העקידה לפיכך התרחשה על הר גבוה ותלול... (להמשיך)
וְעַל כִּתְפֵי הַכֵּפִים יִשְׁכֹּן - לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְקֹוָק יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן (דברים לג יב) – (להוציא מדרשים על הפסוק הזה שקושרים את הכתפים הללו עם מיקומו של הר הבית בנחלת בנימין...)
וְעַל-רֹאשׁוֹ דוֹלֵק כִּדְמוּת נֵר קָטֹן - עכשיו חוזרים אל הנר הקטן שהדליק המלאך עגום העיניים בסוף הפרק השלישי. בדיוק בנקודה הזאת מתחבר החלק הראשון, השמימי והמלאכי של המגילה, (שלושת הפרקים הראשונים) עם החלק השני, הארצי והאנושי (מפרק ד). בדיוק בנקודה הזו מתחברים שני חלקי המגילה -
מבחינת העלילה יש לנו כאן שתי עלילות שמנקודה מסוימת הן מתחברות. העלילה האחת סובבת סביב האש ואילו העלילה האחרת סובבת סביב האשה (העלמה).
המגילה מתחילה בספור האש. או ליתר דיוק האש האלוהית. ספורה של האש הוא ספורו של אלהים. אלהים מבזבז את כל האש שלו בבת אחת. המגילה מתחילה בדליפת אש אלהית שיוצרת סכנה חמורה ביותר של הכחדת האש האלהית (השמימית) על פני האדמה. מתחיל מסע מיתי להצלת האש הזאת. בשלושת הפרקים הראשונים אין בכלל בני אדם. יש רק אלהים, מלאכים, אילת השחר ומלאך עגום עינים. בסוף הפרק הזה אלהים עצמו יוצא מהסרט. הוא לא נמצא בו יותר (נותרו בעולם אש אלהים ואהבת אלהים וזעם אלהים ועוד אבל אין עוד את אלהים עצמו) ... (אפשר לומר שבמגילת האש מתעד ביאליק את יציאתו של אלהים מהסרט. (ולפני שהוא נעלם לגמרי הוא משאיר לעולם את האש שלו) – בעיר ההריגה, למשל, אלהים עוד היה בסרט. הוא הדובר הראשי (היחידי) – הוא אמנם עלוב ועני כמו יהודי נרדף בקישינב אבל הוא קיים ועם כל העליבות שלו יש לו עדיין הרבה עוצמה... )
שני הפרקים הבאים (ד-ה) הם גשר בין ספור האש לספור האשה. הם חשובים מאד מאד. אין בהם אשה (יש מאתיים עלמות) וכמעט שאין בהם אש (הרבה יותר מים) וכמעט שאין בהם אלהים. גשר חשוב נוסף שיש בשני הפרקים הללו הוא המיקום. הוא מתחולל באי האיום שבו גנוזה האש. באי הזה אנחנו נפגשים כבר בסוף פרק ג כאשר המלאך מביא לשם את האש המוצלת לגניזה ולשימור התמיד. אחר כך הופך האי הזה למקום שאליו מביא האויב את מאתים העלמים ומאתים העלמות. מכל העלמים והעלמות נותר בסופו של דבר רק העלם בהיר העיניים (ואולי גם העלמה) הוא נותר יחידי באי הזה כדי למצוא את האש הגנוזה. בינתיים היו סיבוכים לא מתוכננים. (גם ברמה של המספר וגם ברמה של המסופר. ברמה של המספר הודה ביאליק שכל מה שמופיע בוידוי לא היה חלק מהתוכנית המקורית והרבה נכתב על הדברים שאמר בעל פה בפני הסתדרות המורים בתל-אביב. ...) העלם שנותר באי נועד להיות מגלה האש אבל הייתה דחיה בגילוי הזה. לאחר טביעתם של כל העלמים והעלמות הוא לא מגלה את אש הקדש אלא את העלמה זכת הבשר ונוגת העיניים. (להמשיך לפתח ולנקות 06.07.12)
ט) וַיָּרַח לְבַב הָעֶלֶם אֶת-אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ מֵרָחוֹק וַתִּפָּעֵם רוּחוֹ... הִנֵּה הִנּוֹ נֵר הָאֱלֹהִים הַגָּנוּז, רוֹעֵד מֵעַרְפִּלֵּי יְשִׁימוֹן וְקוֹרֵץ מֵרֹאשׁ צוּרִים. (י) רוֹתֵת הָאוֹר וְחָרֵד, וְרֶמֶז לוֹ כְּרֶמֶז הַגְּאֻלָּה... (יא) מִי הִדְלִיק אֶת-הַנֵּר הַהוּא בְּרֹאשׁ הַצּוּק וּמִי נָקִי וְטָהוֹר יִזְכֶּה בוֹ?.. (יב) הַאֻמְנָם הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר-מִנָּה לוֹ אֱלֹהִים בָּאִי הַזֶּה? -
וַיָּרַח לְבַב הָעֶלֶם אֶת-אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ - שוב חוזרים אל ריח אש הקדש... ריח ניחוח אשה להשמ... וכדאי לשים לב שלא באפו הוא מריח את אש הקדש אלא בלבבו... להמשיך
הַגְּאֻלָּה - חיים נחמן גאל למעננו את המלה "גאולה". הוא פדה אותה מהשבי הפונדמנטליסטי שבו היא היתה שבויה וחילץ אותה מהמיצר הפוריטני שבתוכו היא היתה לכודה. בשני השירים הבאים מופקעת המלה גאולה מתחומיה המסורתיים ומקבלת משמעות ביאליקית ארצית. בשיר הראשון – "אייך?" – מתבטאת ארציותה של הגאולה בארוס שלה ; בשיר השני - "מתי מדבר" – מתבטאת הגאולה הארצית בכוחה הפיזי - האומץ להלחם ולהיות גבור.
קטע מתוך "אַיֵּךְ?" -
מִמְּקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם, יְחִידַת חַיַּי וּשְׁכִינַת מַאֲוַיַּי –
הִגָּלִי-נָא וּמַהֲרִי בֹאִי, בֹּאִי אֱלֵי מַחֲבוֹאִי;
וּבְעוֹד יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי – צְאִי וּגְאָלִי וּמָלְכִי עַל-גּוֹרָלִי;
וְיוֹם אֶחָד גְּזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי וַהֲמִיתִינִי עִם-אֲבִיבִי.
וְתַחַת שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה-נָא נִיצוֹצִי וּבֵין שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא,
כִּגְוַע בַּעֲרֹב הַיּוֹם בֵּין פִּרְחֵי בְשָׂמִים צִפֹּרֶת כְּרָמִים.
קטעים מתוך "מתי מדבר" -
פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה וְעֵינֵיהֶם בְּרָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים – וִידֵיהֶם לַחֲרָבוֹת! וְהִרְעִימוּ אַדִּירִים בְּקוֹלָם, קוֹל שִׁשִּׁים רְבָבָה,קוֹל קוֹרֵעַ הַסְּעָרָה וּבְנַהֲמַת הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֵף יְתַחֲרֶה,וּסְבִיבָם נִשְׂעָרָה, וּסְבִיבָם נִזְעָמָה.
הֵם קֹרְאִים: "אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים! דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ! יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה אֶת-כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה.וַנִּזְקֹף רֹאשֵׁנוּ שָׁמָיְמָה וַיֵּצְרוּ בְעֵינֵינוּ – וַנַּעֲרֹק לַמִּדְבָּר וַנֹּאמַר לַצִּיָּה "אִמֵּנוּ!"עַל-רָאשֵׁי הַצּוּרִים בֵּין מִפְלְשֵׁי עָבִים שָׁתִינוּ מִמְּקוֹרוֹ הַדְּרוֹר עִם כָּל-נִשְׁרֵי שָׁמַיִם – וּמִי אָדוֹן לָנוּ?! גַּם-עַתָּה – אִם-סָגַר עָלֵינוּ מִדְבָּרוֹ אֵל נָקָם, כִּמְעַט נָגַע בָּנוּ שִׁיר עִזּוּז וָמֶרִי – וַנָּקָם! לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! הִתְאַחֲדוּ! הֵימִינוּ! עַל-אַף הַשָּׁמַיִם וַחֲמָתָם – הִנְנוּ וְעָלִינוּ – בִּסְעָרָה!"
"הִנְנוּ וְעָלִינוּ! אִם-אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת-יָדָיו וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמוּשׁ – נַעַל-נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!
בשני המקרים הללו עושה חיים נחמן דה-מטפוריזציה של הארוס האסור ושל הכח האסור. בשני המקרים הללו הוא משיב עטרה ליושנה על ידי שהוא מבטל את האלגוריזציה העקרה והמסרסת שעשו כוהני הפונדמנטליזם הן לאהבות המקוריות (שיר השירים למשל) ששבחו את היצריות המשתוקקת והן למלחמות המקוריות ששבחו את הגוף ואת הכח (כמו בתיאורי המלחמות בתנך ) השבת העטרה ליושנה באה לידי ביטוי בהתעקשותו של חיים נחמן לנכס למהפכנים החדשים שהוא מדבר בשמם את המלה גאולה, ובעזרת הניכוס הזה להתיר את האסור ולאסור את המותר...
בשני השירים הללו מקדש ביאליק את הגאולה על ידי עצם ההעזה לחלן אותה לחלונות חדשים המעניקים לה משמעויות שהיו אסורות בתכלית האיסור על ידי הממסד הכוהני-פונדמנטליסטי שהיה ממונה בלעדית על הגאולה
בשני המקרים הללו גואל חיים נחמן את ה"גאולה" החרדית-פונדמנטליסטית שהיתה כלואה בכלא חשוך וטחוב. בשני המקרים הללו הוא פותח לגאולה חלונות חדשים ומגוונים. הוא מחלן את הגאולה. עושה לה סקולריזציה.
וכדאי להתבונן שוב בקטע החשוב שבו מדבר חיים נחמן על הקשר המהותי בין מעשה הגאולה למעשה הסקולריזציה. בקטע הזה הוא קובע בעצם שפירוש המלה סקולריזציה הוא גאולה
במשך הדורות אנחנו צמצמנו המושגים שלנו, קשרנו אותם עם תוכן מיוחד. אני רוצה לגאול את הטרמינים הללו (הלכה ואגדה) מן האוויר המיוחד הזה לתחום האוויר האנושי, הכללי: סיקולריזציה של המונחים האלה, חילול, אם לתרגם את המונח 'סיקולריזציה' במובן חול. מי שנטע כרם יחללנו. יש חילול של גידוף ויש חילול של גאולה, פדיון. במובן זה רק נרוויח טרמינים שלנו למושגים אנושיים ולא נצטרך לחדש מלים חדשות למושגים אנושיים כלליים. אני דרכי לגאול. (ביאליק, 'לשאלת התרבות העברית', דברים שבעל פה, ב עמ' קצח)
מִי הִדְלִיק אֶת-הַנֵּר הַהוּא בְּרֹאשׁ הַצּוּק וּמִי נָקִי וְטָהוֹר יִזְכֶּה בוֹ? - מִי יַעֲלֶה בְהַר יהוה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה (תהלים כד ג-ד)העלם הוא גלגול של המלאך נקי הכנף... והפרק המגשר ביניהם הוא תהלים פרק כד...המלאך והעלם מצילים את הארוס...
הַאֻמְנָם הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר מִנָּה לוֹ אֱלֹהִים בָּאִי הַזֶּה? - העלם הזה שרוי בתוך התקפת מאנייה רצינית ביותר של התעלות. התעלותו היא כה חזקה עד שהוא חש עצמו כמשיח הנבחר על ידי אלהים להביא את הגאולה המיוחלת. בעיצומה של קדחת המאניה הוא משוכנע כי כל המהלך של הבאתו לאי הנדח הזה על ידי האויב וטביעת כל העלמים והעלמות, וההישרדות שלו במשחק הריאליטי האלוהי הזה, כל אלו אינם יד המקרה, הם כולם תוצאה של כוונה אלוהית מכוונת. לא לחינם הובאו לאי הזה כל העלמים והעלמות ולא לחינם הוא הישיר מבטו לשמים והפך להיות אוד מוצל מאש. כל זה התחולל כדי להביא אותו לידי חשיפתה של אש התמיד האלוהית והדלקתו של נר האלהים...
התקפת השגעון הזו היא כל כך מדהימה שהרי בסופו של דבר העלם הזה הוא לבדו בכל האי הזה. הוא ממש רובינזון קרוזו. אין שם אף אחד מלבדו. שלא לדבר על כך שאין לו כל תחושת אשמה על כך שבמקום לסכן את חייו ולקפוץ עם יתר העלמים כדי להציל את העלמות הטובעות הוא המשיך לשאת עיניו השמימה ולחפש בשמים הצלה או מפלט או גאולה.... האם מעוצמת האשמה הוא ממנה עצמו משיחו של אלהים? הרי כל האשליה האנכית הזאת היא בית חרושת לייצור משיחי שקר ונביאי שקר... האם באמת ובתמים הוא יכול להוליך את עצמו שולל ולהאמין שזה הדבר אשר מנה לו אלהים באי הזה?... (להמשיך 28.06.12)
(יג) וְחֶדְוַת אֱלֹהִים אַדִּירָה, בְּלִי מְצָרִים חֶדְוָה, פָּרְצָה כְּנַחַל אֵיתָן אֶל-נֶפֶשׁ הָעֶלֶם, וַיִּרְחַב וַיִּפְחַד לְבָבוֹ, וַיָּגֶל בְּרַעַד תּוֹחֶלֶת וֶאְֱמוּנָה. (יד) רַגְלָיו קַלּוּ וּצְעָדָיו רָחֲבוּ - וַיְהִי הוֹלֵךְ וְטָס לִקְרַאת נֵר הָאֱלֹהִים. (טו) קְרִיאַת הָאֵשׁ צָלְלָה בְאָזְנָיו וּבִלְבָבוֹ פִעֲמָה בִּרְכַּת הַשַּׁחַר. (טז) וּשְׁבִיב הָאוֹר הוֹלֵךְ וְגָדֵל לְעֵינָיו. הִנֵּה הוּא כִּלְשׁוֹן אֵשׁ קְטַנָּה רוֹקֶדֶת בְּאַהֲבָה כְּנֶגֶד אֲחוֹתָהּ הַצְּפִירָה. (יז) וְהִנֵּה הוּא כְּתַלְתַּל שַׁלְהֶבֶת, וְעֵינוֹ כְּעֵין אֵשׁ הָאֲרִיאֵל, אֲשֶׁר רָאָה בְּיוֹם נִזְרוֹ... -
וְחֶדְוַת אֱלֹהִים אַדִּירָה, בְּלִי מְצָרִים חֶדְוָה, פָּרְצָה כְּנַחַל אֵיתָן אֶל-נֶפֶשׁ הָעֶלֶם - המאניה האקסטטית שלו היא ממש חסרת מעצורים. חדות אלהים אדירה. בלי מיצרים חדוה...
וַיְהִי הוֹלֵךְ וְטָס - "כי לא לקלים המרוץ, זה משה אתמול טס ברקיע ועולה כעוף שנאמר (שם /שמות/ י"ט) ומשה עלה אל האלהים, (דברים ג') כי לא תעבר את הירדן הזה אפי' חבל של חמשים אמה לא היה יכול לעבור..." (קהלת רבה פרשה ט סימן ב)
קַלּוֹתִי, זַכּוֹתִי, כְּנַף אוֹר תִּשָּׂאֵנִי, נָטוּשָׂה, הַזַּכִּים, אֲחִיכֶם הִנֵּנִי! לַכִּכָּר, לַכִּכָּר נָשׁוּטָה, נָפֹזָּה! נִתְעַלֵּס, נִתְפַּלֵּשׁ בִּדְשָׁאָיו הַטְּלוּלִים, נַזְהִירָה בָרְסִיסִים וּפְנִינִים נַחֲרֹזָה, עַל-מַצָּע יְרַקְרַק נִתְגַּלְגֵּל גִּלְגּוּלִים... (ח"ן, מתוך "זהר")
הַצְּפִירָה – לחפש את הקטע של דן מירון המדבר על הצפירה כעל אלה מפתה
על האסוציאציה שיש לצפירה הפתיינית עם פתיינותו של עתון "הצפירה" ראי/ה את דבריו היפים והמשעשעים של חיים נחמן במסתו "המליץ, הצפירה וצבע הנייר" (דברים אלו מובאים לעיל בד"ה וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי הָעֶלֶם – וַיֵּאָבְקוּ בָהֶן זֹהַר וְשַׁלְהֶבֶת) ופעם אחת, כש"נפקחו עיני" (הרי אתם יודעים את הפירוש של "נפקחו עיני"), מצאתי בעולם שני "מכתבי עתים": את "המליץ" ואת ה"צפירה". כן, "מכתבי עתים". "עתונים" עדין לא היו בעולם. את הללו בדו האחרונים. איני יודע, אפשר בימים ההם היו קיימים עוד שאר מיני "מכתבי עתים". אני לא מצאתי בעולם בלתי אם שנים: את "המליץ" ואת "הצפירה". שנים אלה היו בעיני ה"יכין" וה"בועז" של ההשכלה. כלום אפשר לעולם בלא חמה ולבנה"? את "עיני פָּקח" המקרה הָעִוֵּר; בעליַת הגג של שכננו מצאתי "שנה שלמה" של "המליץ" מכורך וחבילה גדושה של "הצפירה". מונחים היו להם שם שני המאורות הללו, החמה והלבנה, על גבי קורה אחת ומשמשים בית מושב לעופות. חוששני, שהתרנגולות היו מטילות עליהם ביצים.
ומאז נעשתה לי עליַת הגג למקום יחוד של קבע - - - רבותי, יודעים אתם את הפירוש האמתי של הפסוק המתוק: "מים גנובים ימתקו"? ויודעים אתם מה טעמה של "קריאת ספרים פסולים" בעלית הגג? לא, אתם אינכם יודעים, וגם לא תדעו עד העולם, כי על כן "קוראי עתונים" אתם.
את "מכתבי העתים" בעלית הגג אין קוראים, אלא מלקקים, מוצצים, שותים בצמא ומשתכרים בהם...
הַצְּפִירָה - הצפירה היא מלה טעונה ביותר שאין כל סיבה שביאליק לא יעשה ממנה מטעמים מדרשיים. קודם כל היא מצטלצלת גם כמו צפורה נחמדת וגם כמו צפורת. היא מצטלצלת גם כמו צפרא, ואכן אחת המשמעויות שלה היא שחר. שלש משמעויות נוספות שלה על פי אבן שושן הם: א. 'זר' 'נזר' 'עטרה' - "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְקֹוָק צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ" (ישעיהו כח ה) ב. 'מקלעת' 'כריכה' ג. 'תור' 'תקופה' 'עת' – "קֵץ בָּא בָּא הַקֵּץ הֵקִיץ אֵלָיִךְ הִנֵּה בָּאָה: בָּאָה הַצְּפִירָה אֵלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ בָּא הָעֵת" (יחזקאל ז ו-ז). בנוסף לכך צפירה היא "(מערבית צֻפַאר) קול שריקה עזה. על פי רוב ממושכת לשם הודעה או אזהרה" (אבן שושן) ואם לא די בכך אז הצפירה מבחינה לשונית היא הנקבה של הצפיר והצפיר הוא תיש. עכשיו, אם הנקבה הביולוגית של התיש היא עז אז אפשר לומר שמזוית ראיה ביולוגית "אין חיה כזאת" שנקראת צפירה, אבל מזוית ראיה מיתולוגית יש גם יש. הצפיר הרי הוא יצור מיתולוגי ביותר. גם במיתולוגיות אחרות וגם במיתולוגיה שלנו, כמו, למשל, הצפיר האימתני מדניאל – "...וְהִנֵּה צְפִיר הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֵין נוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וְהַצָּפִיר קֶרֶן חָזוּת בֵּין עֵינָיו: וַיָּבֹא עַד הָאַיִל בַּעַל הַקְּרָנַיִם אֲשֶׁר רָאִיתִי עֹמֵד לִפְנֵי הָאֻבָל וַיָּרָץ אֵלָיו בַּחֲמַת כֹּחוֹ: וּרְאִיתִיו מַגִּיעַ אֵצֶל הָאַיִל וַיִּתְמַרְמַר אֵלָיו וַיַּךְ אֶת הָאַיִל וַיְשַׁבֵּר אֶת שְׁתֵּי קְרָנָיו וְלֹא הָיָה כֹחַ בָּאַיִל לַעֲמֹד לְפָנָיו וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיִּרְמְסֵהוּ וְלֹא הָיָה מַצִּיל לָאַיִל מִיָּדוֹ: וּצְפִיר הָעִזִּים הִגְדִּיל עַד מְאֹד וּכְעָצְמוֹ נִשְׁבְּרָה הַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה וַתַּעֲלֶנָה חָזוּת אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם (דניאל ח ה-ח) . על רקע המשמעויות הללו נבדוק כמה ממופעי הצפירה ביצירתו של ביאליק. בשיר "פרידה" מתפלל חיים נחמן אל אמו ואומר "וְנָהַרְתְּ דּוּמָם, כִּצְפִירַת שַׁחַר, בְּגַלְגַּל חַיָּי", ו"צפירת השחר" מקבלת בתפילה זו משמעות זהה כמעט לאילת השחר. לעומת זאת, כשהוא מתפלל אל אהובתו בשיר "קומי צאי אחותי כלה" הוא אומר לה: אֶעֱנֹד מִצְחֵךְ צִיצֵי זִיו, צְפִירוֹת זָהָב, זֵרֵי פָז, וְאֶקְשֹׁר לְרֹאשֵׁךְ כְּתָרִים קְטַנִּים..." כאן מקבלת הצפירה משמעות של זר, נזר וכתר... אז כמה אפשרויות פירוש יש לצפירה בהקשר הפסוק שלפניה והפסוק שלאחריה - "וֹשְׁבִיב הָאוֹר הוֹלֵךְ וְגָדֵל לְעֵינָיו. הִנֵּה הוּא כִּלְשׁוֹן אֵשׁ קְטַנָּה רוֹקֶדֶת בְּאַהֲבָה כְּנֶגֶד אֲחוֹתָהּ הַצְּפִירָה. וְהִנֵּה הוּא כְּתַלְתַּל שַׁלְהֶבֶת, וְעֵינוֹ כְּעֵין אֵשׁ הָאֲרִיאֵל, אֲשֶׁר רָאָה בְּיוֹם נִזְרוֹ" - האם אינה רוקדת ומשתלהבת גם כשחר מאיר וגם כנזר?...
ועוד לא דיברנו על העתון "הצפירה" שיכול להיות גם שם נרדף של העתון "השחר" וגם שם נרדף של העתון "התקופה", כי משמעות המלה צפירה יכולה להיות גם שחר וגם תקופה (שלא לדבר על כך שהמלה עתון באה מהמלה עת שגם הוא אחד ממשמעויותיה של המלה צפירה.
ואם כבר נסחפים אפשר גם להציע שצפירה במובן של אזעקה היא סירנה וסירנה היא מוזה ומוזה, כמו אילת השחר או ונוס, גם היא מקור השראה... (להדק ולצמצם 06.07.12)
וְעֵינוֹ כְּעֵין אֵשׁ הָאֲרִיאֵל - גוריא דנורא.... יצר הרע של העבודה זרה....
וְהִנֵּה הוּא כְּתַלְתַּל שַׁלְהֶבֶת, וְעֵינוֹ כְּעֵין אֵשׁ הָאֲרִיאֵל, אֲשֶׁר רָאָה בְּיוֹם נִזְרוֹ - לאיזה תלתל הוא מתכוון? – לזה שגנב משלחן אלהים וענד אותו על צוארו כקמע ביום נזרו? או לעין אש האריאל שבו נשרפה נפשו ביום נזרו? - הרי חוויית יום נזרו מתוארת במהלך הוידוי כסיוט שגרם לו לנסות לברוח ממנו מבלי כל יכולת להשתחרר מלפיתתם של הלויים ששירתם מציפה אותו ומטביעה אותו . הוא ממש מתענה ביום נזרו – מאבד את כל מה שיש לו ובוכה ובוכה, וכתוצאה ישירה מהסיוט הזה הוא מגיע לשיא הוידוי ואומר לעלמה ראי גם ראי הנה התל התלו בי השמים ובכעס אכזרי סבבוני והוא מבכה את גזילת נעוריו ואת דיכוי עלומיו ששברו אותו סופית ביום נזרו? אז איך זה שהוא מתרפק בכזו חדוה על יום נזרו? – אין זאת אלא שהוא נמצא עכשיו בעיצומה של האקסטזה ובמהלכה נוצר רצף של אשליות מתקנות. הוא בעיצומה של חדות אלהים אדירה נטולת מעצורים וחסרת מצרים שמלבינה את השחור ומטהרת את הטמא ומנעימה את הסיוט...
(יח) וַיַּכֵּר הָעֶלֶם אֶת-אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ, וַיֵּעוֹר הַנֶּשֶׁר בְּקַן-לְבָבוֹ, וַיָּעָף דֶּרֶךְ פִּיו בְּצִוְחַת מְרוֹמִים: אֵשׁ יְיָ, אֵשׁ יְיָ! - (יט) וַיִּשְׁכַּח הָעֶלֶם שְׁאוֹל תַּחְתִּית, וַיְזַנֵּק אֶל רֹאשׁ הַצּוּר, וַיַּעַט אֶל-שַׁלְהֶבֶת הַקֹּדֶשׁ, וַיְנִיפֶהָ תְנוּפָה שָׁמָיְמָה. (כ) נֶהְדָּר בַּמָּרוֹם נִצָּב בִּכְלִיל עֲלוּמָיו וְתַלְתַּלָּיו. (כא) רוֹם זָקַף רֹאשׁוֹ הַמְעֻטָּר וְלַפִּיד הַיְשׁוּעָה בְּיָדוֹ יִבְעָר, הָעָב הַצְּחֹרָה כְּרוּב סוֹכֵךְ לְרֹאשׁוֹ וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר תְּבָרֵךְ עֻזּוֹ -
וַיַּכֵּר הָעֶלֶם אֶת-אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ, וַיֵּעוֹר הַנֶּשֶׁר בְּקַן-לְבָבוֹ, וַיָּעָף דֶּרֶךְ פִּיו בְּצִוְחַת מְרוֹמִים: - כאן מתחולל "תיקון" גדול ל"קלקול" הגדול שהיה בשיא הוידוי, לאחר שהתוודה העלם בפני העלמה שהיכל יי חרב ושער אלהים היה לשער האשפות והשמים הישנים רופפים כקש מפני תלתליו המתנערים. על רקע קריסת אלהים ושמיו הציע העלם המאוהב לברוא לעלמתו שמים חדשים ותכלת חדשה וזהר חדש ולקשור לראשה כתרים מתפילותיו. ואז, בשיא הוידוי, הוא חותם בהתלהבות - וְרִחַפְתִּי סְבִיב כִּסְאֵךְ כְּנֶשֶׁר אֵשׁ, וְאַשִּׁיב עָלַיִךְ לֶהָבָה בְּאֶבְרָתִי. אֶל מְרוֹמִים לֹא-שְׁעַרְתִּים אֶדְאֶה בִדְבָרֵךְ, וְעַד שְׁמָשׁוֹת רְחוֹקִים צִוְחַת אָשְׁרִי תַּגִּיעַ... " ... אך מאז זרמו מים רבים בנהר האבדון, והעלם עלה וירד, ירד ועלה, ועכשיו, קצת לפני הירידה הבאה, הוא בשיא ההתעלות והסגידה לאלהיו הישן והטוב. הוא בעיצומה של מאניה אקסטאטית שמכוונת הפעם כלפי אלהים הישן והטוב. חדוות אלהים אדירה נושבת בגבו ומטיסה אותו אל על, ואז, בשיא ההתלהבות הוא חש כיצד הנשר נעור בקן לבבו, והוא חש את הצווחה האקסטאטית הזאת עולה ממעמקיו, אבל הפעם אין צווחת האושר מכוונת אל העלמה המפתה ממעמקי נהר האבדון אלא אל האלהים שבחר בו מכל העלמים והעלמות להיות משיחו כאן ועכשיו... ואם צווחת האושר הנשרי שהבטיח לעלמה הייתה מיועדת להגיע עד השמשות הרחוקים, הרי שעוצמות האושר הנשרי שחש כלפי אלהים ניתזות מפיו בצווחת מרומים... (להמשיך 28.06.12)
אֵשׁ יְיָ, אֵשׁ יְיָ! – (למלא)
וַיִּשְׁכַּח הָעֶלֶם שְׁאוֹל תַּחְתִּית - העלם שוכח את נהר האבדון והשכחה. מרוב אקסטזה כשרה לאלהיו הישן הוא שוכח את שאול התחתית שהוא כה ירא ממנו וכה נמשך אליו. המלים "שאול" ו"תחתית" הם, כזכור, שנים משבע שמותיו של הגיהנום על פי התלמוד ועל פי הזהר...
וַיְנִיפֶהָ תְנוּפָה שָׁמָיְמָה - וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיקֹוָק: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק (ויקרא י כז-כט)
רוֹם זָקַף רֹאשׁוֹ הַמְעֻטָּר וְלַפִּיד הַיְשׁוּעָה בְּיָדוֹ יִבְעָר – "... המערב נראה לו (לביאליק) תמיד מתכון בטוח לאובדן הייחוד הלאומי, שלא לומר להתבוללות ולטמיעה. הנסיעה מערבה נשקלת ביצירה, ונפסלת על הסף. היא מגולמת ב"מגילת האש" בדמות ספק ספינה, ספק ארון מתים (סמל ההתבוללות והאבדון), והמערב בכללו – בדמות פסל החירות ש"ראשו מעוטר ולפיד הישועה בידו יבער". העלמה שולחת לעומתו ידיים פרושות לקבל ולתת: "דומם תימשך אליו למרום, ודומם תמשכנו אליה שאולה " (זיוה שמיר לנתיבה עמ 71)
זיוה שמיר לשיטתה. כשם שראינו אותה כבר לעיל בד"ה "כף הקלע". זאת נראית לי קריאה רחוקה אבל בפירוש מתקבלת על הדעת במסגרת פתיחת החלונות...
(כב) וּתְרוּעַת גִּיל אַדִּירָה נָכוֹנָה עַל שִׂפְתֵי הָעֶלֶם - וְאוּלָם בָּרֶגַע הַזֶּה נִגְלְתָה לְפָנָיו שֵׁנִית דְּמוּת הָעַלְמָה מִתְּהוֹם הָאֲבַדּוֹן... הִנֵּה הִיא הִיא, כְּלִילַת חֶמְדָה וְתִפְאֶרֶת. (כג) בִּמְלֹא זָהֳרָהּ הוֹפִיעָה וּצְפִירַת הַנֹּגַהּ בְּמִצְחָהּ. (כד) עַפְעַפֶּיהָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדוֹ, וַתַּשְׁלֵךְ חַכָּה בִּתְהוֹם נִשְׁמָתוֹ. (כה) דּוּמָם תִּמָּשֵׁךְ אֵלָיו לַמָּרוֹם, וְדוּמָם תִּמְשְׁכֶנּוּ אֵלֶיהָ שְׁאוֹלָה. (כו) יָדֶיהָ פְּרוּשׂוֹת לְעֻמָּתוֹ, פְּשׁוּטוֹת לְקַבֵּל וְלָתֵת. (כז) מֶבָּטָהּ – אַהֲבַת מָוֶת, וּרְגָעִים כִּנְצָחִים יִשְׁקֹל -
וּצְפִירַת הַנֹּגַהּ בְּמִצְחָהּ – כאן מקבלת הצפירה משמעות גלויה של נזר, כמו ב"קומי צאי" - אֶעֱנֹד מִצְחֵךְ צִיצֵי זִיו, צְפִירוֹת זָהָב, זֵרֵי פָז, וְאֶקְשֹׁר לְרֹאשֵׁךְ כְּתָרִים קְטַנִּים..." צפירת הנגה במצחה של העלמה המתגלה מתהום האבדון כמוה כציץ הישועה על מצחה של אותה עלמה (?) שהתגלתה על הארץ, במרומי הכף - וַתִּגָּלִי אֵלַי פִּתְאֹם, אֱיָלוּתִי וּמַלְכַּת נַפְשִׁי, וְהִנָּךְ נִצֶּבֶת עַתָּה לְפָנַי בִּמְלֹא הוֹדֵךְ עַל-הָאָרֶץ. שַׁרְבִיט הָאֹשֶׁר בִּימִינֵךְ וְצִיץ הַיְשׁוּעָה עַל-מִצְחֵךְ. (לעיל פרק ו פסוק ?... נראה לי שכדאי לחלק את כל המגילה לפסוקים)... אולם למרגלות המשמעות הגלויה של נזר אי אפשר שלא לראות בצפירה שעל מצחה של העלמה את דמות דיוקנה של הצפירה המיתית הלוא היא בת זוגו של הצפיר המיתי ואחותה המיתית של אילת השחר. אם נוסיף לכך את העובדה שהעלמה עצמה מהווה שוב ושוב השתקפות של אילה בכלל ואילת השחר בפרט הרי שחזיון התעתועים שנגלה לעיני העלם (ולעינינו) הוא דמות דיוקן של צפירה ועל מצחה דמות דיוקנה של אותה צפירה... (וראי/ה על כך עוד לעיל ד"ה "הצפירה")
כדאי גם לומר כמה מילים על הקשר בין דמותה הפתיינית במיוחד של העלמה המופיעה כאן לבין מהותה ה"צפירית". הצפיר המיתולוגי, כידוע, הוא פתיין שטוף זימה והרבה נכתב על כך. הוא הסאטיר (השעיר) הדמוני שחציו אדם וחציו תיש המבלה את ימיו באורגיות ובמשתאות, וברדיפה אחרי תענוגות. במגרש הביתי שלנו אפשר לקרוא לדמון הזה יצר הרע (במלרע, או יצרהורה במלעיל). ביאליק - שהקפיד מאד שלא לבטא את השם המפורש יצר-הרע ביצירותיו המציא לו שם חדש – צפריר – שהפך להיות חלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה הפרטית שלו (שהפכה למיתולוגיה הפרטית של חלק מאתנו). כדי לתהות מקרוב על יצריותו היצרית של הצפריר הביאליקי כדאי להתבונן בשורות הבאות מתוך "משירי החורף" - צַפְרִיר פּוֹחֵז בֶּן-פְּזִיזָא נֶאֱחַז שָׁם בַּסְּבַךְ בִּקְרָנָיו, וּבְצִיצִיּוֹת זָהֳרוֹ נִתְלָה שָׁם בָּאִילָן עַל הֶעָנָף. וּמִתְלַבֵּט שָׁם הַפּוֹחֵז, רוֹעֵד, רוֹעֵד עַל-הַקְּלִפָּה, מְפַרְכֵּס לָצֵאת וְאֵינוֹ יָכוֹל – פִּתְאֹם זָע – וַיְהִי לְטִפָּה. וְאַחֲרֶיהָ שְׁנִיָּה, שְׁלִישִׁית – וְהִנֵּה מַחְשׂף זְכוּכִית טְהוֹרָה, וְאוֹר הַחַמָּה הִנֵּה בָקַע – וַיִּתְמַלֵּא חַדְרִי אוֹרָה!
ממש כמו אחותו הצפירה גם הצפריר הפוחז הזה הוא האור התם והזך המביא את הגאולה (הוֹ, אֵלַי בֹּאוּ, זַכִּים! צַפְרִירֵי הַתֹּם!) והוא יצר הרע הרועד על הקליפה. הוא השעיר הסאטיר הנאחז בסבך בקרניו והוא החסיד הגואל המציף אורה בציציות הזהר שלו. הוא הדין (והיא הרחמים) ביחס לשותפתו הצפירה. רגע אחד היא כְּלִילַת חֶמְדָה וְתִפְאֶרֶת, כזהר הרקיע זוהרת, וברגע שלאחריו מבטה מבט מוות והיא מושכת את העלם לשאול, וכמוה כזונה הפתיינית ממשלֵי ש"רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת, שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ" (ראי/ה להלן ד"ה דּוּמָם תִּמָּשֵׁךְ אֵלָיו לַמָּרוֹם, וְדוּמָם תִּמְשְׁכֶנּוּ אֵלֶיהָ שְׁאוֹלָה. ולעניינן הארוטי והפוחז של הטיפות המרות והמתוקות ראי/ה לעיל פרק ו פסוק ? ד"ה נַפְשִׁי זַכָּה בְתוֹכִי כְּאֵגֶל הַטַּל בִּגְרוֹן הַחֲבַצֶּלֶת וּלְבַבִי בָהִיר כִּרְסִיס מֵי-הַשִּׁלֹּחַ בְּשְׂפַת כּוֹס גָּבִישׁ)
דּוּמָם תִּמָּשֵׁךְ אֵלָיו לַמָּרוֹם, וְדוּמָם תִּמְשְׁכֶנּוּ אֵלֶיהָ שְׁאוֹלָה - כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ: וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת: רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ (משלי ה ג-ה)
דבר אחר: תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה, כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה (משלי כג כו-כז) - מה ראה הקדוש ברוך הוא לשאול מישראל הלב והעינים שיהיו אחריו לפי שהעבירה תלויה בהם הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב) (במדבר טו לט) וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם' - עינא וליבא תרי סרסורי דחטאה אינון (העין והלב שני סרסורי עבירה הם), כי שוחה עמוקה זונה, כשם שאמר משה אשר אתם זונים אחריהם לומר שהזנות תלויה בהם, העינים רואות את הזונה והלב מהרהר אחריה כך אמר רוח הקדש ע"י שלמה כי שוחה עמוקה זונה למה קראה שוחה על שם כי שחה אל מות ביתה עמוקה כמה דתימא (משלי ט) בעמקי שאול קרואיה זונה זו אשת איש ובאר צרה שהיא מורידה לנואף לגיהנם הה"ד (שם /משלי/ ה) שאול צעדיה יתמכו ושאול נקרא בור דכתיב (תהלים ל) ה' העלית משאול נפשי חייתני מירדי בור, מהו שאמר צרה זה גיהנם שהיא רחבה מלמטה ופיה צר מלמעלה (במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה י סימן ב)
הנה כי כן, שני האויבים הגדולים ביותר שלנו הם הלב והעין - שני סרסורי עבירה אלו השוכנים בתוכנו מסוכנים יותר מכל סרסור ומכל סוחר מין. וכבר ראינו לעיל – בפסק דינו לעניין איסור רחצה בחוף מעורב - כיצד מזהיר אותנו הרב עובדיה שוב ושוב מפני הסכנות האיומות שטומנים לנו לבנו הזונֶה ועינינו הזונות, ושומר נפשו יעיין שוב בתחילת דבריו הנוקבים המצוטטים לעיל בד"ה "שָׁם בַּנַּחַל מִנֶּגֶד כִּדְמוּת נַעֲרָה רוֹחֶצֶת רָאִיתִי וְזֹךְ בְּשָׂרָהּ הִבְהִיק אֵלַי מִתּוֹךְ הָאַפְלוּלִית וַיַּשְׁכִּירֵנִי".
לאור הדברים הללו כדאי שנעיין היטב במופעיהם של כל העינים והלבבות במגילת האש ונשים לב לעובדה שהעין והלב מוזכרים בה יותר מכל אבר אחר. בפירוש כך: הלב הזונֶה והעין הזונָה מוזכרים במגילת האש הרבה יותר פעמים מכל יתר אברי גופנו הזונֶה כגון מצח, שיער, ראש, ידים, רגלים, שפתים, ברכים, צואר, אף, כליות, אוזנים... שלא לדבר על "אברי הזנות ממש" שאין כל סכוי שחיים נחמן יזכיר את שמם המפורש אלא ברמז מעורפל ובסוד מעורטל כגון "וּבַיָּמִים הָהֵם וַאֲנִי עוֹדֶנִּי טָהוֹר וְצָנוּעַ וּבַיְשָׁן, נַפְשִׁי זַכָּה בְתוֹכִי כְּאֵגֶל הַטַּל בִּגְרוֹן הַחֲבַצֶּלֶת וּלְבַבִי בָהִיר כִּרְסִיס מֵי הַשִּׁלֹּחַ בְּשְׂפַת כּוֹס גָּבִישׁ. אֲבַק אִשָּׁה לֹא-דָבַק בִּמְעִילִי וְאֶת רֵיחָהּ לֹא יָדָעְתִּי" וכגון "שִׂימִינִי כַחוֹתָם עַל-לִבֵּךְ אוֹ הֲדוֹם לְרַגְלַיִךְ... כַּכֶּלֶב אֶרְבַּץ אֵצֶל שׁוּלֵי שִׁמְלָתֵךְ וְאֶשְׁמֹר נִיד עַפְעַפֵּךְ וּמִשְׁלַח אֶצְבָּעֵךְ, אוֹ כַכְּפִיר אֲזַנֵּק אֵלַיִךְ וְאֶסְחָבֵךְ אֶל-אַחַת הַמְּאוּרוֹת..."
עַפְעַפֶּיהָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדוֹ - ... אָז שְׁנֵי גְלִילֵי זֹהַר נָפְלוּ גַּם עַל שְׁתֵּי עֵינֶיהָ ; נָפְלוּ, נָחוּ – פִּתְאֹם עָמְדָה דוּמָם גַּם נִצָּבָה... שְׁתֵּי עֵינֶיהָ – שְׁתֵּי גֶחָלִים טוֹבְלוֹת בַּלֶהָבָה... וַתִּלְטֳשֵׁן, וַתְּלַהֵטְנָה – אֵלִי, אֵל שָׁמָים! מַה-תַּחְפֹּצְנָה, מַה-תִּשְׁאַלְנָה אֵלֶּה הָעֵינָיִם? שְׁנֵי צִפְעוֹנִים, פְּתָנִים שְׁחֹרִים, אֶרְאֶה בָּקְעוּ, גָּחוּ מֵעֵינֶיהָ אֶל-לִבָּתִי, יָרְדוּ אַף-נָשָׁכוּ; אָכְלוּ, שָׂרְפוּ, יָצְקוּ רַעַל, אִשָּׁם אֲכָלָתְנִי – שַׁדַּי, שַׁדַּי, קְרַע הַשָּׂטָן! לִילִית צוֹד צָדָתְנִי! הִיא נֶעֶלְמָה וַיֵּעָלְמוּ אִתָּהּ עִקְּבוֹתֶיהָ; אַךְ עֵינֶיהָ יִרְדְּפוּנִי תָמִיד – הָהּ, עֵינֶיהָ! (מתוך "עיניה", ביאליק תרנ"ב)
וּרְגָעִים כִּנְצָחִים יִשְׁקֹל רגע הוא יחידת הזמן הקטנה ביותר (על פי התלמוד) ונצח היא יחידת הזמן הגדולה ביותר – הצירוף הזה מביא אותנו שוב אל המקום מ"גילוי וכיסוי בלשון" שבו ההפכים נפגשים... (לפתח 03.07.12)
(כח)וַיְאַמֵּץ הָעֶלֶם אֶת לַפִּיד הַקֹּדֶשׁ אֶל-לִבּוֹ, וַיַּעֲצֹם אֶת-עֵינָיו בִּרְעָדָה, וַיִּקְרָא: שָׁמַיִם - אֲבַדּוֹן - אָתְּ...וַיִּתְנַפֵּל מֵרֹאשׁ הַצּוֹק אֶל-הַזְּרוֹעוֹת הַפְּשׁוּטוֹת בִּתְהוֹם הָאֲבַדּוֹן -
... וּרְגָעִים כִּנְצָחִים יִשְׁקֹל - וַיְאַמֵּץ הָעֶלֶם אֶת-לַפִּיד הַקֹּדֶשׁ אֶל-לִבּוֹ, וַיַּעֲצֹם אֶת-עֵינָיו בִּרְעָדָה, וַיִּקְרָא: שָׁמַיִם – אֲבַדּוֹן – אָתְּ... שוב מגיעה פעולת השקילה – הן השקילה במובן של ההתלבטות והן השקילה במובן של פעולת המדידה במאזני פלס. שוב הוא שוקל לרגעי נצח בין השמים לבין האבדון. השקילה הזאת מתחוללת לכאורה בשמים עצמם, שכן העלם נצב במרום בכליל עלומיו ותלתליו, לפיד הישועה בוער בידו וראשו זקוף כלפי מעלה כשהוא מניף לשמים את אש הקודש הגנוזה, האש שתביא את הגאולה. כאן הוא נמצא כבר בפסגת הציר האנכי (ההירארכי... ההישגי... ) – אי אפשר להעפיל למעלה מזה. וממרומי הפסגה הזאת נגלית לפניו שנית דמות העלמה מתהום האבדון. שוב היא מיישירה עפעפיה נגדו, אבל הפעם ממצולות האבדון ולא ממרומי הצוק כפי שהישירה עפעפיה מולו בפעם הראשונה. הפעם הוא עצמו במרומי הצוק, והיא במצולותיהם של כל הטבועים והטבועות, כל הנחשים הרצוצים והפתנים השחורים... עכשיו אקט הישרת המבטים איננו מתחולל על הציר האופקי אלא על הציר האנכי, וכשבציר הזה מדובר אין כאן הישרת מבטים ממש אלא הישרת מבטים בפני דמות, בפני צלם...
ובנוסף לעובדה שמדובר בצלם מדובר גם בהישרת מבטים על פני הציר האנכי ולא על פני הציר האופקי... כאן אנחנו חוזרים ממש אל סיפורו של נרקיס או של הנזיר מהדרום – עם שינוי משמעותי אך לא מספיק – בשני סיפורי נרקיס אלו רואה העלם הרוכן את דמות עצמו משתקפת במים, ואילו כאן הוא רואה דמות של מישהי אחרת...
בעצם בקטע הזה יש שילוב של שני קטעים מתוך המגילה שהתחוללו בעבר עם העלם עצמו – מדובר בשילוב בין הקטע שבו העלמה ממש מישירה מבטים כלפיו אך הוא ירא מהביט אל עיניה ומשפיל מבטו ארצה, לבין הקטע שבו הוא משפיל מבטו לתהום ורואה את תלתליו המאיימים עליו כפתנים שחורים ורצוצים – כאן הוא רואה שוב את עפעפיה המישירות נגדו, אבל אין אלו עפעפיה ממש אלא עפעפי צלם דמות תבניתה המישירים אליו מבטים ממצולות התהום... וזה מזכיר שוב את הדמיון החיצוני שמבליט עד כאב את השוני המהותי בין "שָׁמַיִם – אֲבַדּוֹן – אָתְּ..." לבין "מַה לְמַעְלָה? מַה לְמָטָּה? – רַק אֲנִי, אֲנִי וָאָתָּה" – ב"שמים – אבדון – את..." הוא מעדיף את "אָתְּ" על פני הלמעלה (שמים) ועל פני הלמטה (אבדון), וגם ב"מה למעלה מה למטה רק אני אני ואתה" הוא מעדיף את "אתה" ("את" מצונזר?) על פני הלמעלה ועל פני הלמטה... אבל מה רב ההבדל, וכמה כאב יש בו - ב"שמים – אבדון – את" הוא לא יכול שלא לראות אותה במצולות, בשאול, כשטן, כלילית... ואף על פי כן (או שמא דוקא בגלל כך) הוא נמשך אליה, ומתוך מודעות הוא קופץ אליה אל האבדון... זוהי קפיצה אובדנית... ב"שמים – אבדון – את... " הכל מתחולל על הציר האנכי, ציר ה"אך ורק", לפיו או שאתה חי אך ורק למען השמים (ואלהים) ועליך להקריב למענם את כל אשר בלבבך, בנפשך ובגופך, או שאתה מתמכר לשטן או ללילית או ליצר הרע המושכים אותך מתוך התהום בקסמיהם המרטיטים... אבל אין בראיית העולם הזו משהו שהוא לא שמים ולא תהום. בפרק הבא (פרק ח) הוא יגיע להכרה שיש את דרך האמצע האופקית שהיא העדיפה על פני שתי הדרכים האנכיות (דרך השמים ודרך השאול) שאינן אלא אחת... בפרק הבא, כשיהיה איש חידות זר ומוזר יגיע בהכרתו אל דרך האמצע ואל הציר האופקי, אבל לא יוכל ליישם זאת בחייו הוא. ואם בפרק ח יש את ההתפכחות מאשליית הציר האנכי ואת ההכרה הטראגית בחוסר האפשרות לממש את הציר האופקי (בגלל חסרונו של הצד השני, של העינים היודעות להחזיר מבטים מישירים... של הקרן שהופכת לקטע... (ואולי אפשר להגדיר כ"קרן חסד" את הקרן הגיאומטרית המצליחה להפוך לקטע גיאומטרי... ) הרי שבשיר הנדנדה יש את התיקון למציאות הטראגית של פרק ח. רק שהתיקון, כמו בטרגדיה אמיתית, איננו מתחולל בעולמו של הגבור הטראגי אלא בעולמם של הילדים שלהם הוא מייעד את השיר המתנדנד הזה. אולי, מי יודע, מקרב הילדים הללו יקום יום אחד מישהו שיהיה בן חורין וישר קומה מח"ן, מישהו ששבעתיים ייפו חייו מחיי ח"ן, וגם אל המישהו הזה שר ח"ן את שיר הנדנדה שלו – "נַד, נֵד, נַד, נֵד רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד! מַה לְמַעְלָה? מַה לְמָטָּה? – רַק אֲנִי, אֲנִי וָאָתָּה; שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים בַּמֹּאזְנָיִם בֵּין הָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם..." – יש כאן בפירוש הצעה ואולי אפילו המלצה לעלות ולרדת ולרדת ולעלות – אבל יש כאן קביעה שציר "רק אני, אני ואתה" הוא הציר היחידי שיש בו ממש... אין ממש בציר השמים האלוהי ואין ממש בציר השאול השטני, יש ממש רק בציר שהוא מסוגל להיות שקול בין הארץ לשמים... איש החידות הזר והמוזר כמו אומר לילד הקטן: במקום לשקול כל הזמן בפלס בין השמים והארץ עדיף להיות שקול עם עוד מישהו במאזנים בין הארץ לשמים... תפסיקו לשקול כל הזמן על פני הציר האנכי... תהפכו את הפלס שלכם לפלס-מים שהוא, על פי אבן-שושן "מכשיר לקביעת מצב מאוזן של שטחים", ובו משתמשים מודדי שטח... איך מודדים בפלס מים אם שנינו שקולים בדיוק בין הארץ והשמים – מאד פשוט למדוד, אם כי בכלל לא קל להגיע לאיזון הזה...
לסיכום (זמני): כל עוד אנחנו שוקלים בין השמים והתהום לא נגיע אף פעם אחד אל השני (ולא נגיע אף פעם לישות שיש בה ממש) ברגע שנפסיק להיות שוקלים ונתחיל להיות שקולים בפלס מים בין הארץ לשמים יהיה לי את עצמי ולך את עצמך, ובנוסף לכך יהיה לי אותך ולך אותי, ולא זו בלבד אלא שכל מה שיהיה לנו בעולמנו לא יהיה אלא "רק אני אני ואתה", או "רק אני אני ואת"... (מאד מתקבל על הדעת שעלמה שרה את השיר הזה לעלם ואומרת לו "רק אני אני ואתה" ויכול להיות שעלם שר את זה לעלם... )
ואפשר גם: או חברותא או מיתותא... חשוב להמשיך)
וַיִּתְנַפֵּל מֵרֹאשׁ הַצּוֹק אֶל-הַזְּרוֹעוֹת הַפְּשׁוּטוֹת בִּתְהוֹם הָאֲבַדּוֹן - "... והנה, בבודקנו את פרשת מאתים הבחורים ומאתים הבחורות מכאן, ואת פרשת העלם מכאן עם דמות העלמה ואש הקדש מכאן – נראה ברור כי בעצם אין כאן אלא עלילה אחת בשני נוסחים. האחד נוסח קבוצי, בחינת מקהלה לפני הסולו, והשני נוסח אישי. עצם המעשה הוא אחד. – בפרשה הראשונה מאתים בחורים קופצים אחרי מאתים בחורות לתוך נהר ; בפרשה השניה עלם מתוודה באהבה לפני עלמה העומדת מעבר הנהר מנגד, ולבסוף הוא קופץ לתוכו אל זרועותיה..." (יונתן רטוש, למצוא מקור מדויק, מופיע אצל טרטנר עמ' 94)
יש דמיון רב ושוני עצום בין קטע הלפיד המתואר בפרק הזה של מגילת האש (פרק ז) לבין השיר "הציץ ומת" שנכתב על ידי ביאליק המבוגר יותר. בשניהם מתוארים מאמציו הבלתי נדלים של נושא הלפיד להגיע אל קדש הקדשים אל הלפני ולפנים, בשניהם מדובר בדרך חתחתים של יחידי סגולה ויודעי ח"ן. בשניהם מסתיים המסע בנפילה גדולה אל התהום, אל הבלי-מה...
הֵצִיץ וָמֵת - הוּא נִכְנַס אֶל גִּנְזֵי הַפַּרְדֵּס וּבְיָדוֹ לַפִּידוֹ – וַחֲמִשִּׁים לַפַּרְדֵּס שְׁעָרִים, וּבְכֹל נְתִיבוֹתָיו חַתְחַתִּים: תְּהוֹמֵי תְהוֹמוֹת וְהַרְרֵי הָרִים; וְלַהַט הַחֲרָבוֹת בַּשְּׁעָרִים, וְאַחֲרֵי הַמְּזוּזוֹת הַנְּחָשִׁים לְמוֹ-אָרֶב –וְהוּא עָבַר שָׁלוֹם בֵּין כֻּלָּם, פָּסֹחַ עַל-נְחָשִׁים וְחָמֹק מִתַּחַת לֶחָרֶב. לִפְנַי וְלִפְנִים נֶחְפַּז לָבֹא וּלְפָנָיו לַפִּידוֹ. מִשְׁתָּאִים, מַחֲרִישִׁים נָסוֹגוּ תַרְשִׁישִׁים: עַז-נֶפֶשׁ, הֲיַהֲרֹס לָבֹא עַד שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים? הוּא יַהֲרֹס! – וַיָּבֹא אֶל גִּנְזֵי הַגְּנָזִים, לֹא-דָרַךְ עוֹד זָר שָׁם, וַיַּחְתֹּר עַד-גְּבוּלוֹת אֵין גְּבוּלוֹת, מְקוֹם הַהֲפָכִים יִתְאַחֲדוּ בְשָׁרְשָׁם. וַיּוֹסֶף וַיַּחְתֹּר, וַיִּמְצָא הַיָּשָׁר בַּשְּׁבִילִים – הֶעָקֹם, וַיֵּט בּוֹ, וַיָּבֹא בְּאַחַד הַזְּמַנִּים עַד-מָקוֹם – אֵין זְמַן וְאֵין מָקוֹם. עַד כְּלוֹת אוֹר עִם-חֹשֶׁךְ הִגִּיעַ, עַד אַפְסֵי הַתֹּהוּ, לֹא-שָׁלְטָה בָם עַיִן – וְשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, הָאַחֲרוֹן – אֲהָהּ, אֵל מִסְתַּתֵּר – מָה רָחוֹק עֲדַיִן! וְדֹעֵךְ הַלַּפִּיד וְדֹעֵךְ. ַדְּרָכִים מִשְׁתַּבְּשִׁים, הַשְּׁבִילִים מִתְעַקְּלִים – וְכֻלָּם רַק פְּרֹזְדוֹר לִפְרֹזְדוֹר – וְאֵי אַחֲרוֹן הַשְּׁעָרִים? וְאֵי עֶצֶם הַטְּרַקְלִין? וּכְבָר עָיְפָה נַפְשׁוֹ מֵחֲתֹר. לֹא-נֶאֱמַן אוֹר עֵינָיו וְרוּחוֹ לֹא נָכוֹן; וַיְהִי כִּי לֹא-יָכֹל עוֹד לֶכֶת עַל-שְׁתַּיִם קוֹמְמִיּוּת – וַיִּזְחַל עַל-גָּחוֹן. וּבְלַחֲכוֹ עָפָר, עַל-שְׂפָתָיו עוֹד תְּחִנָּה אַחֲרוֹנָה בּוֹעֶרֶת בְּלִי-חָשָׂךְ: "לוּ אָבֹא עַד שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, אַךְ-רֶגַע לוּא אָצִיץ מֵעֵבֶר לַמָּסָךְ." הַתְּפִלָּה נִשְׁמָעָה; וּבְטֶרֶם הַלַּפִּיד הַדּוֹעֵךְ עַד-קִצּוֹ יַגִּיעַ – וְשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, כְּלִיל אַבְנֵי הַשַּׁיִשׁ הַטָּהוֹר, לְפָנָיו הוֹפִיעַ. רוֹעֶדֶת הַיָּד, מֻכַּת זֹהַר הָעָיִן –הֲלִדְפֹּק? עוֹד רֶגַע הִתְאַפֵּק, וּפִתְאֹם הִתְחַזֵּק וַיָּעָז, וַיָּקָם מִזְּחֹל – וַיִּתְדַּפֵּק. אָז יִכְבֶּה הַלַּפִּיד, וְדַלְתוֹת הַשַּׁעַר נִפְתָּחוּ – וַיָּצֶץ שָׁם פְּנִימָה, וַתִּצְנַח גּוּפָתוֹ, וּבְצִדָּהּ אוּד עָשֵׁן, וַתִּגְהַּר עַל מִפְתַּן הַ בְּ לִ י מָ ה.
ההבדל הגדול לכאורה בין סיפור נפילת נושא הלפיד אצלנו לבין הסיפור שלו ב"הציץ ומת" הוא ששם (בהציץ ומת) מסתיים הסיפור. שם הוא מת (הציץ ומת) וגווייתו צונחת לצד אוד עשן וגוהרת על מפתן הבלימה. כאן, לאחר שהוא מתנפל מראש הצוק אל זרועות העלמה המושטות לעברו מנחל האבדון הוא לא מת. גווייתו (החיה) נסחפת על פני נהר האבדון עד שהמים מקיאים אותו לארץ רחוקה מאד, היא ארץ הגלות. שם, בארץ הגלות, הוא יחוש את בדידותו של נושא הלפיד ב"הציץ ומת" לפני שהעז ודפק על דלתות השער החמשים. שם הוא ילך ערום ויחף וישר עין ויבוא אל גִּנְזֵי הַגְּנָזִים, לֹא-דָרַךְ עוֹד זָר שָׁם, וַיַּחְתֹּר עַד-גְּבוּלוֹת אֵין גְּבוּלוֹת, מְקוֹם הַהֲפָכִים יִתְאַחֲדוּ בְשָׁרְשָׁם. וַיּוֹסֶף וַיַּחְתֹּר, וַיִּמְצָא הַיָּשָׁר בַּשְּׁבִילִים – הֶעָקֹם, וַיֵּט בּוֹ, וַיָּבֹא בְּאַחַד הַזְּמַנִּים עַד-מָקוֹם – אֵין זְמַן וְאֵין מָקוֹם. עַד כְּלוֹת אוֹר עִם-חֹשֶׁךְ הִגִּיעַ, עַד אַפְסֵי הַתֹּהוּ, לֹא-שָׁלְטָה בָם עַיִן . הוא יגיע לכאלו תובנות מרחיקות לכת עד שלא יוכל למצוא שפה משותפת עם אף אדם. הוא ייכנס לתקופת השתיקה של חייו וישקע בתהומות הנשיה...
(כט) וְנֵרוֹת אֱלֹהִים כָּבוּ בַמָּרוֹם, וְעַרְבוֹת שָׁמַיִם חֲוַרְוָרוּ, וּמַרְאֵיהֶן עָגוּם וְעֶרְיָה, כִּשְׂדֵי אֱלֹהִים אַחֲרֵי הַקָּצִיר. (ל)וְשָׁם בִּפְאַת הַשָּׂדֶה מָשְׁלָךְ כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ חֶרְמֵשׁ הַיָּרֵחַ
וְנֵרוֹת אֱלֹהִים כָּבוּ בַמָּרוֹם - ברגע שכבה נר האלהים שבידו כבו כל נרות האלהים במרום... ואולי להיפך: נר האלהים שבידו כבה כי כל נרות האלהים כבו במרום. כאן טמונה תמצית אשליית איילת השחר. כל עוד חשוך אפשר להאמין שאיילת השחר היא האור הראשון שבקצה המנהרה, אבל ברגע שעולה השחר וכל הכוכבים כבים מתברר בבת אחת שאילת השחר אינה אלא נר האלהים האחרון שכבה במרום...
וְנֵרוֹת אֱלֹהִים כָּבוּ בַמָּרוֹם - וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה (שמואל א ג ג) נֵר יהוה נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ כז) עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן (תחילת "המתמיד") וראי/ה לעיל תחילת פרק ד ד"ה "תלאובות"
קורצווייל המצביע בהקשר זה על הדמיון בין תאור השמים לאחר הנפילה לסיטואציה בשמואל א ג ובשורות הפתיחה של "המתמיד", מראה על הקבלה הקיימת מבחינה זו בין מעשהו של העלם ב"מגילה" לבין מעשהו של נחמן ב"לאן" של פאירברג, המכבה את נר אלהים בבית הכנסת ביום הכפורים... (טרטנר עמ' 286)
בין נחמן הראשון (מברסלב) ונחמן השני (מביאליק) חי לו נחמן מ"לאן" שברל כצנלסון אמר שספורו היה הספור המכונן של העליה השניה, וגם כפי שרומז קורצווייל השפיעה דמות זו מאד על עיצובו של חיים נחמן שלנו, שכידוע היה מושפע מאד מנחמן הראשון (ראי/ה על כך למשל באגרת השלישית בתפילת העשבים...)
וְשָׁם בִּפְאַת הַשָּׂדֶה מָשְׁלָךְ כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ חֶרְמֵשׁ הַיָּרֵחַ - להכניס כאן קטעים על קידוש לבנה – באגרת ג, ב"אם ישאל המלאך" ב"כוכבים מציצים וכבים" ועוד. לנסות להבין את ההבדל בין הלבנה הנשית לבין חרמש הירח הגברי המושלך בפאת השדה ככלי אין חפץ בו...
(לא) וַתֶּחֱרַד הָעָב הַצְּחֹרָה וַתִּמּוֹג, וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר הִזְדַעְזְעָה - וְאֵינֶנָּה, כִּי נֵעוֹרָה לְבִיאַת הַבֹּקֶר מִמְעוֹנָהּ, וַתִּדְרֹךְ בְּעֹז מַלְכוּת עַל-סַף הָרָקִיעַ. (לב) מְעֻטֶּרֶת בְּרַעְמַת זְהָבָהּ נִנְעָרָה, וַיִּז זָהֳרָהּ אֶל אַפְסֵי הָרִים... -
וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר הִזְדַעְזְעָה – וְאֵינֶנָּה, כִּי נֵעוֹרָה לְבִיאַת הַבֹּקֶר מִמְעוֹנָהּ - הואיל והשחר מתחמק ועובר כאור הבוקר. ודוגמתו בשירה הערבית - הלילה הנחפז לנוס מאור השמש כמו האיילה הנפחדת הנסה מאימת ארי הבוקר (מתוך מילון התנ"ך יהושע שטיינברג)
כִּי נֵעוֹרָה לְבִיאַת הַבֹּקֶר מִמְעוֹנָהּ, וַתִּדְרֹךְ בְּעֹז מַלְכוּת עַל-סַף הָרָקִיעַ. מְעֻטֶּרֶת בְּרַעְמַת זְהָבָהּ נִנְעָרָה, וַיִּז זָהֳרָהּ אֶל אַפְסֵי הָרִים... אתה מכיר כאן איש אחד צעיר, רציני וסימפתי. שמו פרלמן. קראתי לו את תרגומי ל"מגילת האש" והוא מצא חן בעיניו מאד. יש מקומות מסוימים – הוא טוען – שאינם נופלים מן המקור (אתה תיפרע ממנו עבור החוצפה הזאת) הוא מוצא שאחרי שהתרגום הופיע ב"יברייסקי ז'ידן", יש להוציא לאור את התרגום שלי (כנראה בספר). אני מתכוונת לעשות כן. הוא הצביע על אי-דיוקים אחדים וכבר תיקנתי אותם. הוא מציע שתהפוך ל"אריה" את ה"לביאה" העוברת את סף השמים, כי אתה מתאר רעמה, וללביאה אין רעמה. כך מהטבע. יתכן מאד שנסחפת בדמיון, ושכחת שללביאה אין רעמה. אני אישית גם חשבתי, לפי התוכן וההגיון של הפואמה, כי מדובר כאן באריה העולה, אשר ניער את רעמת האש שלו על פני ההרים הרחוקים. אפילו בתרגום שלי היה קודם כך, וגם במבוא, כאשר ייחסתי לרעמתו של האריה משמעות סמלית. פשוט הייתי הגיונית כפי שדרשה הפואמה שהיא כולה שלמות. כאשר התברר לי שזה לא אריה אלא לביאה נאלצתי ליישב את הדברים בדוחק. פרלמן טוען שאתה יכול להפוך את הלביאה לאריה ללא כל נזק לסגנון. אם כך הדבר אז תפתור את הסוגיה הזאת כל עוד הקובץ לא יצא לאור. (מתוך מכתבה של אירה יאן לחיים נחמן שנכתב מברן, ונשלח לאחר שתרגומה של אירה יאן לרוסית את "מגילת האש" התפרסם בכתב העת "החיים היהודיים" (ייברייסקי ז'ידן"). המכתב מופיע אצל רות בקי עמ' 118, ואצל זיוה שמיר לנתיבה הנעלם עמ' 294)
לא ברור לי אם בסופו של דבר שינתה אירה בתרגומה את האריה של חיים נחמן ללביאה. מכל מקום במבוא שלה למגילת האש היא השאירה את האריה זוהר במלוא רעמתו -
"לפרקי הפואמה הראשונים, הנותנים תמונה כזו של מצב העם והלך רוחו , הייתי קוראת פרלוד, כי בהמשך אנו רואים את התפתחות אותם פרקים בתחום חוויותיו האינדיבידואליות של היהודי האידיאליסט (ששמר את פרצופו הלאומי) בן תקופתנו היהודית-נוצרית. האידיאליזם של יהודי כזה מתבטא במאבק על תחייתו הלאומית של העם ברוח האידיאלים של התקופה, ברגע שכל האידיאלים האלה יושגו גם הם עצמם ינחלו מפלה בשם אידיאל חדש, דת חדשה, ואיתה עידן חדש הגואה עלינו להחליף את העידן שלנו. האידיאלים שלנו יחווירו לעומתו משום ש"דמדומי הבוקר" ואורם "איילת השחר" , חיוורים יותר מהיום העולה ומה"אריה" העובר את סף השמים ופורס את "רעמת האש שלו על העולם כולו וגם על ההרים הרחוקים ביותר".
מאד מעניין שאירה התעקשה לראות שם אריה וחיים נחמן ראה שם לביאה. אפשר להמשיך את הרישום ההדדי שהם רושמים זה את זו כשהם מישירים מבטים זו אל זה וחיים נחמן רואה לביאה בדמותה של אירה ואירה רואה אריה בדמותו של חיים נחמן. (אני בטוח שחיים נחמן היה מודע לזה שאירה היא אריה בחילוף אותיות...
הרבה אריות לביאים וכפירים רועמים ורעמתיים רושם חיים נחמן בשיריו הקאנוניים ואף לא לביאה אחת. למה הוא מתעקש להשאיר את הלביאה דוקא בציור המרתק של השחר העולה הנסוג מפני אור היום המסנוור. למה דוקא כאן לביאה? למה דוקא הלביאה נטולת הרעמה תבריח את אילת השחר ולא האריה הרועם? הסברו של עדי צמח משכנע ביותר. במיוחד על רקע העוצמות הארוטיות שעתיד חיים נחמן המזדקן לייחס ללביאה ב"אגדת שלושה וארבעה" נוסח שני –
"...וּמִמָּחֳרַת הִיּוֹם, בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם, בְּטֶרֶם יָפוּג מִבְּשַׂר קְצִיעָה חֹם מִשְׁכָּבָה וּבְעוֹד רְסִיסֵי הַלַּיְלָה אֲחוּזִים בִּקְוֻצוֹת נְתַנְיָה – עָמְדוּ הַשְׁנַיִם שֵנִית עַל הַגַּג עֶמְדַּת תָאֳמֵי עֳפָרִים מִתְרַפְּקִים זֶה עַל זֶה בְּאַהֲבָה וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, אֶל הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל בְּגִיחוֹ בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ, כַּבִּיר וְנוֹרָא הוֹד, מֵאֲחוֹרֵי הֶהָרִים לִזְרֹחַ הַבֹּקֶר עַל רֹאש שְׁנֵיהֶם. חֲבוּקִים וּצְמוּדִים יַחַד, אִישׁ זְרוֹעוֹ עַל צַוַּאר רֵעֵהוּ, נִשׁעֲנוּ הַשּׁנַיִם, אִשּׁה וָגֶבֶר, אֶל הַמַּעֲקֶה וְעֶדְנַת בְּשָׂרָם רָחֲפָה רַחֵף סֵתֶר מִמֶּתֶק צִנַּת בֹּקֶר רַעֲנַנָּה וּמַגָּעֵי חֶמְדָּה נַעֲלָמִים. תְּשׁוּקָה כְמוּסָה אַחַת כָּבְשָׁה אֶת-בְּשַׂר שְׁנֵיהֶם וְעַל פְּנֵי שְׁנֵיהֶם זָרַח אֹשֶׁר גָּדוֹל אֶחָד, אֹשֶׁר בָּא לְפֶתַע פִּתְאֹם. אָכֵן מִשְׁנֵה הוֹד וּמִשְׁנֵה גְבוּרָה לַשֶּמֶש בַּבֹּקֶר הַזֶּה. גַּם רִנְנַת הַצִּפֳּרִים וְצָהֳלָתָן חָזְקוּ הַבֹּקֶר לְמִשְׁנֶה. הֲצִוָּה אֱלֹהִים חַג גָּדוֹל עַל הָאָרֶץ?
וּבְהַעֲרוֹתָם אֶת-נַפְשָׁם אִישׁ בְּחֵיק רֵעֵהוּ, וּבְטֶרֶם תִּנָּתֵק עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ כָּלָה מִשְׂפַת הָאָרֶץ, וְהִנֵּה הִתְלַכְּדוּ פִּתְאֹם שִׂפְתֵי הַשְׁנַיִם, שִׂפְתֵי גֶבֶר ואִשּׁה, וַיַּאֲרִיכוּ מְאֹד בִּנְשִׁיקָתָם, וַיְהִי כְּאִילוּ שָׁתוּ מָצוּ אִישׁ אֶת- נֶפֶשׁ רֵעֵהוּ עַד תֻּמָּהּ. אָז יְמַלֵּל נְתַנְיָה בְּשִׁכְרוֹנוֹ:
"צָמְאָה לָךְ נַפְשִׁי, אַיֶלֶת שַׁחֲרִי."
וּקְצִיעָה לָחֲשָׁה בְּהִצָּמְדָהּ אֵלָיו וּבְהַעֲמִיקָה רֹאשָׁהּ אֶל חֵיקוֹ:
"דָּבַק בְּשָׂרִי אַחֲרֶיךָ, גוֹאֵל חַיָּי."... "
רק כאן, באגדה לבני הנעורים מתאר ח"ן באופן מושלם ודתי תיאור של אהבה ארצית חושנית בין עלם ועלמה שהופכים לאיש ואשה... ואין בתיאור הזה כל תחושה של חטא או אשמה או חילול הקידוש או עבודת אלילים וכיוצא באלו... נהפוך הוא: יש כאן בעת ובעונה אחת אהבת בשרים חושנית והתעלות אלוהית דתית!... רק עכשיו, בתרפ"ט, הוא מצליח לתאר תיאור דתי אלוהי של זוג אוהבים. עכשיו הוא חוזר אל התיאור שלו מהאגרת השלישית ששם הוא מראה את שתי תפיסות העולם השונות לחלוטין שיש בינו לבין זקנו. הכאב הזה של הבדידות שעלה כבר באגרת השלישית. אני חושב שתיאור ההבדל שם בינו לבין זקנו הוא התיאור המכונן את כל גישתו של ח"ן אל הארוס. הוא וזקנו אומרים שיר השירים בקבלת שבת – זקנו אינו מעלה כלל על דעתו שאהבה ארצית בין איש ואישה יכולה להיות אהבה דתית. "הוא מאמין בכל הוא מאמין בלבו באמונה טהורה, פשוטה וזכה, בלי כל שמץ ספק כי פה, בשיר השירים, מדובר נכבדות בשכינה ובכנסת ישראל, לא יאבה האמן בשום פנים כי מלכנו בקודש ישיר אהבה וחמדה אשר אגודתו על ארץ נוסדה ויסודה מעפר, לא יעלה גם על דעתו רעיון זר כי אהבה קדושה, 'אהבה עזה כמות', 'רשפי אש שלהבת יה' תמצא פה עלי אדמות בין החיים ; ועל כן נתן את האהבה הזאת בשמים, ואת השכינה הוריד לארץ… ועליו, כעל כל יהודי, מוטלת החובה לאקמא שכינתא מעפרא ולהשיבה אל מכונה ולהוציאה מגלותה, לבכות ולבכות עד אשר יעורר את האהבה. ולמטרה הזאת הוא קורא היום שיר השירים - הנער ח"ן, לעומת זאת, באיגרתו לפרידמן יקירו, אומר את האמירה העקרונית הבאה: אי בזה 'ניגון' אני אומר את שיר השירים? אני מאמין אז באמונה שלמה, שגם מלכנו בקדש שר, ושר אהבה… ובכל זאת אני אומר עם רבי עקיבא: 'שיר השירים קדש קדשים' למרות שהוא מתאר את עצמו כאחד שנולד זקן מופלג ושאין לו בכלל כל התנסות באהבה ארוטית ארצית. למרות זאת – העולם כולו (חוץ ממנו) מלא באהבה ארוטית ארצית והוא מאמין, כך הוא כותב לפרידמן, הוא מאמין שזוהי אהבה דתית במלוא מובן המילה ושגם על האהבה הזאת אמר רבי עקיבא ששיר השירים קדש קדשים... יתכן מאד שרק כאן, באגדת שלושה וארבעה הוא מצליח להראות בשיא הפשטות תיאור של אהבה ארוטית בין איש ואשה שהיא אהבה דתית במלוא מובן המילה – הוא מתייחס אליה כאל אלוהיו – צמאה לך נפשי, היא מתייחסת אליו כאל אלוהיה – דבק בשרי אחריך... רק באגדתו המופלאה לבני הנעורים הוא מצליח להשתחרר לחלוטין מכל קורטוב של אשמה חטא ולכלוך במעשה האהבה הארצי – הנשיקה היא קדושה כאן... ומי מגלה את כל הדברים הללו? – שלמה... כאן הוא מממש במילים מופלאות את הגמגום המכונן שלו באגרת מתרנ"א – שלושים ושמונה שנים אחר כך – כשהוא כותב לבני הנעורים שהם פחות או יותר בגיל שבו הוא כתב אז את האגרת... הוא הופך את תשוקתם החושנית של זוג המתאהבים לתפילה בין שני אלים אנושיים... לאחר ששתה את כל נפשה בנשיקה חושנית ארוכה ומענגת מתפלל נתניה לאלת האהבה קציעה ממעמקי שכרונו "צָמְאָה לָךְ נַפְשִׁי, אַיֶלֶת שַׁחֲרִי." , ומיד בעקבות תפילתו הם מחליפים תפקידים – היא הופכת לנערה סוערה הלוחשת בעונג תפילה זכה לאל האהבה שלה "דָּבַק בְּשָׂרִי אַחֲרֶיךָ, גוֹאֵל חַיָּי." - היא איילת שחרו הגואלת הוא גואלה ואלוהיה... והרי לנו מדרש אהבה חושני וקדוש מאין כמוהו שדרש למעננו ח"ן על הפסוק "אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם" (תהלים סג ב) כמו גם על הפסוקים "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים: צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים" (תהלים מב ב-ג) – בשני הפסוקים מדובר על צמאון נפשי לאלוהים כמו גם על בשרים עורגת לאלוהים – ה"אלוהים" האלו הם קציעה ונתניה – נתניה הוא אלוהיה של קציעה וקציעה היא אלוהיו של נתניה...
בעוד אנו מנתחים את המטמורפוזה הדרמטית (והטראגית) שעברה על חיים נחמן מימי נעוריו שבהם תיאר את עצמו כזקן מופלג שלא זכה לטעום טעם אהבה ארצית ועד לימי הזדקנותו כאשר הוא כותב אגדות לבני הנעורים ובהם הוא מרשה לעצמו לבשר להם את בשורת האהבה שאיננה בורחת לסמלים ולתיאורי טבע (להביא את הקטע של זיוה שמיר)... זוהי תמצית הטרגדיה של איש החידות המוזר הזה – כשהיה נער היה זקן הירא את האהבה הארצית והחושנית וכשהוא מזדקן הוא מבשר לנערים את אגדת האהבה הארצית והחושנית. בין לבין הוא כותב שירים על אהבה-לא-באה ואת מגילת האש שהיא על חורבן האהבה... הימים הללו – ימי שירת האהבה-לא-באה של הכניסיני אייך צפורת קומי צאי ואם ישאל המלאך ומגילת האש... בימים הללו הוא יחזה חזונות גאולה ויהזה הזיות אהבה, ובכל פעם שתהיה האהבה סוערת יתר על המידה ורווית אשמה הוא יעדן אותה. בכל פעם שתהיה התלהטות יתר על המידה הוא יאכל בעיניו את רטט שדי בתוליה ויפוצץ את המנוול הזה – יצר הרע – באגרופו המונף כלפי השמים המנסים אותו וכלפי השטן המתגרה בו.
רק בסוף שנות החמישים שלו כשירשה לעצמו לתאר אהבה ארוטית לטובת בני הנעורים כדי שיגדלו להיות בריאים ומשוחררים ממנו, רק אז הוא ירשה לעצמו להפוך את אילת השחר המעודנת ללביאת אהבים סוערת –
"... וּקְצִיעָה בַּעֲבוֹר אוֹתָהּ שֶׁטֶף עֲלִיצוּתָה, יָצְאָה פִתְאֹם בְּמָחוֹל. בִּצְעָדִים מְהִירִים וּצְפוּפִים וּזְעִירִים זְעִירִים, נֶחֱרָזִים זֶה אֵצֶל זֶה כְּגַרְגְּרֵי פְּנִינִים קְטַנוֹת, עָקֵב עָקֵב בְּצַד בֹּהֶן, טָפְפָה בַתְחִלָּה הַנַּעֲרָה מִסָּבִיב לנְתַנְיָה טֶפֶף קַל וַחֲרִישִׁי, וַתִּזַּח בְּמַעְגָלָהּ דּוּמָם כְּצָפָה. פַּעַם תִּסּוֹג מֵעָלָיו אֲחוֹרַנִּית כְּאַיָּלָה נִפְחֶדֶת, וּבְרַחֲקָה תִּשְׁטַח אֵלָיו אֶת-תָּאֳמֵי כַפֶּיהָ הַקְּטַנוֹת וְהָעֲנֻגוֹת וְעֵינֶיהָ תְפִלָה. אָז תִהְיֶה בְּעֵינָיו כְּמַגִּישָׁה אֵלָיו עַל כַּפּוֹת יָדֶיהָ מֵרָחוֹק אֶת-נַפְשָׁהּ וּבְשָׂרָה מַשְׂאַת אַהֲבָה מִנְחַת בֹּקֶר. וּפַעַם תָּשׁוּב וְקָרְבָה אֵלָיו קִרְבָה רַבָּה, וְעָמְדָה לְפָנָיו קוֹמְמִיּוּת, מֵצַח לְעֻמַּת מֵצַח, וּבְהִתְנוֹפְפָהּ נֶגֶד פָּנָיו מְלֹא גְוִיָּתָהּ, מְיֻשֶּרֶת וּמְתוּחָה כְּמֵיתַר הַכִּנּוֹר וּכְקֶרֶן הָאוֹר, תִּשְׂרְפֵהוּ בְּעֵינֶיהָ וּתְלַהֲטֵהוּ בְּנִשְׁמַת אַפָּהּ. בְּעוֹד רֶגַע וְהִנֵּה שָׁבָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ, וּבְתָמְכָה יָדֶיהָ בְּמָתְנֶיהָ הַדַּקּוֹת תָּנוּד וְתִדַּדֶּה תַחְתֶּיהָ בְּחֵן וּבְחֶסֶד וּמַרְאֶיהָ כְּסֵפֶל כֶּסֶף בֶּן יְדוֹתַיִם, סֵפֶל הַיְקָר מָלֵא מֶסֶךְ, אֲשֶׁר עוֹד מְעַט וְיֵהָפֵךְ. כִּמְעַט חָרְדָה יַד נְתַנְיָה אֵלֶיהָ מֵרָחוֹק לְסָמְכָהּ.
וְאוּלָם כְּכֹל אֲשֶׁר הוֹסִיפָה לָחוּל כֵּן שִׁנְתָה טַעְמָהּ וְכֵן הֵעֵזָה פָנֶיהָ. הָאַיָּלָה הָיְתָה לִלְבִיאַת אֵשׁ וּמְחוֹלָהּ נֶהְפַּךְ לְסַעֲרַת לֶהָבָה, קְוֻצּוֹתֶיהָ, תַּלְתַּלֵי זָהָב, רֻתְּחוּ כַּמֶּרְקָחָה, וּבְהִתְלַהֲטָן מֵאֲחוֹרֵי עָרְפָּה, מְשֻלָּחוֹת פֶּרַע לְרוּחַ הַיּוֹם, נִרְאוּ כִּלְשׁוֹנוֹת שַׁלְהֶבֶת מְסֹעָרוֹת וּמְלַחֲכוֹת. כֻּלָּהּ לַפִּיד חַי וּבוֹעֵר מְלֻבֶּה סוּפָה. סְחוּף סַעֲרָתָהּ וּקְלוּי אִשּׁהּ נִצָּב נְתַנְיָה בִּמְקוֹמוֹ, רוּחוֹ שׁוֹתָה אֶת-שַׁלְהַבְתָּהּ עַד לְשָׁכְרָה וּבְלִבּוֹ חֵץ מָוֶת. יָדָיו חָרְדוּ גַּם עַתָּה כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל הַנַּעֲרָה, וְהוּא בְּשִׁכְרוֹן נַפְשׁוֹ טֶרֶם יֵדַע לָמָּה חָרְדוּ, הַלְהַצִּילָהּ וְאִם לְתָפְשָׂה.
אֶפֶס כִּי לַבַּת הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה כְּבָר אָחֲזָה גַּם בָּעֶלֶם וְאֶת-יָדָיו הַצְּרוּבוֹת לֹא הֵשִׁיב עוֹד. וּבִנְפֹל מִקֵּץ רֶגַע הַנַּעֲרָה הַלּוֹהֶטֶת כֻּלָּהּ אֶל בֵּין זְרוֹעוֹתָיו – וַיְכַתְּפֶנָּה וַיִּשּׂאֶנָּה לַחֲדַר-מִשְׁכָּבָה כִּנְשׂוֹא הַקּוֹצֵר אֶת אֲלֻמָּתוֹ הַמְּלֵאָה הַגֹּרְנָהּ... "
וארבע שנים מאוחר יותר, בפברואר 1933, בבית הסתדרות המורים בתל-אביב, לא יאמר חיים נחמן בן הששים דבר וחצי דבר על להט היצרים ועל האילה שהיתה ללביאת אש ומחולה נהפך לסערת להבה. גם על מחול האש המטורף של אלהים המתייסר ביסורי אהבה לא באה הוא לא יאמר מלה, פיו לא יגלה לאוזנם של מעריציו את פשר המחול המטורף ההוא של האל המתייסר – את הדיכוי העצמי ההרסני של האל שנוסר בכח מאשרתו המאשרת - הָבוּ לַיָי, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים, הָבוּ לַיָי מְחוֹל לַהַט וָאֵשׁ!...
(להמשיך... )
וַתִּדְרֹךְ בְּעֹז מַלְכוּת עַל-סַף הָרָקִיעַ - הֲשָׁמַרְתָּ לַבֹּקֶר וַתֵּרֶא בִּדְרֹךְ זִיו דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה עַל-סַף הָרָקִיעַ? אֵלֶּה קַרְנֵי הַהוֹד, זֶה הַזֹּהַר, הַזֹּךְ, הַמִּתְפָּרְצִים בִּנְגֹהוֹת לָרֹחַב, לָרוֹם, עַד לֹא-נָכוֹן הַיּוֹם, עַד הַשֶּׁמֶשׁ בִּכְבוֹדוֹ הוֹפִיעַ – הֵן גַּם-כַּבִּיר, גַּם-נָאוֹר הַמַּרְאֶה הַזֶּה! וּכְמוֹ סוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה לִפְנֵי הִגָּלוֹתוֹ לִבְּךָ מָלֵא הִגָּיוֹן – אַךְ אֵי-זֶה הַפֶּה שֶׁיִּדְלֶנּוּ מִלֵּב, יִקְרָאֶנּוּ בִשְׁמוֹ וִישִׂיחֶנּוּ כְמוֹ – אֵיזוֹ לָשׁוֹן שֶׁתֵּדַע כַּנּוֹתוֹ? הֲשָׁמַרְתָּ לַבֹּקֶר וַתֵּרֶא בִּפְרָץ- עַל שְׁמֵי עַמְּךָ זָהֳרֵי שִׁמְשֵׁהוּ רִאשׁוֹנָה? וְרִבֹּאוֹת קַרְנַיִם כְּרָץ אַחַר רָץ חָרְדוּ לָבִיא מְאוֹרוֹת מִפֹּה וּמִשָּׁם, פָּרְצוּ קֶדֶם וָיָם וַתִּפְרֹצְנָה תֵּימָנָה, צָפוֹנָה – הֵן מַה-נֶּאְדָּר, מַה-נִּשְׂגָּב הַמַּחֲזֶה הַזֶּה! אַשְׁרֵי עַיִן שֶׁצָּפְנָה קַו-אוֹר לְמִשְׁמֶרֶת! וּבְהַשְׁבִּיחַ אֶת-רִגְשַׁת לִבֵּנוּ הַפֶּה, וֶהֱשִׁיבוּנוּ הֶעָבִים אֶל-קִינִים וָהִי – אָז הַקֶּרֶן הַהִיא בְּדִמְעָתֵנוּ תְּהִי-נָא מַזְהֶרֶת. ("משומרים לבקר, ביאליק תרנ"ט) – בשיר המצוטט כאן במלואו יש הקבלה מפורשת בין הפצעת קרני השחר הראשונות בטבע לבין הפצעת קרני הגאולה הלאומית. בחלקו האחרון של השיר יש כבר רמז לחוסר ההצלחה של הגאולה הלאומית – והשיבונו העבים אל קנים והי – וגם אצלנו מתוארת הזריחה בעוצמה ציורית מרהיבה, ועל רקע כל היופי הזה בולטת העובדה שהזריחה המרהיבה הזאת מבריחה את הגאולה – ואילת השחר הזדעזעה ואיננה...
וַתֶּחֱרַד הָעָב הַצְּחֹרָה וַתִּמּוֹג, וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר הִזְדַעְזְעָה – וְאֵינֶנָּה, כִּי נֵעוֹרָה לְבִיאַת הַבֹּקֶר מִמְעוֹנָהּ, וַתִּדְרֹךְ בְּעֹז מַלְכוּת עַל-סַף הָרָקִיעַ. מְעֻטֶּרֶת בְּרַעְמַת זְהָבָהּ נִנְעָרָה, וַיִּז זָהֳרָהּ אֶל אַפְסֵי הָרִים - ... וּּקְצִיעָה בַּעֲבוֹר אוֹתָהּ שֶׁטֶף עֲלִיצוּתָה, יָצְאָה פִתְאֹם בְּמָחוֹל. בִּצְעָדִים מְהִירִים וּצְפוּפִים וּזְעִירִים זְעִירִים, נֶחֱרָזִים זֶה אֵצֶל זֶה כְּגַרְגְּרֵי פְּנִינִים קְטַנוֹת, עָקֵב עָקֵב בְּצַד בֹּהֶן, טָפְפָה בַתְחִלָּה הַנַּעֲרָה מִסָּבִיב לנְתַנְיָה טֶפֶף קַל וַחֲרִישִׁי, וַתִּזַּח בְּמַעְגָלָהּ דּוּמָם כְּצָפָה. פַּעַם תִּסּוֹג מֵעָלָיו אֲחוֹרַנִּית כְּאַיָּלָה נִפְחֶדֶת, וּבְרַחֲקָה תִּשְׁטַח אֵלָיו אֶת-תָּאֳמֵי כַפֶּיהָ הַקְּטַנוֹת וְהָעֲנֻגוֹת וְעֵינֶיהָ תְפִלָה. אָז תִהְיֶה בְּעֵינָיו כְּמַגִּישָׁה אֵלָיו עַל כַּפּוֹת יָדֶיהָ מֵרָחוֹק אֶת-נַפְשָׁהּ וּבְשָׂרָה מַשְׂאַת אַהֲבָה מִנְחַת בֹּקֶר. וּפַעַם תָּשׁוּב וְקָרְבָה אֵלָיו קִרְבָה רַבָּה, וְעָמְדָה לְפָנָיו קוֹמְמִיּוּת, מֵצַח לְעֻמַּת מֵצַח, וּבְהִתְנוֹפְפָהּ נֶגֶד פָּנָיו מְלֹא גְוִיָּתָהּ, מְיֻשֶּרֶת וּמְתוּחָה כְּמֵיתַר הַכִּנּוֹר וּכְקֶרֶן הָאוֹר, תִּשְׂרְפֵהוּ בְּעֵינֶיהָ וּתְלַהֲטֵהוּ בְּנִשְׁמַת אַפָּהּ. בְּעוֹד רֶגַע וְהִנֵּה שָׁבָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ, וּבְתָמְכָה יָדֶיהָ בְּמָתְנֶיהָ הַדַּקּוֹת תָּנוּד וְתִדַּדֶּה תַחְתֶּיהָ בְּחֵן וּבְחֶסֶד וּמַרְאֶיהָ כְּסֵפֶל כֶּסֶף בֶּן יְדוֹתַיִם, סֵפֶל הַיְקָר מָלֵא מֶסֶךְ, אֲשֶׁר עוֹד מְעַט וְיֵהָפֵךְ. כִּמְעַט חָרְדָה יַד נְתַנְיָה אֵלֶיהָ מֵרָחוֹק לְסָמְכָהּ. וְאוּלָם כְּכֹל אֲשֶׁר הוֹסִיפָה לָחוּל כֵּן שִׁנְתָה טַעְמָהּ וְכֵן הֵעֵזָה פָנֶיהָ. הָאַיָּלָה הָיְתָה לִלְבִיאַת אֵשׁ וּמְחוֹלָהּ נֶהְפַּךְ לְסַעֲרַת לֶהָבָה, קְוֻצּוֹתֶיהָ, תַּלְתַּלֵי זָהָב, רֻתְּחוּ כַּמֶּרְקָחָה, וּבְהִתְלַהֲטָן מֵאֲחוֹרֵי עָרְפָּה, מְשֻלָּחוֹת פֶּרַע לְרוּחַ הַיּוֹם, נִרְאוּ כִּלְשׁוֹנוֹת שַׁלְהֶבֶת מְסֹעָרוֹת וּמְלַחֲכוֹת. כֻּלָּהּ לַפִּיד חַי וּבוֹעֵר מְלֻבֶּה סוּפָה. סְחוּף סַעֲרָתָהּ וּקְלוּי אִשּׁהּ נִצָּב נְתַנְיָה בִּמְקוֹמוֹ, רוּחוֹ שׁוֹתָה אֶת-שַׁלְהַבְתָּהּ עַד לְשָׁכְרָה וּבְלִבּוֹ חֵץ מָוֶת. יָדָיו חָרְדוּ גַּם עַתָּה כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל הַנַּעֲרָה, וְהוּא בְּשִׁכְרוֹן נַפְשׁוֹ טֶרֶם יֵדַע לָמָּה חָרְדוּ, הַלְהַצִּילָהּ וְאִם לְתָפְשָׂה.
אֶפֶס כִּי לַבַּת הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה כְּבָר אָחֲזָה גַּם בָּעֶלֶם וְאֶת-יָדָיו הַצְּרוּבוֹת לֹא הֵשִׁיב עוֹד. וּבִנְפֹל מִקֵּץ רֶגַע הַנַּעֲרָה הַלּוֹהֶטֶת כֻּלָּהּ אֶל בֵּין זְרוֹעוֹתָיו – וַיְכַתְּפֶנָּה וַיִּשּׂאֶנָּה לַחֲדַר-מִשְׁכָּבָה כִּנְשׂוֹא הַקּוֹצֵר אֶת אֲלֻמָּתוֹ הַמְּלֵאָה הַגֹּרְנָהּ. (אגדת שלושה וארבעה נוסח שני)
המאבק "במגילת האש" מסתיים, כידוע, בנצחונה של אהבת הזוהר על איילת השחר : העלם עוצם עיניו ומתנפל מראש הצוק, עם הניצוץ האחרון מן הלהבה האלוהית שבידו, אל הזרועות הפשוטות בתהום האבדון. אבל הפרק איננו נגמר במילים הפתטיות "שמים – אבדון – את... ", אלא נמשך הוא והולך עד שהוא מסיים בקטע אחר, סימבולי, שהוא לדעתי מרכז הכובד של היצירה כולה. כדי שנוכל לעמוד כראוי על חשיבותו של קטע זה חייבים אנו לקשור את דברינו כאן על אהבת הזוהר הארצית בניתוחו המצוין של דן מירון את מוטיב "הכפירים בתלתלי הזהב" אצל ביאליק ("למרחב 1.3.58, "תולדות התלתל", פרק ג: "הכפירים בתלתלי הזהב"). אותו ניתוח חושף את "כל המוטיבים הללו המזהים את דמות האריה עם הארוס" ומצביע על הגוון העכו"מי-הארוטי שבתמונת האריה בעל רעמת הזהב, המסמל את "ההשתוקקות אל הזרה". המבקר מוכיח את דבריו באותו מקום בדיקנות גדולה תוך הסתמכות על יצירות רבות (על סף בית המדרש, מגילת האש, אגדת שלושה וארבעה, חלב הלביאה ומכתב אחד משל ביאליק) ולא נוכל לחזור עליהם כאן. אין לנו אלא להוסיף על דבריו כי סמל האריה הבודד איננו סמל בודד. אין הוא אלא מוטיב שיא בשרשרת של שלמה של מוטיבים המסמלים את אהבת הזוהר או את אהבת הצפורת, כפי שכינינו אותה במאמר זה. לביאת הזוהר המתגלה במחולה התאוותני, החושני עד כלות, של בת מלך צידון (באגדת שלושה וארבעה) אינה אלא מיצויו האחרון והקיצוני ביותר של עולם הזוהר, הקוטב האנטיתיטי בעולמו של ביאליק. עכשיו יכולים אנו לקרוא את הפסקה החותמת את הפרק המכריע שב"מגילת האש" ובאה לאחר תיאור התנפלותו של העלם אל זרועות צלם האהובה אשר במים: " וַתֶּחֱרַד הָעָב הַצְּחֹרָה וַתִּמּוֹג, וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר הִזְדַעְזְעָה – וְאֵינֶנָּה, כִּי נֵעוֹרָה לְבִיאַת הַבֹּקֶר מִמְעוֹנָהּ, וַתִּדְרֹךְ בְּעֹז מַלְכוּת עַל-סַף הָרָקִיעַ. מְעֻטֶּרֶת בְּרַעְמַת זְהָבָהּ נִנְעָרָה, וַיִּז זָהֳרָהּ אֶל אַפְסֵי הָרִים" מובן שאין זה תיאור טבע גרידא: עם בחירתו של העלם באהבת הזוהר נמוגים סמלי אהבת העב ונעלמים (כמו ב"צפורת") ולביאת הבוקר, לביאת הזוהר, בעלת רעמת הזהב, זו המסמלת את שיאה של האהבה החושנית עד כדי עכו"מיות – עולה ומולכת. אין בינה לבין אהבת הצפרירים, הצפורת וקרן השמש אלא הבדל שבדרגה בלבד. היא תכליתם ומיצויים. (עדי צמח "שני הקטבים בשירת האהבה של ביאליק", בתוך "הלביא המסתתר" עמ' 47-49)